להכיר את עצמי בלי השוואות

בס"ד

שלום,

רציתי לדעת איך להכיר את עצמי?

אני מרגישה שאני לא מכירה את עצמי עד הסוף, וממילא החיבור לה' לא תמיד קיים בי באופן טבעי. וגם קשרים טובים עם חברות קשים לי יותר.

נגד ההכרות עם עצמי יש מקום של השוואה לבת מהכיתה שנראה לי שהיא ממש מוצלחת ויש בה הרבה דברים שהייתי שמחה לעצמי.

ממש מתסכל אותי שתמיד היא צצה לי במחשבות. זה מתסכל אותי כ"כ שהיא המדד שלי.

איך אפשר לשנות את המצב?

אשמח לתשובה מהצד השכלי והצד הרגשי גם יחד.

תודה רבה לכם!!

תוכן התשובה:

שלום יקרה,

כל כך התחברתי לפשטות שבה שאלת את השאלה- "איך להכיר את עצמי?". לכאורה כל כך פשוט אבל בעצם גם כל כך עמוק.

בשאלה כתבת כמה רצונות- הרצון להכיר את עצמך, הרצון להיות בקשר וקרבה עם ה', הרצון להיות בקשר טוב עם חברות והרצון לא לקנא. יש פה הרבה רצונות טובים שבוודאי יש קשר ביניהם אך לצורך התשובה אני אחלק אותם מעט ומאמינה שבסוף בעז"ה התשובה הכוללת תתחבר.

"אני הכל, אני לא כלום? אור אינסוף לבוש בגוף"

את כותבת: "אני מרגישה שאני לא מכירה את עצמי עד הסוף". מתחת למשפט הזה מסתתרת אמירה שאומרת שאני צריכה להכיר את עצמי עד הסוף כי אם לא אז אולי- אהיה פחות מחוברת לקב"ה, פחות בקשר טוב עם חברות וכו.. באמירה הזו יש משהו מאוד מתסכל ואולי גם מלחיץ ולכן אני רוצה שננסה לחשוב משהו קצת שונה- האם אני יכולה בכלל להכיר את עצמי עד הסוף? האם זה אפשרי בכלל? האם זה מצופה ממני?.

בשביל לענות על השאלות האלו, אני רוצה שנדמיין לרגע חייזר. החייזר הזה מעולם לא היה בכדור הארץ ולפני שהוא מגיע, את נבחרת להסביר לו מה זה הדבר המוזר הזה שנקרא: "עץ". מזמינה אותך לנסות לחשוב על התשובה המדויקת ביותר שלדעתך תצליח להעביר לאותו חייזר מה זה עץ. אז אחרי שחשבת, הנה כמה רעיונות שמצאתי מחיפוש בסיסי באינטרנט- "צמח גבוה בעל גזע וענפים ושורשים ארוכים האוחזים בקרקע", "צמח רב שנתי", "צמח שגובהו לרוב מעל 2-3 מטר". אם נשאל ציפור מה זה עץ אז היא כנראה תגדיר אותו כבית ואם נשאל את האדם הקדמון הוא אולי יגיד שזהו חומר שמשמש להדלקת אש וכו'.. כלומר- מה אנחנו מבינות מפה? אנחנו מבינות שאם דבר לכאורה פשוט כמו עץ קשה לנו להגדיר אז קל וחומר אדם שהוא יצור חי בהרבה יותר מורכב.

האדם מורכב מגוף, מרצונות, כישרונות, מחשבות, רגשות, נשמה.. אז מי אנחנו? יש בנו כל כך הרבה רבדים שחלקם גלויים בנו וחלקם נסתרים מאתנו. אם ניקח רק את הגוף שלנו- כמה אנחנו באמת יודעים עליו? מי שעוסק ברפואה או במדע יודע שכמה שאנחנו "יודעים", באמת יש עוד כל כך הרבה שאנחנו לא מבינים. כך גם בעולם הנפש- גם הפסיכולוג הטוב ביותר בעולם, לא יוכל להגיד שהוא מכיר את עולם הנפש עד הסוף ותמיד תמיד מגלים דברים חדשים. ועוד לא דברנו בכלל על הנשמה- שהיא חלק אלוק ממעל!

אז אם נחזור רגע לשאלה- האם אפשרי להגיע להיכרות עם עצמי עד הסוף? נוכל לנסות לענות לעצמנו תשובה קצת יותר מפויסת ורכה. תשובה כזו יכולה להיות- "כדאי שאכיר את עצמי יותר" או "אולי לעולם לא אכיר את עצמי עד הסוף בכל יום אני מכירה את עצמי קצת יותר". בתשובות האלו יש השלמה עם תהליך של חיים ואולי גם סקרנות וציפייה נעימה למפגש עם עצמי בכל רגע. תחשבי איזה מדהים זה להיות בעמדה של הפתעה וגילוי בכל יום. להיות בעמדה של התחדשות וסקרנות ולעומת זאת איזה משעמם זה לחיות במחשבה שאני כבר יודעת הכל ואין שום דבר באופק. בחיים אנחנו נמצאות בעמדה של עבודה. עבודת ה'. עצם העבודה, העובדה שאני בתנועה, בחיפוש, בגילוי של הכוחות שלי היא זו שמקרבת אותנו לה'. כי במרחק הזה שבין ה' שהוא באמת מכיר אותי לביני יש יראה והשתוקקות לקרבה.

