הנחש ועץ הדעת

שאלה קטנה, האם מה שקרה בגן עדן היה באשמתו של הנחש? כי לאדם וחווה היה את כל הפירות והעצים שרצו בגן עדן, מלבד עץ אחד, עץ הדעת שממנו היה אסור להם לאכול. עכשיו מי לא עשה משהו שאסור לו לעשות?? אין דבר כזה! הסקרנות, החשק והרצון מניעים אותך ולפני שאתה שם לב אתה עושה את מה שאסור לעשות. זה כמו שיציבו לפניך כפתור אדום גדול ויגידו לך לא ללחוץ עליו, זה בלתי אפשרי שלא ללחוץ!! בקיצור אדם וחווה רצו לאכול מהעץ הזה והנחש רק אמר לחווה לעשות מה שהיא רוצה, היא יכלה להתנגד, להגיד לא, אבל היא לא יכלה, היא חשקה בפרי מעץ הדעת. וחוץ מזה, למה שה' יברא את עץ הדעת אם הוא לא רצה שיאכלו ממנו? אולי זה בעצם מה שהוא רצה? כאילו אם אדם וחווה לא היו אוכלים את אותו פרי הם לא היו יודעים מה טוב ורע, הם היו בורים רפי שכל ללא מושג על דבר! ותראו לאן הגענו בזכות אכילת הפרי הזה!! אז בעצם אולי השאלה שלי היא לא ממש שאלה היא יותר תיאוריה אבל, האם הכל בגלל הנחש?? והאם זה רע שאדם וחווה אכלו מעץ הדעת?? ולמה באמת ה' ברא את עץ הדעת?

תוכן התשובה:

שלום לך! מה שלומך?

הבאת כאן שאלה ממש טובה ועמוקה שקשורה לעצם החיים שלנו בעולם (תרתי משמע). יישר כוח גדול!

מכיוון שהשאלה מחולקת לכמה שאלות המענה לא יהיה קצר. מקווה שהקב"ה יהיה בעזרנו לענות בצורה הטובה ביותר!

ברשותך, נענה בתחילה ממקורות הקרובים לנו ואז ממקורות חז"ל ב"הצלחה!

--

"מי לא עשה משהו שאסור לו לעשות? אין דבר כזה! הסקרנות, החשק והרצון מניעים אותך ולפני שאתה שם לב אתה עושה את מה שאסור לעשות. זה כמו שיציבו לפניך כפתור אדום גדול ויגידו לך לא ללחוץ עליו, זה בלתי אפשרי שלא ללחוץ!... הנחש רק אמר לחווה לעשות מה שהיא רוצה, היא יכלה להתנגד... היא חשקה"

למי לא יצא להגיד פעם לעצמו: "אסור לי לעשות כך וכך" – ובכל זאת הוא לא התגבר על החשק ועשה? ממתק שאסור לקחת. להסתובב בקניון או בסופר ובטעות לצאת עם פחות כסף ממה שחשבנו. לא לשמור על המשקל שרצינו. להסתכן במשהו שממש בא לעשות... ועוד?

או יותר – למי לא יצא לעבור עבירה ולחטוא? רק משהו קטן ולרגע קט מבחינה אמונית או מוסרית? זה יכול לקרות לכו-לם. אפילו משה רבנו, איש האלוקים, חטא! וזה מדכא...

ראית פעם את הסרט "מלך האריות"? ברשותך, ניקח משם דוגמה בלינק הבא (עד הדקה ה- 1:05) כדי להמשיך.

כשסימבה כבר בוגר הוא פוגש ביער באופן מפתיע את נאלה חברתו לשעבר ששואלת אותו לאן הוא נעלם כל השנים?

היא מספרת שבבית היו זקוקים לו והוא מסביר שהוא כבר לא קשור לשם (הוא לא מספר על ה"חטא" שכביכול עשה).

.הוא מצטט "לפעמים קורים דברים נוראים ואין לך מה לעשות נגד זה – אז למה לדאוג?"

היא מוכיחה אותו – "כי זאת האחריות שלך!" הוא טוען – "ומה איתך? גם את עזבת!" והיא עונה – "הלכתי להזעיק עזרה".

הסבר: קרה כישלון (לא משנה שבסרט זה לא באשמת סימבה). הטענה צודקת שאחריותו של סימבה לתקן, לעומתו, נאלה לקחה אחריות לנסות לעזור כמה שהיא מסוגלת.

