אמונה למרות הקושי

איך אפשר להמשיך להאמין אחרי שקורים כל מיני דברים שקרובים לחיים שלך- דברים קשים שמפילים אותך?כגון: רצח של אנשים קרובים, דברים במשפחה, קרוב חולה, פחד ללכת ברחוב מחשש לחיים או סתם כשמרגישים בודדים ושאין אף אחד שנמצא שם בשבילך... איך עדיין אפשר להאמין שיש שם מישהו שהולך איתך בכל מקום?? עם כל הבדידות, הצער, הכאב??שיש מישהו שמשגיח??

תוכן התשובה:

שלום לך! מה שלומך? מצטער שלקח לי הרב ה זמן לשלוח מענה, מקווה שנהיה יותר טוב.

אני רוצה להגיד לך ממש יישר כוח גדול שהצלחת להעלות את הרגשות האלה על הכתב, זה דבר לא פשוט. מקווה שהקב"ה יעזור לנו להגיע יחד למענה הנכון לשאלתך הכול-כך חשובה ועכשווית. מכיוון שהשאלה מחולקת לנושאים – המענה לא יהיה ממש קצר...

הערה: לא יודע אם מדובר בבן או בת, לכן אכתוב בלשון זכר. אם מדובר בבת – סליחה מראש.

רק לפני שנתחיל אני רוצה להדגיש נקודה חשובה: אני בהחלט לא טוען (!!!) שהדברים שכתבת בשאלה אינם נכונים. אם כך ההרגשה זה מספיק חשוב. מה שאני בעזרת הקב"ה אנסה לעשות זה לתת עצות, רעיונות ונקודות מבט חדשות.

--

מה הסיבה לכך שהשאלה חשובה ועכשווית? כי בימינו, אפשר להבחין בכל מקום בכותרות ענק הנמצאות כמעט בכל מקום וצועקות "נא לשמור מרחק של מינימום ארבע אמות!" (למרות שלפעמים מדובר בדימויים או ממש שטויות).

זה מתחיל באזהרה מבעיות כלשהן כמו אזהרה מרצפה חלקה, ממשיך באזהרות דומות כמו צו הרחקה מאירוע חברתי, מדעי או פוליטי, מגיע לרמה של אזהרה דוגמת אזהרה שתנועות פוליטיות מנסות לעשות שטיפות מוח, ונגמר על הוצאות דיבה על אנשים שונים היכולה לגרום חלילה להתאבדות. (ואלו רק דוגמאות).

בפן היותר אישי: אנחנו שומעים, חווים ומרגישים בחיינו החברתיים והפרטיים בעיות וקשיים שלא נותנים לנו רגע אחד של מנוחה.

כך יוצא שלא מעט פעמים המוח שלנו חושב שהעולם שחור, כל בנאדם ראשון נראה לנו פושע בפוטנציה ואנחנו נהיים "חשדניסטיים", מגלים שוואלה, לא כל כך קל להישאר עם פרצוף סמיילי, ושאנו עובדים על עצמנו כשאנחנו אפילו רק נשמע את השירים "ישראל, ישראל בטח ב- ה'" של חנן יובל ו"מי שמאמין לא מפחד" של אייל גולן – והתקווה והאמונה בקב"ה ובברואיו היכן הן?

והדבר שהכי מעיק, שכשיש לנו את כל העומס הזה – אין לנו אפילו מינימום עוזר טלפוני אחד כדי שנספר לו כמה הלב שלנו כואב.

--

דבר ראשון שחשוב מאוד להבין: כל הרגשות שמצוינות בשאלה הם רגשות טבעיים לגמרי! דווקא בגלל שאנחנו לא יודעים מתי חלק מהדברים האלו יבואו, למי, ומה נספיק לעשות עד אז – זה מפחיד אותנו! הדברים הבלתי צפויים והפתאומיים האלה.

ניתן דוגמאות מהשאלה:

פחד – אין לנו מושג מה יקרה, אם בדיוק לפני כמה שניות כמעט נשבר כיסא האוטובוס ללא שימת לב, אולי כשנשב עליו נשבור את הגב.

