כמו שאלוקים רוצה - ד"ת לפרשת ויקהל פקודי

שתי תנועות הפוכות: העם לא מפסיק להביא תרומות למשכן, כולם מביאים והרבה ואת הדברים הכי יפים שלהם.

ואז משה רואה שיש יותר מדי והוא מוציא הכרזה במחנה: לא להביא יותר תרומות למשכן: ויכלא העם מהביא.

ביטוי מאוד מיוחד, מלשון כלא: העם צריך לעצור את עצמו ולכלוא את הרצון הזה לתת לכבוד ה' ולהפסיק לתת רק בגלל שמשה בקש.

וזה התיקון לחטא העגל אומר הרב מרדכי: כי חטא העגל זה להכנס למקום שבו הפרט מוביל את עצמו, כראות עיניו בלי שיקול דעת, בלי הכוונה, בלי לדעת לאן. מקום שבו הפרט לא מקבל עליו את הציווי של אלוקים. כי מי שמוביל אותך זה אתה בעצמך. אין את אלוקים עכשיו. עכשיו יש רק אותי.

להפסיק לתת תרומות אומר משה: ככה רואים שאתה באמת רוצה לתת כי אלוקים ציווה ואתה עושה את זה לכבודו ולא כי אתה באיזו התלהבות דתית שאתה קובע אותה. יש גבולות והם ברורים ואתה יודע מי מסמן אותם.

את זה אברהם אבינו מלמד אותנו בעקדת יצחק:

הציווי לעקוד ולהקריב.

אברהם מגיע על ההר למקום בנפש של ביטול מוחלט לרצון שמים. להכנעה לתת את הבן שלו למי שנתן לו את הילד הזה.

ואז מגיע הציווי השני: אל תשלח ידך אל הנער.

אנחנו בטח חושבים: איזה סבבה. בטח עכשיו אברהם יהיה מאושר. אבל המדרש מספר לנו אחרת: אולי אני יכול לעשות לו איזה פצע קטן, חבלה קטנה, להוציא לו קצת דם, שזה יקרא שנתתי לאלוקים את הילד הזה.

אבל אז אברהם מבין שלא והוא נסוג.

הוא זה שנתן לנו את הכוח הזה בהר המוריה להיות תמיד מחוברים, תמיד מצווים, תמיד שייכים.

שבת שלום,

נועה וחברים מקשיבים

תוכן התשובה:

התשובה התקבלה מחברים מקשיבים
כא באדר התשעח
,
08 במרץ, 2018




הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
 




חפש