מדתיים לחרדים

היי, גדלתח בתור ילדה דתיה בבית דתי רגיל וגם למדתי בביצפר ממלכתי וכשהגיע הזמן ללכת לאולפנה ההורים שלי החליטו על דעת עצמם שלא ושלחו אותי לביצפר חרדי מבלי לישאול אותח למרות שאנחנו לא היינו חרדים ואת האחים שלי השאירו כרגיל בביתי ספר ממלכתיים.איכשהו זרמתי עם זה ומכיתה ז עד עכשיו כיתה יב נישארתי בחרדי למרות שהיה לי ממש קשה עם הלבוש והדיבור והפלאפון בקיצור עם הכול ולהורים שלי זה פשוט לא היה אכפת כי הם התחילו להיתחזק יותר ולהיות די חרדים ולמרות שהייתי בחרדי אחרי הצוהוריים לבשתי מה שבאלי והייתי איך שאני רגילה ולהורים שלי זה לא היה כל כך אכפת כי היינו דתייםועכשיו כשהם ממש היתחזקו כל דבר קטן שאני עושה מפריע להם הם חושבים שאם הם היתחזקו והיתחרדו אז זה גם מחובתי גם לינהוג כמוהם כי אם אני בביצפר חרדי אז אני כאילו צריכה להיות עכשעו כמוהם ולאחים שלי שבביצפר דתי לא אכפת להוריםמשלי איך הם מיתנהגים ורק לי כי הם מבלי רשותי רשמו אותי לשמה אז כאיחו לא מספיק לי שאני סובלת שמה ואני מרגישה שונה מכולם הם מעמיסים עליי עוד וקשה לי עם זה כי אני לא בחרתי להיות שמה

תוכן התשובה:

שלום ליאל יקרה,

מאוד מבינה מה שאת עוברת. זה בהחלט לא פשוט להרגיש לא שייכת ושההורים שלך בחרו בשבילך מקום לימודים.

השאלה מה את עושה עם זה עכשיו?

את מסיימת כתה יב, זו לא שנה שמחליטים לעבור מקום לימודים כי זה ממש לקראת סיום. בסיום הזה את בהחלט יכולה ללכת לדרכך.

אבל השאלה היא מה הדרך שלך? מה את עושה בשביל למצוא אותה?

האם בררת לעצמך איפה את כן רוצה להיות? האם בדקת בשביל מה שווה לחיות בעולם הזה? למה אנחנו כאן? לאן הכל הולך בסוף?

מכירה את הסיפור על המרצה עם האבנים והחול?

מעתיקה לך אותו מתוך האתר של ערכים:

מרצה זקן בבית ספר למִנְהַל בארה"ב הוזמן לשאת הרצאה בנושא תכנון זמן יעיל בפני קבוצה של חמישה עשר מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב.

העביר האיש את מבטו באיטיות על פני הנוכחים, ולאחר מכן אמר: "אנו עומדים לערוך ניסוי".

הוציא מיכל זכוכית גדול מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו, והניחו לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת בתוך המיכל.

כאשר התמלא המיכל ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, נשא המרצה אט אט את מבטו ושאל: "האם המיכל מלא?" כולם השיבו: "אכן".

המתין מספר שניות ושאל :"האומנם?" שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ.

בזהירות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות, עד שירדו לתחתית המיכל ומילאו אותו. שוב נשא המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המיכל מלא?"

אחד ממאזיניו השיב: "נראה שלא".

"נכון!" השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא חול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות לבין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא?"

הפעם, ללא היסוס, השיבו התלמידים המחוננים במקהלה: "לא!"

"נכון!" השיב להם המרצה הזקן, וכפי שציפו תלמידיו, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.

שוב נשא המרצה הזקן את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?"

השיב אחד הנועזים שבין מאזיניו:

"אנו למדים שככל שנראה לנו שיומננו גדוש ומלא התחייבויות, הרי שאם נתאמץ באמת, תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות".

"לא", השיב המרצה הזקן. "האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך".

דממה עמוקה השתררה באולם. כל אחד מן הנוכחים ניסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.

הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? לקחת זמן לעצמכם?"

כאשר תזהו מהן האבנים הגדולות, הכניסו אותן ראשונות למיכל חייכם.

עד כאן הסיפור.

תשאלי את עצמך מה האבנים הגדולות בחיים שלך?

מה חשוב לך באמת?

איזה בן אדם את רוצה להיות?

במה את רוצה להאמין ואיך את הולכת לבנות חיים כאלה?

מי הן דמויות המופת שלך?

איפה תרצי לראות את עצמך בעוד עשר שנים?

תנסי לבנות בתוכך ראיה מערכתית שלא חיה רק על הכאן ועכשיו. שלא חיה רק על מה שכיף ועל מה שמספק רצונות זמניים במיידי, אלא ראיה בגדול, שיודעת להביט פנימה, עם הרבה חיבור לעצמך והקשבה פנימית.