נכשלנו במשהו ואין מה לעשות נגד זה כי זה כבר עבר, חוץ מזה, זה יכול לקרות לכל אחד – האם זה פוטר אותנו מהאחריות לתקן את התוצאות כמה שאנו יכולים? אדם נוהג במכוניתו בכביש וחלילה פוגע במשהו או במישהו – זאת לא אחריותו לדאוג לתקן, לעזור או לפחות לשלם פיצויים?

במקרה שלנו קרה דבר אחר: במקום לקחת אחריות, לבקש סליחה, לנסות לחפש תיקון – יש העברת האשמה מדמות לדמות. בפשט - זה היה אחד מהחטאים המרכזיים.

בקיצור: נכון שלכל אחד יש התמודדויות מול רצונות שליליים וכישלונות – אבל יש לו גם אחריות על התוצאות ועל התיקון.

*

"למה שהקב"ה יברא את עץ הדעת אם הוא לא רצה שיאכלו ממנו? אולי זה בעצם מה שהוא רצה?"

נמשיך למה שחכמים מלמדים בנושא עץ הדעת.

נתחיל במשל: איש עשיר בנה עבור תושבי כפר מסוים בית כנסת מפואר. העיצוב היה מעולה, הכיסאות נוחים ומרווחים, וארון הקודש - ייחודי ביופיו. בכל שבת הכין אותו הגביר "קידוש" וארוחת מלכים עבור המתפללים והזמין את כל אנשי הכפר ליהנות מבית הכנסת שלו (בלי לשלם דמי חבר או לקנות מקומות לימים הנוראים).

ואולם גזרה אחת קבע הגביר: כיסא מיוחד בבית הכנסת, כיסא 7 בשורה 12 חייב להישאר פנוי תמיד! מתפלל שיעז להפר את האיסור לשבת בכיסא המיוחד הזה – התנהגותו תיחשב לבלתי-מוסרית!

תושבי הכפר התפלאו מדרישת הגביר מכיוון שלא היה שום דבר ייחודי בכיסא זה! לכן הם פנו בנימוס ושאלו על הבקשה המוזרה ומה בלתי מוסרי בישיבת אחר על כיסא זה...

הגביר ענה בפשטות שגזר כך משום שרצה שבכל עת שיראו המתפללים את הכיסא הפנוי, יזכרו ויידעו שהם רק אורחים בבית הכנסת, ושבעל הבית האמיתי הוא הגביר.

הנמשל: אחת ממטרות האיסור מהאכילה של עץ הדעת הייתה שידעו אדם וחווה שיש בעל בית לגן עדן, ושחוקי המוסר הבסיסיים של טוב ורע מכתיבים להם לציית להוראותיו של בעל הבית – הקב"ה (רעיון מקביל קיים ברבות ממצוות לא-תעשה).

*

"האם מה שקרה בגן עדן היה באשמתו של הנחש?!"

נעבור למקורות חז"ל, ובתחילה נקדים ונסביר קודם מושג אותו נקרא "זמן אמצעי".

בלא מעט מקרים הזמן האמצעי הוא הזמן בו עוברים מסטטוס לסטטוס, והוא הזמן הכי קשה ובעל סכנה מרובה לכישלון:

חז"ל כותבים מה קרה בכל חלק של זמן (=שעה, אך לא כפי שאנו מגדירים) בבריאתו של אדם הראשון שהייתה בערב שבת בין השמשות:

"בַּשְּׁבִיעִית נָפַח בּוֹ נְשָׁמָה, בַּשְּׁמִינִית הִכְנִיסוֹ לַגָּן (עדן), בַּתְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה (לא לאכול), בָּעֲשִׂירִית עָבַר (עבירה), בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה יָצָא בְּדִימוּס" (יצא פטור מעונש מוות) (ויקרא רבה, פרשה כ"ט סעיף א).

בחלק 3 והאמצעי מתוך 6 השעות בא הציווי לא לאכול והיה קשה להחזיק מעמד. במלחמה הראשונה עם עמלק שזה הזמן האמצעי בין יציאת מצרים לקבלת התורה, חטא העגל הינו הזמן האמצעי בין עלייתו וירידתו של משה לקבל לוחות ראשוניים ועוד...

בחיינו: מבחן במקצוע מסוים הוא הזמן האמצעי בין למידה לקבלת הציון. זמן אמצעי מותח מאוד הוא הזמן בו מחכים למענה הדייטיסט/ית אם יש רצון להמשיך להיפגש, ועוד...

באותו זמן אמצעי תקף הנחש. הגיע חוסר הוודאות, חוסר הבירור, הרגשת ההתלבטות הקשה ועוד.

