טובים השניים - ד"ת כפול לפרשת תזריע מצורע
השאלה
ראשון: חיי הניסים

אחד הדברים שתמיד נדהמתי מהם (ולא רק אחרי שראיתי את בייבי בום) זה הגעת חיים חדשים לעולם. בכלל, כל תהליך ההריון הוא פלאי בעיני. העובדה שיש אדם שגדל בתוך אדם (או אפילו בעל חיים שגדל בתוך בעל חיים אחר) היא לא יותר מניסית. לכן כשקראתי השבוע את המדרשים השונים על פרשת תזריע, פשוט התרגשתי.

הקב"ה עושה איתנו חסד לא רק כשהוא מביא אותנו לעולם. למעשה, החסד שלו מתחיל עוד הרבה לפני, עוד משעת היצירה של הוולד.

המדרש כותב שבד"כ אם אדם מפקיד אצל חברו ארנקים מלאים זהב, הוא עושה את זה בחשאי. אך אם הוא מחזיר לו מטבע זהב, הוא עושה זאת בציבור. לעומת זאת, הקב"ה נוהג איתנו בדיוק בצורה ההפוכה. אנחנו מפקידים בידיו טיפות קטנות, ואילו הוא מחזיר לנו נשמות מופלאות ושלמות. גם בתהליך ההריון הקב"ה ממשיך ומלווה אותנו בחסדו: בד"כ אדם חבוש בבית האסורים ולאף אחד לא אכפת ממנו, אך לעובר שנמצא במעי אימו יש מלאך פרטי ששומר עליו ונר דלוק מעל ראשו.

הרבה פעמים אנחנו מרגישים שהקב"ה שכח מאיתנו, הסיר את השגחתו. אבל תגידו לי אתם, אם הקב"ה היה רוצה לשכוח מאיתנו, אז איך יכול להיות שהוא כ"כ דואג לנו עוד לפני הגעתנו לעולם?.


הרבה פעמים אנחנו מוותרים לעצמנו, או לא מאמינים בעצמנו. אם הקב"ה לא היה מאמין בנו, יכול להיות שהוא היה טורח להיטיב איתנו?


בת-חן וחברים מקשיבים

*


ושני: "יבוא הנס מכל מקום.."

בע"ה

שלום לכולם,

השבת, בתווך שבין יום השואה של השבוע שחלף לביו יום הזיכרון ויום העצמאות בשבוע שיבוא, ניפגש עם שתי פרשות מעניינות מאוד- תזריע ו-מצורע.
פרשות אלו, מלאות בתיאורים בשינויים גופניים שונים- החל מלידה של תינוק חדש, דרך תורת המצורע וכלה בטומאות שונות המופיעות דרך הגוף.

ניסיתי לחשוב מה משותף לכל התיאורים האלו, ומהו בעצם דבר ה´ אלינו בפרשיות אלו.
לא אוכל לעמוד על דעתו של ה´ ולהסבירה, אך אוכל להציע מסר שנראה לי כעולה מכל אלה.

לפעמים, ישנה תפיסה כי "לעולם ה´ דברך ניצב בשמים ", דבר ה´ הנו מרוחק מאיתנו.. אי שם במרומים.. מרחף מעלינו..
אכן, יש אמת בדבר, אך נסה לדייק אותה מעט.
כבר אמר אחד הגדולים בדורנו " כל מקום כל הזמן, יש לכולנו מגדול ועד קטן ", ואני אמשיך את דבריו- כל אחד מאיתנו מקבל יום יום קריאה מה´, ויותר מזה- גם הגוף שלנו הוא בעצם קריאה של ה´ אלינו, דיבור שלו איתנו.

אכן, יש דיבור נעים של היווצרות של חיים חדשים, איתות מאת ה´ לאמון בנו כראויים ומתאימים להביא תוספת חיים לעולם. אולם, לעיתים הדיבור אינו נעים לנו- כצורת נגע- בגוף, בית, בבגד והוא עבורנו כאיתות לשים לב לאן "גלשנו", וקריאה לחזור לדרך של עין טובה על המציאות.

בעצם, על אף שנראית הצרעת (נושא הלב של שתי הפרשיות השבת) כעונש בלבד, הרי שזו מציאות של קרבת ה´ בשיאה, בה גם הדומם משרת ככלי לדיבור בין ה´ לבין האדם.
ובדורנו, שלא זכינו לכך, אני חושבת שקול ה´ קורא בדרכים רבות ואחרות-
לעתים "קול ה´ בכח"- בקושי, באתגרים, במלחמות ;
ולעתים "קול ה´ בהדר"- בנעימות, בפאר, בבשורות טובות.

נותר לי לאחל לכולנו, ראשית להבין כי כל המציאות כולה, לאן שלא נביט, היא קריאת ה´ אלינו. ובע"ה שנזכה לקול של נעימות, קול שמחזק ומדרבן להתקדם וללכת מחיל אל חיל.


שבת שלום וחודש טוב!


מעיין וחברים מקשיבים.



למעוניינים, מצרפת את שירו של רבי לוי יצחק מברדיצ´ב -"אתה"
(מבוצע כיום על ידי אביתר בנאי ואביב גפן, חפשו אחרי ספירת העומר או ביום העצמאות..):

אתה.
באשר אלך,
אתה.
באשר אעמוד,
אתה.
רק אתה, שוב אתה, תמיד אתה.

שמים אתה,
ארץ אתה,
מעלה מטה,
אתה.

אם ייטב לי,
אתה.
אם יכאב לי,
אתה.
רק אתה, שוב אתה, תמיד אתה.
התשובה
התשובה התקבלה מחברים מקשיבים בתאריך ב´ אייר ה´תשע"ז



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
טרם התקבלו תגובות
 




חפש