ממצאים חדשים - ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

חשבתי מה לכתוב ליום הזיכרון לשואה ולגבורה - אבל לא מצאתי כלום, ונראה לי שאין שום דבר שיכול לתאר בקצרה את הזוועות שהיו שם. אפילו אנשי האקדמיה הבקיאים ביותר בשנים האחרונות, שהיו בטוחים שהם יודעים כבר הכול תכנית ההשמדה ההמונית הנוראית של הנאצים מופתעים כל פעם מחדש מלימוד הנושא.

למעלה מ-70 שנה נדרשו לגלות סוף-סוף את העובדות: למרות שקשה להאמין לכך - התברר שמה שקרה במציאות היה הרבה יותר גרוע ממה שאיש מאיתנו היה מסוגל לשער.

עד היום שמענו על מכחישי שואה, או על כאלה שמנסים להקטין את ממדי האסון ש-6 מיליון זאת ממש הגזמה. אחרים הרחיקו לכת אף יותר והכחישו את מהימנותה ההיסטורית של השואה עצמה, וטענו למרבה האירוניה שהיהודים עצמם המציאו את סיפור ההשמדה כדי לזכות באהדה לקידום העניין הציוני.

אבל לאחרונה גילינו משהו גרוע יותר - חוקרים במוזיאון לזכר השואה בארה"ב פרסמו לא מכבר מסמכים שמדהימים ומקפיצים בחרדה אפילו את אנשי האקדמיה המעורים ביותר בתחום.

בין השנים 1933 ל-1945, היו ברחבי אירופה למעלה מ-42,500 גטאות ומחנות נאציים!

היו 30,000 מחנות כפייה, 1,150 גטאות ליהודים, 980 מחנות ריכוז, 1000 מחנות לשבויי מלחמה, 500 בתי בושת שוקקים לשעבוד מיני ואלפי מחנות אחרים ששמשו להשמדת קשישים וחולים, לביצוע הפלות כפויות, ל"חינוך" אסירים או להעברת קרבנות למרכזי השמדה.

התגלית החשובה כל כך הזאת מאלצת אותנו להכיר באמת הקשה על השואה: הפשע הבלתי נתפס של המאה העשרים, יותר משהיה ניצחונו של הרשע - היה חטאו של הצופה ה"חף מפשע".

עד היום חיפשנו תשובות לשאלות התאפשרות הטירוף, לשנאה האובססיבית, לאכזריות קהת הרגש ועוד...

אבל פחות התמקדנו בנושא הצפייה מבחוץ של שאר אומות העולם ה"מערביות-נאורות" בזמן השואה.

פחות התמקדנו בשאלה "היכן היה האדם בזמן השואה?".

"לא היה לנו שום מושג מה קורה", צריך לזכות באופן חד משמעי בתואר "השקר הגדול ביותר" של שנות השלטון הנאצי.

האמת המרה היא שכמעט כולם היו חייבים לדעת. המספרים דוחים כל אפשרות לחוסר ידיעה קולקטיבי. ובכל זאת הרצח לא פסק, העינויים לא פחתו, מחנות הריכוז לא נסגרו, המשרפות המשיכו במשימתן הברברית.

מרי פולברוק, חוקרת בולטת של ההיסטוריה הגרמנית, כותבת בספרה "עיר קטנה ליד אושוויץ" על אותם גרמנים שהצליחו אחרי השואה לעטות על עצמם את גלימת הצופים החפים מפשע:

"המושגים של פושע וצופה מן הצד צריכים להשתנות, להתרחב, להפוך למורכבים יותר, כשתשומת הלב והמיקוד שלנו עוברים לאלה שהיו מעורבים בתמיכה במערכת שהייתה בסופו של דבר רצחנית".

אז שוב שאלתי את עצמי – מה ניתן לכתוב? הרי ברוך השם לא התמודדתי מול הזוועה הזאת או שום דבר דומה לה.

חיפשתי ומצאתי את דבריו של אלי ויזל זיכרונו לברכה שהיה ניצול שואה ועסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם.

"התובנה שעלינו להפנים היטב-היטב כשאנחנו חושבים על המסר של השואה, חייבת להיות שההיפך של אהבה אינו שנאה - אלא אדישות. ההיפך של אומנות אינו כיעור - אלא אדישות. ההיפך של אמונה אינו כפירה - אלא אדישות. וההיפך של חיים אינו מוות - אלא אדישות".

האתגר הגדול ביותר שלנו היום הוא ללמד את עצמנו את דברי אסתר המלכה למרדכי היהודי במגילת אסתר כשסכנת השמדה המונית אחרת איימה על היהודים בכל מדינות מלכות אחשוורוש -"לך כנוס את כל היהודים" (אסתר, פרק ד' פסוק ט"ז).

לא להיות אדישים אפילו לרגע מסביבתנו. להביט מקרוב אל האחר. להתחיל מהקרוב ביותר אל הרחוק, לחשוב מה הוא מרגיש, כיצד ניתן לסייע או לשמח. והעיקר – לפתח אצלנו את היכולות להרגיש מבפנים ולהכיל.

ובעזרת השם נקום בקרוב משועה לתקומה עולמית. ויתקיים מה שאנו אומרים בכל צאת שבת "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששן ויקר" – כן תהיה לנו!

חברים מקשיבים

תוכן התשובה:

התשובה התקבלה מחברים מקשיבים
כו בניסן התשעח
,
11 באפריל, 2018




הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
 




חפש