הנחש המריד את האישה לא לעשות את רצון הקב"ה וכמובן שהיא התנגדה. לכן מכל הקשיים אותם ציינו ועוד – עשתה לעצמה חווה סייג למצווה, אסור לגעת בעץ.

חז"ל מספרים שהנחש דחף אותה על העץ והוכיח לה שאם נוגעים בו לא מתים. וממילא אפשר גם לאכול! ובעקבות כך שכנעה חווה גם את בעלה לאכול.

*

"אם אדם וחווה לא היו אוכלים את אותו פרי הם לא היו יודעים מה טוב ורע, הם היו בורים רפי שכל ללא מושג על דבר! ותראו לאן הגענו בזכות אכילת הפרי הזה!!"

על הנחש כתבו חז"ל: "הוא שטן (מלשון להסטיא בכיוון) הוא יצר הרע הוא מלאך המוות" (בבא בתרא, דף ט"ז עמוד א').

בסדר, הנחש החטיא. אבל עד כדי כך לכנות אותו "מלאך המוות?"

כדי להבין נביט על מה קרה בעקבות החטא.

מצד אחד, למרות האזהרה "ביום אכלך ממנו, מות תמות" (בראשית, פרק ב' פסוק י"ז) לא קרה לאדם וחווה שום דבר!

מצד שני, בגלל שהאיום על המוות לאחר האכילה לא התקיים זה גרם לאדם וחוה לחשוב שהקב"ה אינו איתם עוד, שנוצרה גדר והם לבדם. הם הפסיקו לסמוך על הקב"ה שיגן עליהם. חשו שהם "ערֻמִּם" בפני הסכנות שבגן, בלי מגן שאפשר לסמוך עליו.

גן-עדן הוא מקום להליכה צמודה כביכול עם השכינה = הקב"ה, מקום לאמון מלא (אמונה). ברגע שהאיום לא חל - ירדה רמת האמונה וכן רמת האמון בקב"ה!

האדם לא התאים לגן-עדן. לכן גורש משם עד שיתקן את מה שקלקל.

הקב"ה, ברחמיו, לא עזב את אדם וחווה ועשה להם כותנות עור (חומר חזק מאוד) שמסמלות את המשך הגנתו עליהם ושלא ייטוש אותם.

אז אם מסתכלים על זה במבט אחר – לפני החטא אדם וחווה היו שלמים ולא היו זקוקים להתקדמות.

כף שלבסוף הנחש (לאו דווקא בתור בעל חיים) הוא בעצם זה שגרם להתחלת החטא – ולתוצאה ממנו.

ההתקדמות עצמה הינה חלק מהלימוד, התיקון וההתקדמות להוציא הטוב מתוך הרע חזרה למצב שהיה בגן-עדן.

*

"האם זה רע שאדם וחווה אכלו מעץ הדעת?"

השאלה הזאת טובה מאוד כי יש בה לא מעט תשובות לשני הצדדים ואין כאן מקום להביא את כולם או להכריע מביניהם.

בוודאי שהקב"ה לא רצה שיאכלו מעץ הדעת אחרת לא היה מצווה על כך. מה, זה משחק?

אז למה הוא עשה את עץ הדעת אם לא כדי לאכול? העיקר - זה שזה פשוט ככה!

הקב"ה יודע מה טוב והוא החליט לברוא את זה ומצד שני לצוות לא לאכול מזה... ואפשר היה להתגבר ועוד איך.

ואם הם היו מתגברים החיים היו ממש טובים.

*

לסיכום – התורה היא לא ספר היסטוריה, ספר מעשיות או ספר מיתולוגיה. כל דבר שבתורה בא ללמד אותנו דברים, כמו:

יש הרבה דברים שאסור לעשות, ואנחנו לא תמיד מבינים למה - אבל אנחנו מפתים מתפתים ונכשלים. זה סיפור מוכר לכולנו.

לכל אחד יש את מלוא האחריות על תוצאות כל מעשיו ועל עבודה לתיקון כישלונותיו.

בכל מקום ובכל חברה, ובמיוחד בעולם אותו ברא הקב"ה, יש חוקי מוסר בסיסיים של טוב ורע, וראוי לבחור בטוב וללכת לפיו.

בכל רגע ובכל מקום, גם בזמנים הכי קשים ומתי שמרגישים בודדים – כדאי לדעת שהקב"ה נמצא לידנו.