בעיני, כל עוד את בוחרת לבנות את מי שאת הולכת להיות לפי ההלכה ומחליטה לשים קודם את האבנים הגדולות שבונות את החיים שלך, שמבררות מה חשוב לך ומה לא באמת מגדיר אותך מבפנים ולא באמת הולך איתך הלאה, את במקום שנכון לך.

לפעמים, מרוב שאנחנו מוצפים אנחנו יכולים לעשות טעויות שנצטער עליהן הרבה אחרי. תשבי עם עצמך ותחליטי מה את עושה בסוף השנה הזאת, מתוך בחירה מושכלת ובירור אמתי.

לדעתי חשוב מאוד לקבל את ההחלטה הזו מתוך מקום שמח ושלם בנפש ולא לתהות על הראשונות. כדי להגיע לזה נראה לי שכדאי שתפני למישהו שאת מעריכה ושמכיר את כוחותיך. זה יכול להיות רב, מחנכת לשעבר או כל אחד אחר שעונה על ההגדרה הזו. ואולי הכי נכון זה לדבר עם מישהו מתוך המערכת של בית הספר שמכיר אותך ואת העבודה שעשית עד עכשיו, יכול לסמן קשיים, נפילות ואתגרים ולכוון אותך להתמודד ולקבל החלטה נכונה.

בגלל שאנחנו בני אדם הראיה שלנו מוגבלת. ובמיוחד כשקשה לנו לא קל לעשות סדר במה שקורה לנו בנפש. בזמן של התמודדות הרבה פעמים אין לנו יכולת לחשוב נכון, להעיף את מה שגורם לנו להסיח את הדעת מהעיקר, לבנות סדר עדיפויות , ויותר מזה , אין לנו מספיק נסיון חיים לדעת לאן תוביל ההחלטה שלנו ואם אנחנו מקבלים אותה נכון.

בשביל כל זה צריך מישהו שפוגש אותנו איפה שאנחנו עכשיו, כמו שאנחנו, בלי פוזות. שמבין את הקושי והכאב ויכול לדבר איתנו מהמקום הזה ולקדם אותנו לקראת הייעוד הרוחני שלנו.

חשוב להתייעץ בחיים. דווקא מתוך ההכרות יכולים להאיר לך כיוונים שלא חשבת עליהם, להציע פתרונות שלא עלו בדעתך. ותוך כדי ההתמודדות או הבחירה החדשה שלך תוכלי לקבל חיזוק, תמיכה ומילים טובות שיעזרו לך להמשיך.

בעיני אסור לך לוותר על זה. זה המפתח שלך להתקדם עכשיו וגם בכלל בחיים.

אנשים שמחוברים לה', שיש להם ידע בתורה, רוחב דעת, לב אוהב ומרגיש שיש להם מבט אובייקטיבי ונסיון חיים יכולים לחסוך לנו הרבה כאב, בלבול, יאוש והחמצה ולתת לנו כלים לעבודה נכונה ומדוייקת .

לדעתי, לפני המפגש הזה חשוב שתעשי שני דברים:

(1)תחשבי טוב מי עונה על ההגדרה הזו. מי מתאים שתלכי לדבר איתו. שתוכלי לפרוש בפניו את כל התמונה עם כל הפרטים, בלי להחסיר כלום. שתרצי לקבל ממנו הדרכה והכוונה ושהמילים שלו יהיו חשובות לך, מישהו שאת סומכת עליו ואם יהיה לך קושי בעתיד תוכלי לחזור אליו בכיף.

כדאי לקיים את השיחה הזו פנים אל פנים ולא בחפזון.

(2)תכיני את עצמך מראש לפגישה.

ומה שהכי חשוב זה שכל החלטה שתקבלי וגם תהליך הבחירה שלך יהיו מבוססים על כבוד לאבא ואמא. הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לדעת בקשר שלנו עם אבא ואמא זה שהם לא חברים שלנו, אלא ההורים שלנו.

אני בטוחה לגמרי שהם העבירו אותך למקום לימודים חרדי כי הם רצו את הטוב ביותר בשבילך והם האמינו שזה המקום שבו תוכלי לגדול באמת. הם קבלו את ההחלטה הזאת עם המון תפילות ורצון שתהיי מאושרת. גם אם זה לא קרה חשוב שתדעי שזה מה שכל הזמן עומד להם בראש ובלב.

ההורים שלנו לא מפסיקים לאהוב אותנו ולרצות שיהיה לנו הכי טוב שאפשר, והטעויות שהם עושים גם נובעים מאהבה. חשוב לזכור שהם מנסים לחנך אותנו הכי טוב שהם יודעים לעשות. גם אם הם בוחרים לשלוח ילדים למוסדות חינוך שונים כנראה שבעיניהם זה הטוב ביותר. גם אם כרגע זה נראה לך אחרת ואת לא מסכימה איתם ויכול להיות שאת צודקת. תכבדי את ההחלטה שלהם ומתוך זה תתחילי לבחור לאן את הולכת בהמשך החיים.

מקוה שקצת עזרתי,

ב"הצלחה ענקית יקרה,

ממני נועה, חברים מקשיבים

התשובה התקבלה מחברים מקשיבים
יג בתשרי התשעח
,
03 באוקטובר, 2017




הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
 




חפש