חולי – לא עלינו אדם שאנחנו מכירים נעשה חולה וכרגע לא ממש יכול לתפקד (למלא את תפקידיו הרבים). זה קורה ללא הודעה מוקדמת וחיינו הרגילים פתאום מסתבכים (מי יותר ומי פחות) כי צריך למלא את תפקידיו איכשהו.

בדידות – האדם הוא יצור חברתי. אם אין לו עם מי להעביר את חוויותיו ורגשותיו או שאין מישהו שמבין אותו, הוא נעשה מדוכדך, מרגיש חסר משמעות, והרצון שלו להימחק מהעולם גובר וגובר.

והכי גרוע, מוות – כולם חוששים ממנו (מי יותר ומי פחות): הוא לא מבקש רשות וכאילו קובע לנו עובדה – "שלום, הגעתי!". סליחה?! מישהו שאל אותך? מישהו ביקש? ההפך, אל תבוא! אבל בסופו של דבר הוא בא. "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (איוב, פרק א' פסוק כ"א).

הערה: ל"דברים במשפחה" לא כתבתי דוגמאות כי איני יודע למה הכוונה. אתה מוזמן להגיב לי במייל ואז אולי נוכל לדייק יותר.

--

ברשותך, "נתפסכלג": סטיבן קובי, אדם העוסק בפסיכולוגיה, ובעיקר בגישה ההוליסטית, טוען שיש לנו בחיים שני מעגלים: מעגל השפעה ומעגל דאגה.

מעגל ההשפעה – הדברים שאנחנו מסוגלים להשפיע עליהם בעצמנו וראוי שנשקיע בהם מאמץ. סיוע לאדם שני, שינה או מנוחה כדי שיהיה כוח (העיקר שתהיה מטרה ואפילו היא פצפונת).

מעגל הדאגה – דברים שאנו יכולים לחשוב עליהם אבל לא לשנות דבר, לכן מעבר לביאוס (גדול ככל שיהיה) אין כל כך מה לעשות ולהתאמץ. יצאנו ממבחן ופתאום גילינו שהיו לנו טעויות (טפו-טפו-טפו לא עלינו) או שנגמרה הבטרייה של הסמארטפון ואין לנו וגם אין בסביבה בטרייה חלופית או מטענים. בניסוחים אחרים: "לפעמים קוראים דברים ואין לנו מה לעשות נגד זה אז – "האקונה מטטה!"".

לפי דברים אלה מגיעה המסקנה, שבאשר למעגל הדאגה אנחנו לפעמים מתבלבלים בין דאגה ופחד לבין חברם הנחמד – החשש.

דאגה ופחד יכולים להתפשט בתוך הלב, להטריד ללא הפסקה, להביא לשיתוק נפשי, לדיכאון, לנפילות ועוד... אבל חשש מביא לידי שימור על הקיים, בנייה, התקדמות, והכי חשוב – חשש מראה על אכפתיות!

דוגמאות: הפחד והדאגה אולי יבואו אם נהיה תקועים בכלוב עם אריות (לא קוראים לי דניאל, אז עדיין לא התנסיתי בכך וגם לא מעוניין בזה כרגע).

החשש אולי יבוא כשנהיה בטיול בחופשת הקיץ, לכן אולי נחשוש וניקח מראש בקבוק מים, כובע, קרם הגנה ועוד.

דוגמאות נוספות כלפי הכלל מסביב לחיינו: כשאנחנו רואים שקשה להורינו – אנחנו חוששים, אכפת לנו, ואז אנו עוזרים במה שאנחנו יכולים. בבית ובמשפחה שנבנה, אנו רוצים שהכול יהיה פיקס – לכן אנו חוששים ומתוך כך בונים את הקשר שיהיה כמה שיותר טוב וחזק. בצבא אנחנו רוצים שתהיה לנו יכולת טובה להגן על עצמנו ולהילחם כשצריך – לכן אנחנו חוששים ובודקים כל הזמן שהכול מוכן ותקין.

