משחקי בובות - דבר תורה לפרשת יתרו

--לעילוי נשמת אילן בן אברהם ולרפואת מרינה בת פאולינה—

אבי ישב בחוסר מנוח במחלקת הילדים על הכיסא-נוח שהוצב בשבילו. משמאלו ישבה רותי על כיסא זהה וטמנה את ראשה בספר תהילים. הוא ראה שהיא מזילה ים של דמעות ושהיא מניעה את שפתיה ללא השמעת קול.

אבי היה מוכן לתת את ה-כל רק שזה לא יקרה.

הרופאים והאחיות הלכו הלוך ושוב במסדרון והמזכירה הפסיקה כבר להתייחס והתכוננה לסיום המשמרת שלה. משפחות אחרות וחולים אחרים היו במצב דומה לשלו והגיבו בצורות דומות. זה רק דיכא אותו עוד יותר.

הדלת ליד רותי נפתחה וממנה יצא דוקטור לייט. הוא ושאר צוות המחלקה נעשו להם כמעט כבני משפחה בשביל הזוג.

רותי הפסיקה מתפילתה ושאלה בתקווה "מה שלומה?".

"אני מצטער גברת וייב. הניתוח שהאמנתי שיצליח לא הראה שום השפעה במחלתה של שושנה. היא לא התעוררה ממצב הקומה".

"אני לא מאמינה! אני לא מאמינה! בטח פספסתם משהו, טעות במהלך הניתוח או משהו דומה...".

"הייתי נוכח במהלך כל הניתוח, לא פוספס שום דבר" אמר דוקטור לייט בפנים מושפלות.

"אין עוד משהו שאפשר לעשות? לא משנה כמה שזה יעלה..." שאל אבי.

""אני מצטער, אני לא חוש..." החל הרופא לומר עד שמשהו עצר בעדו.

קריאה חזקה של יעל, האחות התורנית, נשמעה מתוך החדר "היד! היא הזיזה את היד!".

השלושה רצו לפנים החדר והתייצבו ליד המיטה והתבוננו בשושי הקטנה פותחת את עיניה לאט ומחייכת למראה הוריה.

היא פתחה את פיה וקול כאוב נשמע מהן "אמא, הבובה שלי! תני לי את הבובה!".

**

בפרשת השבוע, פרשת יתרו, אנו פוגשים את עם ישראל בהר סיני השומעים את עשרת הדיברות – התחלתן ישירות מהקב"ה והשאר דרך משה רבנו.

אחת מהדיברות הינה "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות, פרק כ' פסוק ג'). היא בעצם איסור לביטוי הקב"ה והתורה על ידי יצירה, כי על ידי כך מצמצמים את הקב"ה על ידי מציאות החושית המוגבלת לנו.

האמונה היהודית פורצת גבולות – הצמצום של אלוקים לפסלים או תמונות הוא מנוגד. מכאן יצאה תפיסה שרואה באומנות עניין זר ליהדות ולמאמיניה.

והנה, אנחנו רואים שבית המקדש נקרא "נויו של עולם" (זבחים, דף נ"ד עמוד ב'). ומוכר גם המשפט "מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו" (בבא בתרא, דף ד' עמוד א').

נוי מבניינים ועבודה בהם של אלוה כלשהו (גם אם זה הקב"ה) זה ממש נראה כעבירה על הדיבר שהזכרנו. עבירה מהתורה של אוננות בכלל ופיסול בפרט!

כיצד זה ייתכן? ועוד – אם זה נוי, למה דווקא נוי של עולם? הרי עם ישראל בעיקר עובד במקדש.

**

בעת שהותו בלונדון, פרסם הרב קוק רשימה בעתון מקומי בה הוא מספר על רשמיו מהביקור ב"בריטיש מוזיאום" (המוזאון הבריטי). בעיקר הוא מתאר שם את המפגש שלו עם הציורים של רמברנט.

רמברנט היה צייר הולנדי שציוריו מתאפיינים בהבעת תחושות רבות עוצמה. לא מעט מהם קשורים לעם ישראל, לתנ"ך וליהדות.

"מדי פעם ישנם אנשים גדולים ש – ה' מברך אותם בראיית האור הגנוז. אני סבור שאחד מהם היה רמברנט, והאור שבתמונות שלו הוא-הוא האור שברא ה' בימי בראשית" (י' גלמן, האסתטיקה במשנתו של הרב קוק).

**

אם נתבונן שוב על הפסוק בו כתוב האיסור, נוכל להבחין בדגש על המילה "לך". הכוונה – אל תהפוך את הפסל לאלוהיך ואל תשתחווה לו. אומנות היא נפלאה כל עוד היא אינה הופכת לאלוהות.

גיבוש ראוי של היחס לאומנות מאפשר לנו לצאת לסיור נפלא במוזיאון ובחיים, ולשוטט בעולם מופלא של רעיונות.

אומנות כזאת הנעשית למען עבודת הקב"ה במקדש – מושכת את האנשים לריבונו של עולם. לכן המקדש נקרא "נויו של עולם".

ונסכם זאת במכתב ששלך הרב קוק לבוריס שץ לאחר שהאחרון הקים את בית הספר לאומנות "בצלאל":

"ירושלים האהובה, שושנת עמקים זאת, הבת ציון היקרה... עתה זרם חיים מרעיד ברעד נעים את העצמות המדוכאות והחולות. היא דורשת יופי, אומנות, מלאכת מחשבת... הדרישה באה מלב בניה, מרוחה אשר שפכה עליהם. הדרישה לעצמה היא אות חיים - אות תקווה לישועה ולנחמה!"

שבת שלום!

חברים מקשיבים

תוכן התשובה:

התשובה התקבלה מחברים מקשיבים
טז בשבט התשעח
,
01 בפברואר, 2018




הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
 




חפש