אמונה

שלום רב .

נעים מאוד קוראים לי בתאל ואני בת שירות במחלקת סרטן ילדים , לפני כמה שבועות איבדנו במחלקה בחור בן 16 וחצי שהיה הרבה יותר מסתם מטופל בשבילי , הוא היה כמו אח קטן וחבר ממש טוב וקרוב ...

ידענו שהוא הולך למות ופה מתחילה הבעיה שלי .

אני אדם מאמין שלמד באולפנה אני מכירה את כל התשובות לשאלות האמוניות שיש ועם זאת עדיין קשה לי לקבל את המציאות שקיימת אצלי עכשיו .

אני שואלת למה הוא היה צריך למות ?כי הוא סבל מספיק וכי הוא היה צדיק או ככה הק"בה החליט .

למה הוא היה צריך לסבול ?יסורים מטרתם לכפר על עוונות וכו וכו .

ועם זאת עדיין אני מרגישה סדק באמונה .

כי באמת האמנתי שהוא יצא מזה .

והיום חבל שסתם האמנתי בנס .

כי היום קשה לי ממש .

תודה רבה על עזרתכם

תוכן התשובה:

בס"ד

בתאל יקרה!

שאלה גדולה שאלת.

קטונתי מלפתור את חידת המוות.

גדולים מאיתנו ניסו להבין, למצוא נחמה.

יעקב אבינו, שוודאי אין לנו ספק באמונתו, לאחר שנודע לו על "מות" יוסף בנו והתאבל עליו, כתוב:

"וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה". גם הוא לא מצא מנוח לנפשו והודיע כי יקבר עם אבלו.

גם אני בעצמי כואבת ומתגעגעת לאהוביי שהלכו בטרם עת.

יחד עם זאת, אני יודעת כמה דברים.

-אני יודעת שיש בורא ומשגיח לעולם. והרי גם את – הנה הנשמה שלך צועקת אל ה' כשקורה דבר כזה. אילולא היית מאמינה היית נשארת בצערך ולא מפנה שאלות קשות לאף אחד! אך הנשמה שלך זועקת, שואלת. את מי? את ה' יתברך. כי את יודעת שהוא שם, ומאזין, ולכן את מדברת איתו. זה שקורה אסון נורא שכזה, אינו מבטל את קיום ה'. הוא מעורר קושיות, שאלות, תהיות, אך האם הוא חזק מספיק בכדי להוכיח שה' איננו?

-אני יודעת כי העולם הוא טוב. אני מסתכלת אל המציאות. אל אותה מציאות שיש בה כל כך הרבה קשיים ואסונות. והנה – רובה טובה! רוב חיינו טובים ומתנהלים בטוב. באופן יחסי, רב הטוב על הרע.

-אני יודעת כי ה' רוצה בטוב- הרי כל התורה אותה שלח לנו ה' כדי להדריך אותנו בחיינו – מדריכה אותנו להיות טובים. להיות אנשי חסד. זה אומר שהקב"ה רוצה בטוב. המוות תמיד מוצג בה כחסרון, כמשהו עצוב, סוף. זאת אומרת המוות אינו אידיאל. הוא אכן חיסרון בעולם הזה. הקב"ה אינו רואה בו ברכה. אנו הרי מתפללים לתחית המתים. כמובן שהכל לטובה במבט הכללי של ה', אך בוודאי שהדרך להגיע לטובה הזו היא קשה לנו, עם זה אין וויכוח. הרי אם נראה אדם רוקד על קבר אימו בטענה שהכל לטובה נחשוב שהוא משוגע ובצדק. אנו הרי מצווים להתאבל.

זאת אומרת-

יש אבל, יש צער עמוק, יש כאב גדול מנשוא.

יש אמונה בה'.

יש את שניהם.

השילוב שלהם מעורר שאלות, תהיות, קושיות. אך הוא לא חזק דיו כדי לבטל את מציאות ה'.

לצערי, אין בידי תשובה אמיתית לתת לך. אך עיצה –

כאבי את הכאב, כי הוא כואב. התגעגעי כי הגעגוע גדול.

אך יחד עם זאת, נסי להתנחם בכך – שיש סיבה ויש השגחה. אותו בחור שהכרת, לא סיים את חייו באופן מקרי. יש מי שמכוון, יש מי שדואג ומשגיח.

ויש מי שמשגיח עליו גם עכשיו. יש בכך אולי מעט נחמה.

עוד אני מציעה לך, לאחר הימים של הכאב, לבחור בחיים. למצוא דרכים שיעזור לך להמשיך ולא לשקוע באבל.

קודם כל להמשיך בשגרה ולתפקד. זה מה שמחזיק אותנו עם הראש מעל המים.

אפשר גם למצוא דרכים לעילוי נשמתו – להתפלל או לעזור למשפחתו בהנצחתו.

אשרייך שאת משרתת בשירות כל כך חשוב ובעל ערך. שירות שהמחיר האישי שאת משלמת בו הוא רב. אך כך גם הטוב שאת מעניקה בו, והשכר שתקבלי בעז"ה.

ולסיום – חשוב מאוד לדבר עם הממונים עלייך והמלווים אותך. אני מתארת לעצמי שבמקום כמו שלך יש מי שאמור לסייע לבנות השירות במקרים כאלה. רב? רכזת? ואם אין – השמיעו קול ובקשו. אתן לא אמורות להתמודד עם זה לבד.

המשיכי לעשות חיל בכל אשר תפני,

ושיהיו שמחות בעז"ה!

כאן אם צריך,

שמרית.

Shimritb10@gmail.com

התשובה התקבלה מחברים מקשיבים
י בתמוז התשעז
,
04 ביולי, 2017




הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
 




חפש