המלצה להגדלת מעגל ההשפעה: אצלנו, בנשמה הפרטית, לנסות לחשוש, להסתכל ולבדוק סביב איך אנחנו יכולים לקדם רק (!) את עצמנו (לשאול את עצמנו האם התקדמנו או לא? באיזה תחום? כיצד אפשר להתקדם? ועוד...), אפשר בפעולה זאת להיעזר בסקירה על מה עשינו באותו יום ספציפי.

חשוב: רק אחרי שאנחנו מרגישים שיש לנו מה לתת כדאי להתחיל לחשוש כלפי חוץ (להתחיל משהו קטן – כמו עזרה קטנה במשפחה בהתנדבות). כך גדל מעצמו בטבעיות מעגל ההשפעה שלנו.

החששות הם חלק ממשי מהחיים, אבל רק חלק מהם!

אפשר להמשיך ולחיות ביחד עם הפחדים והדאגות כמו להבדיל שאנו מסוגלים לחיות ולהיות בשמחה גם כאשר כואבת לנו היד מצד אחד אבל אנחנו במסיבה חבל"ז מצד שני, או להבדיל שאנחנו יכולים לסבול כאשר מר ומתוק לנו בפה בבת אחת. הדרך לעשות זאת היא לקבל את המציאות שבה קיימות גם החששות.

אנחנו מאמינים שהעולם מתנהל על פי רצון הקב"ה, וכאשר אין לנו יכולת להשפיע על המתרחש (=מעגל הדאגה) – נותרת לנו רק האמונה! וכך נאמר: "מי שמאמין כן מפחד (!!!) אבל הוא יודע להישאר רגוע". וכשהקב"ה רואה את המאמץ בעקבות החשש – הוא נמצא בעזרנו!

וברשותך, אחזור חוזר על אותו המשפט בו התחלתי: אני בהחלט לא טוען (!!!) שהדברים שכתבת בשאלה אינם נכונים. אם כך ההרגשה זה מספיק חשוב.

עד כאן פסיכולוגיה, מעכשיו ננסה לחשוב על מענה.

--

לדרך הראשונה אנחנו נקרא בשם – פוקוס בהווה:

הראי"ה קוק מציין את חובת ההתרחקות מהמוות (ומהפחד והדאגה שלא נותנים לנו מנוחה כלל) ואומר שאנו דבקים בחיים כשהם כאן!

מרחיב יותר ה"פלא יועץ" בערך 'דאגה': "כבר אמר החכם (שלמה המלך) "העבר אין, העתיד עדיין, דאגה מנין?" שאם הדבר כבר עבר - מה יועיל בדאגה, האם יוכל להשיבו?! ולא די לו רעת הרעה שארעה לו אלא שיוסיף רעת הדאגה?... ואם הוא דבר שעתיד להיות, אם יש תקנה יעשה התקנה, ואם אין תקנה, מה יועיל בדאגה? יבטח בשם ה' וישען באלקיו".

בתרגום שלי לקטע: "את העבר (=מה שקרה פעם) כבר נגמר, יש סוף לזמן הניחום ואין מה לעשות נגד זה (תלוי במקרה).

מה שיהיה בעתיד אנחנו לא יודעים בבירור. הכנות זה חשוב – דאגות ופחדים זה משהו אחר (שוב, תלוי במקרה).

אז, לא מספיק שיש עצב ממה שהיה – זה בריא להעמיס פחד ודאגה ממה שיקרה?

ואם יכול לפעול משהו לעתיד טוב יותר – עדיף שיפעל במקום לקפוא בדאגה. ואם יבטח בקב"ה הוא יושיעו!".

גרסה דוגמה (להבדיל) עם דוגמה אפשר למצוא בסרטון מצחיק (ללא תרגום) בלינק

--

דרך שנייה – ביטחון והשתדלות:

נוסחת קסם ששומרת על האיזון המדויק בתרכובת הפלא הזו בין אמונה נגד פחד ודאגה, אמונה שיש טוב בכל אדם, תקווה, והמציאות שיש אלוקים צועד קרוב היא "שומר פתאים ה´...". שלוש מילים קצרות – תפיסת עולם גדולה שהרב אלחנן וסרמן מסביר אותה ´כי אין אדם חייב להימנע ממנהג דרך ארץ´.