ההתקדמות בכלל ובפרט כשלעצמה הינה חלק מהלימוד, התיקון וההתקדמות להוציא הטוב מתוך הרע חזרה למצב שהיה בגן-עדן!

*

מאוד שמחתי לנסות לתת מענה לשאלה זאת. סליחה על הזמן הרב שחיכית.

ממליץ לך לצפות בסדרת שיעורי הרב שרקי ואראל סג"ל "נפגשים בפרשה" במכון מאיר http://www.meirtv.co.il/site/set.asp?id=22357

הם פותרים הרבה שאלות ונותנים מבט אחר על פרשות השבוע.

מקווה שעניתי על הכול בצורה טובה. אם יש לך הערות, שאלות, הארות וכו' אתה מוזמן לשלוח לי מייל

חורף טוב!

דורון, חברים מקשיבים

dozkih@gmail.com

שלום לך! מה שלומך?

הבאת כאן שאלה ממש טובה ועמוקה שקשורה לעצם החיים שלנו בעולם (תרתי משמע). יישר כוח גדול!

מכיוון שהשאלה מחולקת לכמה שאלות המענה לא יהיה קצר. מקווה שהקב"ה יהיה בעזרנו לענות בצורה הטובה ביותר!

ברשותך, נענה בתחילה ממקורות הקרובים לנו ואז ממקורות חז"ל ב"הצלחה!

--

"מי לא עשה משהו שאסור לו לעשות? אין דבר כזה! הסקרנות, החשק והרצון מניעים אותך ולפני שאתה שם לב אתה עושה את מה שאסור לעשות. זה כמו שיציבו לפניך כפתור אדום גדול ויגידו לך לא ללחוץ עליו, זה בלתי אפשרי שלא ללחוץ!... הנחש רק אמר לחווה לעשות מה שהיא רוצה, היא יכלה להתנגד... היא חשקה"

למי לא יצא להגיד פעם לעצמו: "אסור לי לעשות כך וכך" – ובכל זאת הוא לא התגבר על החשק ועשה? ממתק שאסור לקחת. להסתובב בקניון או בסופר ובטעות לצאת עם פחות כסף ממה שחשבנו. לא לשמור על המשקל שרצינו. להסתכן במשהו שממש בא לעשות... ועוד?

או יותר – למי לא יצא לעבור עבירה ולחטוא? רק משהו קטן ולרגע קט מבחינה אמונית או מוסרית? זה יכול לקרות לכו-לם. אפילו משה רבנו, איש האלוקים, חטא! וזה מדכא...

ראית פעם את הסרט "מלך האריות"? ברשותך, ניקח משם דוגמה בלינק הבא (עד הדקה ה- 1:05) כדי להמשיך.

כשסימבה כבר בוגר הוא פוגש ביער באופן מפתיע את נאלה חברתו לשעבר ששואלת אותו לאן הוא נעלם כל השנים?

היא מספרת שבבית היו זקוקים לו והוא מסביר שהוא כבר לא קשור לשם (הוא לא מספר על ה"חטא" שכביכול עשה).

.הוא מצטט "לפעמים קורים דברים נוראים ואין לך מה לעשות נגד זה – אז למה לדאוג?"

היא מוכיחה אותו – "כי זאת האחריות שלך!" הוא טוען – "ומה איתך? גם את עזבת!" והיא עונה – "הלכתי להזעיק עזרה".

הסבר: קרה כישלון (לא משנה שבסרט זה לא באשמת סימבה). הטענה צודקת שאחריותו של סימבה לתקן, לעומתו, נאלה לקחה אחריות לנסות לעזור כמה שהיא מסוגלת.

נכשלנו במשהו ואין מה לעשות נגד זה כי זה כבר עבר, חוץ מזה, זה יכול לקרות לכל אחד – האם זה פוטר אותנו מהאחריות לתקן את התוצאות כמה שאנו יכולים? אדם נוהג במכוניתו בכביש וחלילה פוגע במשהו או במישהו – זאת לא אחריותו לדאוג לתקן, לעזור או לפחות לשלם פיצויים?

במקרה שלנו קרה דבר אחר: במקום לקחת אחריות, לבקש סליחה, לנסות לחפש תיקון – יש העברת האשמה מדמות לדמות. בפשט - זה היה אחד מהחטאים המרכזיים.

בקיצור: נכון שלכל אחד יש התמודדויות מול רצונות שליליים וכישלונות – אבל יש לו גם אחריות על התוצאות ועל התיקון.

*

"למה שהקב"ה יברא את עץ הדעת אם הוא לא רצה שיאכלו ממנו? אולי זה בעצם מה שהוא רצה?"