אין כמויות מדויקות לביטחון והשתדלות. צריך גם להיזהר מצד אחד וגם להאמין שיש כאן מישהו שמנהל את המהלכים, ובמקרה, הוא עדכני בכל הדברים שקורים כאן. ובאותה נשימה - לשמור על כללי זהירות נורמליים.

במה זה מתבטא? כמו שכתבת - יש עניין להאמין שהקב"ה שומר עלינו.

למרות שיש הרבה תאונות דרכים בארץ, אין שום סיבה בעולם להתפלא על בני אדם נורמליים שנוהגים בכביש בטוח בצורה בטוחה (עם כל מה שכרוך בזה) למרות הפחד שאולי אתמול נוצר חור קטן בכביש שלא שמו לב אליו עד עכשיו, ויפריע לגלגל. או כי יכול להיות שנהג שודים שחושב שהכביש של אבא שלו וחוקי התנועה הם המלצה בשבילו פתאום יופיע וירצה לשחק (שוב, צריך להיזהר תמיד ולהיות מודעים יותר בזמן שיש אפשרות לסכנה – אבל יש גבול לכל דבר).

בחיים יש הרבה סכנות ומרובן איננו אמורים להיות מוטרדים יותר מידיי. אמנם עלינו להיות זהירים, רגישים ומודעים אל הסכנות – אבל הן לא אמורות לפגוע לנו בשגרה ולרוב הן בעצם אינן פוגעות.

--

דרך שלישית – לימוד ביטחון ואמונה: התנ"ך עצמו (!) מלא ברגשות כמו שלך – ירמיהו, ישעיהו, יחזקאל, קהלת, משלי, אסתר, עזרא, נחמיה, בטח מגילת איכה ואולי עוד... חז"ל כותבים שנבואות שנכתבו הם נבואות שנצרכו לדורות.

המשמעות למשפט הזה היא לשאול את עצמנו שאלה: היא האם אנחנו לומדים מהרגשות הללו? איך הם משפיעים על המעשים שלנו? האם הם נותנים לנו יותר ביטחון ואמונה? אם לא – למה?

ביטחון ואמונה בקב"ה שנמצא לידנו תמיד זה כמו חשבון בנק שצריך למלא אותו במהלך כל חיינו (התהליך לוקח לא מעט זמן). אנו בונים ומבררים אותו עד שהוא הופך לתוכן החיים שלנו ובשעת הצורך אנו נעזרים בו ומושכים ממנו. ככל שיותר מילאנו אותו - כך אפשר יותר להיעזר בו. אבל כמו בחשבון בנק, קשה לצפות ממנו להתמלא לבד...

וכאן מגיעה העבודה העצמית: לתחקר את עצמנו (כדאי מאוד לעשות את זה לבד) – האם אנחנו יודעים מה זה בכלל ביטחון ואמונה? לשם מה ב-ד-י-ו-ק אנחנו רוצים יותר ביטחון ואמונה? איך נוכל להשיג וכיצד נוכל ליישם ביטחון ואמונה? ועוד...

בקיצור: לא לחכות למצבי מצוקה ורק אז להתחיל לבנות בנו בטחון, אלא להקדים תרופה למכה. למלחמה (הפנימית) הבאה נגיע בעזרת השם יותר מוכנים.

--

דרך רביעית – קריאה:

כדאי ללמוד דברים שמחברים לאמונה. כמו "בגן האמונה" - הרב ארוש. "מי מפחד משאלות" - הרב אברהם הורוביץ ז"ל. "הגדר הטובה" - הרב חיים נבון, ועוד המון... העיקר שתהיה קביעות (ויותר כיף ללמוד יחד עם מישהו).

אפשר גם לחפש שאלות בשו"ת של האתר או באתרים אחרים כמו:

אמונה למרות הפחד http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=707369

אח שלי מגוייס!!מפחדת!! http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=667237

פחד מתקיפה איראנית http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=662852

מפחדת שהאנשים היקרים לי ימותו... http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=643144

מפחדת מאנשים רעים http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=635736

כדאי לדעת שלמרות מה שנהוג לשמוע - אנחנו במצב יותר טוב מרוב הדורות שלפנינו מבחינה ביטחונית, מדינית, כלכלית ואפילו אחדותית! (בנושא הזה אני ממליץ לקרוא את הספר בינה לעיתים - הרב זאב סולטנביץ').