נמשיך למה שחכמים מלמדים בנושא עץ הדעת.

נתחיל במשל: איש עשיר בנה עבור תושבי כפר מסוים בית כנסת מפואר. העיצוב היה מעולה, הכיסאות נוחים ומרווחים, וארון הקודש - ייחודי ביופיו. בכל שבת הכין אותו הגביר "קידוש" וארוחת מלכים עבור המתפללים והזמין את כל אנשי הכפר ליהנות מבית הכנסת שלו (בלי לשלם דמי חבר או לקנות מקומות לימים הנוראים).

ואולם גזרה אחת קבע הגביר: כיסא מיוחד בבית הכנסת, כיסא 7 בשורה 12 חייב להישאר פנוי תמיד! מתפלל שיעז להפר את האיסור לשבת בכיסא המיוחד הזה – התנהגותו תיחשב לבלתי-מוסרית!

תושבי הכפר התפלאו מדרישת הגביר מכיוון שלא היה שום דבר ייחודי בכיסא זה! לכן הם פנו בנימוס ושאלו על הבקשה המוזרה ומה בלתי מוסרי בישיבת אחר על כיסא זה...

הגביר ענה בפשטות שגזר כך משום שרצה שבכל עת שיראו המתפללים את הכיסא הפנוי, יזכרו ויידעו שהם רק אורחים בבית הכנסת, ושבעל הבית האמיתי הוא הגביר.

הנמשל: אחת ממטרות האיסור מהאכילה של עץ הדעת הייתה שידעו אדם וחווה שיש בעל בית לגן עדן, ושחוקי המוסר הבסיסיים של טוב ורע מכתיבים להם לציית להוראותיו של בעל הבית – הקב"ה (רעיון מקביל קיים ברבות ממצוות לא-תעשה).

*

"האם מה שקרה בגן עדן היה באשמתו של הנחש?!"

נעבור למקורות חז"ל, ובתחילה נקדים ונסביר קודם מושג אותו נקרא "זמן אמצעי".

בלא מעט מקרים הזמן האמצעי הוא הזמן בו עוברים מסטטוס לסטטוס, והוא הזמן הכי קשה ובעל סכנה מרובה לכישלון:

חז"ל כותבים מה קרה בכל חלק של זמן (=שעה, אך לא כפי שאנו מגדירים) בבריאתו של אדם הראשון שהייתה בערב שבת בין השמשות:

"בַּשְּׁבִיעִית נָפַח בּוֹ נְשָׁמָה, בַּשְּׁמִינִית הִכְנִיסוֹ לַגָּן (עדן), בַּתְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה (לא לאכול), בָּעֲשִׂירִית עָבַר (עבירה), בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה יָצָא בְּדִימוּס" (יצא פטור מעונש מוות) (ויקרא רבה, פרשה כ"ט סעיף א).

בחלק 3 והאמצעי מתוך 6 השעות בא הציווי לא לאכול והיה קשה להחזיק מעמד. במלחמה הראשונה עם עמלק שזה הזמן האמצעי בין יציאת מצרים לקבלת התורה, חטא העגל הינו הזמן האמצעי בין עלייתו וירידתו של משה לקבל לוחות ראשוניים ועוד...

בחיינו: מבחן במקצוע מסוים הוא הזמן האמצעי בין למידה לקבלת הציון. זמן אמצעי מותח מאוד הוא הזמן בו מחכים למענה הדייטיסט/ית אם יש רצון להמשיך להיפגש, ועוד...

באותו זמן אמצעי תקף הנחש. הגיע חוסר הוודאות, חוסר הבירור, הרגשת ההתלבטות הקשה ועוד.

הנחש המריד את האישה לא לעשות את רצון הקב"ה וכמובן שהיא התנגדה. לכן מכל הקשיים אותם ציינו ועוד – עשתה לעצמה חווה סייג למצווה, אסור לגעת בעץ.

חז"ל מספרים שהנחש דחף אותה על העץ והוכיח לה שאם נוגעים בו לא מתים. וממילא אפשר גם לאכול! ובעקבות כך שכנעה חווה גם את בעלה לאכול.

*

"אם אדם וחווה לא היו אוכלים את אותו פרי הם לא היו יודעים מה טוב ורע, הם היו בורים רפי שכל ללא מושג על דבר! ותראו לאן הגענו בזכות אכילת הפרי הזה!!"

על הנחש כתבו חז"ל: "הוא שטן (מלשון להסטיא בכיוון) הוא יצר הרע הוא מלאך המוות" (בבא בתרא, דף ט"ז עמוד א').

בסדר, הנחש החטיא. אבל עד כדי כך לכנות אותו "מלאך המוות?"

כדי להבין נביט על מה קרה בעקבות החטא.

מצד אחד, למרות האזהרה "ביום אכלך ממנו, מות תמות" (בראשית, פרק ב' פסוק י"ז) לא קרה לאדם וחווה שום דבר!

מצד שני, בגלל שהאיום על המוות לאחר האכילה לא התקיים זה גרם לאדם וחוה לחשוב שהקב"ה אינו איתם עוד, שנוצרה גדר והם לבדם. הם הפסיקו לסמוך על הקב"ה שיגן עליהם. חשו שהם "ערֻמִּם" בפני הסכנות שבגן, בלי מגן שאפשר לסמוך עליו.

גן-עדן הוא מקום להליכה צמודה כביכול עם השכינה = הקב"ה, מקום לאמון מלא (אמונה). ברגע שהאיום לא חל - ירדה רמת האמונה וכן רמת האמון בקב"ה!

האדם לא התאים לגן-עדן. לכן גורש משם עד שיתקן את מה שקלקל.

הקב"ה, ברחמיו, לא עזב את אדם וחווה ועשה להם כותנות עור (חומר חזק מאוד) שמסמלות את המשך הגנתו עליהם ושלא ייטוש אותם.

אז אם מסתכלים על זה במבט אחר – לפני החטא אדם וחווה היו שלמים ולא היו זקוקים להתקדמות.

כף שלבסוף הנחש (לאו דווקא בתור בעל חיים) הוא בעצם זה שגרם להתחלת החטא – ולתוצאה ממנו.

ההתקדמות עצמה הינה חלק מהלימוד, התיקון וההתקדמות להוציא הטוב מתוך הרע חזרה למצב שהיה בגן-עדן.

*

"האם זה רע שאדם וחווה אכלו מעץ הדעת?"

השאלה הזאת טובה מאוד כי יש בה לא מעט תשובות לשני הצדדים ואין כאן מקום להביא את כולם או להכריע מביניהם.

בוודאי שהקב"ה לא רצה שיאכלו מעץ הדעת אחרת לא היה מצווה על כך. מה, זה משחק?

אז למה הוא עשה את עץ הדעת אם לא כדי לאכול? העיקר - זה שזה פשוט ככה!

הקב"ה יודע מה טוב והוא החליט לברוא את זה ומצד שני לצוות לא לאכול מזה... ואפשר היה להתגבר ועוד איך.

ואם הם היו מתגברים החיים היו ממש טובים.

*

לסיכום – התורה היא לא ספר היסטוריה, ספר מעשיות או ספר מיתולוגיה. כל דבר שבתורה בא ללמד אותנו דברים, כמו:

יש הרבה דברים שאסור לעשות, ואנחנו לא תמיד מבינים למה - אבל אנחנו מפתים מתפתים ונכשלים. זה סיפור מוכר לכולנו.

לכל אחד יש את מלוא האחריות על תוצאות כל מעשיו ועל עבודה לתיקון כישלונותיו.

בכל מקום ובכל חברה, ובמיוחד בעולם אותו ברא הקב"ה, יש חוקי מוסר בסיסיים של טוב ורע, וראוי לבחור בטוב וללכת לפיו.

בכל רגע ובכל מקום, גם בזמנים הכי קשים ומתי שמרגישים בודדים – כדאי לדעת שהקב"ה נמצא לידנו.

ההתקדמות בכלל ובפרט כשלעצמה הינה חלק מהלימוד, התיקון וההתקדמות להוציא הטוב מתוך הרע חזרה למצב שהיה בגן-עדן!

*

מאוד שמחתי לנסות לתת מענה לשאלה זאת. סליחה על הזמן הרב שחיכית.

ממליץ לך לצפות בסדרת שיעורי הרב שרקי ואראל סג"ל "נפגשים בפרשה" במכון מאיר http://www.meirtv.co.il/site/set.asp?id=22357

מקווה שעניתי על הכול בצורה טובה. אם יש לך הערות, שאלות, הארות וכו' אתה מוזמן לשלוח לי מייל

חורף טוב!

דורון, חברים מקשיבים

dozkih@gmail.com

.

התשובה התקבלה מחברים מקשיבים
ל באב התשעז
,
22 באוגוסט, 2017




הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
 




חפש