--

בעניין הדאגה לאחרים – אמרנו כבר שדאגה כשלעצמה אינה מועילה הרבה כי זה לא בידיים שלנו, אבל זה לא הדבר הכי מדויק. זה לא בשליטתנו להחליט מה יהיה בעתיד אבל אולי כן בשליטתנו להשקיע במה שיש.

אם מדובר בכלל שסביבנו: זה יכול להיות בעשייה של מעשים טובים ומהנים בחיי היומיום ובסביבה הקרובה (!!!). "הצדיקים הטהורים אינם קובלים... אלא מוסיפים אור. כל אחד כפי יכולתו".

חשוב גם לזכור מה שאמרנו שעשייה גדולה יותר באה רק כשאנחנו מרגישים שיש בנו כוח ורגש לתת במקום לבנות את עצמנו קודם.

אם מדובר בחולי או במוות: זה גם קצת בידינו. ככל שנשקיע ונעמיק בקשר שלנו עם אנשים בזמן שהם חיים ובריאים – כך תהיה קלה יותר ההרגשה אם ניפרד בהם (חולי או מוות לא עלינו) בפתאומיות.

יהיה יותר קל כי נרגיש שעשינו את כל מה שיכולנו לעשות. כואב עוד יותר להיפרד כשיודעים שלא היה קשר מספיק טוב, שאין למה להתגעגע ושאין בשביל מי להתגעגע.

--

ואחרונה – שיחה:

נאמר במשלי "דאגה בלב איש ישיחנה". ופירשו חז''ל בזה שני פירושים: "או שישיחנה מדעתו, או שישיחנה לאחרים. שניהם נכונים, בתחילה ישתדל להסיחה מדעתו במחשבות טהורות וטענות מספיקות שיש כדי לדחות הדאגה, ואם לא יוכל - ישיחנה לאחרים, והיינו לתלמידי חכמים ואנשי מדע שיידעו לתקנו בעצה טובה וידברו לו דברים המבטלים הדאגה ומיישבים את הלב".

תרגום שלי: למקרה שהפחדים האלה לא עוזבים והולכים כמו צל שחור ומאיים לכל מקום, שווה לתפוס שיחה ולשתף בעניין עם אנשים שסומכים עליהם ומעריכים אותם כמו – הורים, מחנכים, מדריכים, ואפילו אנשי מקצוע (ל2/3 מאנשי העולם יש, אפילו ובמיוחד לאלה המוערצים בעיני החברה הרווחת) שאולי יוכלו לתת תשובות בגובה העיניים והלב.

העיקר שאלו דמויות שמעריכים אותם (פחות או יותר) ומעוניינים להקשיב ולקבל מהם.

השיתוף מרגיע את הלב, והבעת הפחד מוציאה אותו לא פעם מתוכנו ומשחררת אותנו ממנו.

וה"דמות" שהכי אפשר לקבל ממנו מענה ותמיד "זמין ליד הטלפון" (למרות שלפעמים זה לא נראה כך) הוא הקב"ה עצמו!

לשוחח עם הקב"ה במילים פשוטות ולבקש ממנו שייתן לנו להגדיל את הכלים שלנו באמונה, שיראה לנו שהוא איתנו במעשי ידינו, שייתן לנו יותר דיוק, איזון, דפוסי חשיבה שמקרבים אליו ותודעה שמעצבת חיים של אמונה!

מברך שתזכה להרבה טוב ושמחה בחייך!

מקווה שעזרתי, אשמח לשמוע אם כן. ואם יש לך שאלות, הערות, הארות ועוד אתה הרבה יותר מוזמן להגיב בנוגע לכל דבר למייל שלי.

שבוע טוב ושמח!

דורון

dozkih@gmail.com

התשובה התקבלה מחברים מקשיבים
ז באייר התשעז
,
03 במאי, 2017




הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
 




חפש