זהו גם היחס שלנו אל אנשים ואל הקשר עם אחרים. אנחנו לא באמת מכירים אותם עד הסוף וגם הם אותנו ובמפגש אנחנו משתוקקים להכיר יותר, להתקרב. מלבד לסקרנות וליופי שבחידוש שיש בעמדה הזו, יש בה גם הרבה הערכה. הערכה למה שהוא מעבר למה שהעיניים שלי רואות וענווה כלפי מי שנמצא מולי וכלפי הקשר שנבנה לאט לאט ובהרבה סבלנות. דבר אחרון בהקשר הזה הוא ההבנה שאין נקודה שאנחנו צריכות להגיע אליה אלא בכל יום ובכל רגע אנחנו מכירים את עצמנו ואת מי שמולנו יותר.

העבודה של ההיכרות עם עצמי נעשית דרך חוויות ובהרבה התבוננות. החיים שלנו מאוד שוטפים ובגלל זה כדאי להקדיש זמן להתבונן במה שהיה לי היום. שאלות כמו: איך הרגשתי? מה הייתי רוצה לעשות אחרת? במה הייתי טובה ואני רוצה לשמר? ועוד.. אלו שאלות שיכולות להעמיק את הקשר והחיבור שלנו עם עצמנו ואת הביטחון בתוכנו.

מי את- הקנאה?

אחרי שהבנו את הגודל שיש בנו- גודל שהוא מעל למה שאנחנו בעצמנו יכולות לתפוס אז אנחנו יכולות לעבור להתמודדות עם הקנאה.

ממה שכתבנו עד כאן אפשר למצוא בקנאה שתי צדדים שלכאורה סותרים אבל בעומק הם משלימים ומדייקים אותנו. מצד אחד דווקא בגלל שאני מכירה את הגודל שיש בי אז אני עלולה לקנא במי שיש לה משהו שלי אין ומצד שני, דווקא בגלל שאני מכירה בגודל שיש בי אז אין לי סיבה להסתכל לצדדים ולקנא באחרים.

הדיוק בין שתי הסתירות כאן הוא בשתי הבנות חשובות:

א. ההבנה שאנחנו לא רק גדולים אלא ייחודיים.

ב. ההבנה שהקנאה מדייקת את ההיכרות שלי עם הגודל שיש בי ובכך עוזרת לי לפעול בעולם, מעוררת בי תפילה ועשייה לממש את הכוחות שבי (כלומר- יש משהו טוב בקנאה ואנחנו לא רוצות להיפרד ממנה לגמרי).

אנסה לדייק-

אתחיל דווקא מההבנה השנייה- כשאני מסתכלת במישהי ומקנאה בה בדבר מסוים (לדוגמא: משהי חברותית שכולן נמצאות תמיד סביבה) כנראה שיש לי שייכות לאותו דבר כי אם לא, כנראה שלא הייתי שמה אליו לב. בשלב הזה, אני מדייקת לעצמי- מה חשוב לי? מה באמת הייתי רוצה? (בהמשך לדוגמא: הייתי רוצה להרגיש פתוחה ומשוחררת יותר עם החברות שלי). שימי לב שהתשובה שאת תעני לעצמך היא לא העתק של דמות החברה אלא היא הדיוק של הרצון האמתי שלך. יוצא מכאן- שהתשובות שאני עונה לעצמי הן המתנות שקיבלתי מהקנאה- היכולת לדייק את הרצונות שלי ולפעול בשבילן (את ההבנה הזו למדתי ממיכל וולשטיין. מוזמנת לחפש את השיעור שלה באינטרנט).

אחרי שהבנו שאנחנו לא רוצות להיפרד לגמרי מהקנאה, אז אפשר לנסות לבחון איזה חלקים אנחנו כן רוצות להוריד ממנה. אלו יהיו החלקים שמחלישים אותנו ומרחיקים אותנו.

בקנאה יש קול שאומר לנו שאנחנו "פחות שווים". הקול הזה נותן לנו תחושה שיש סקאלה שבה אנחנו מודדים את עצמנו בכל תחום. לדוגמא: סקאלה של כמה אני חברותית, סקאלה של הצלחה בלימודים ואפילו סקאלה של רמת ה"צדיקות". הקול הזה הוא שקר גדול והוא הפך האמונה כי האמת היא שאני יצירה שלמה ומיוחדת שאין לה שום תחליף בעולם. בדיוק כמו שלא הייתי משווה בין פיל לארנבת כי הן שתי יצירות שונות, כך אין לי שום עניין להשוות ביני לבין אדם אחר. בהסתכלות הזו אנחנו יוצאות מהסתכלות של השוואה להסתכלות כוללת על האדם כאדם שלם וייחודי ולא כאוסף של פרטים וכישרונות. כשאני מצליחה לרכוש את ההבנה הזו, אז אני נשארת עם העבודה שלי מול ריבונו של עולם. מול ההשתדלות הכנה שלי להתקדם, השאיפה והרצון בטוב. כשאני מצליחה לרכוש את ההבנה הזו אז אני גם יכולה להכיל אנשים ששונים ממני, אני לא נלחמת באף אחד, אני לא צריכה להוכיח את המקום שלי בעולם, לא צריכה להילחם על מקומי בסקאלה. אני יכולה להיות רגועה, לשמוח בכל התקדמות שלי, לאהוב את החלק שלי בעולם, לאהוב את עצמי עם כל מה שיש בי ולאהוב גם את מי שלידי עם כל הטוב שיש בו. הביטחון הזה במקום שלי, בזה שאני ראויה ללא תלות, מאפשר לי ללמוד מהסביבה וליצור קשרים אוהבים.

כדי להשלים את התמונה אז אני רוצה להקדיש לך את מה שאמר ר' זושא מאניפולי: "אם יאמרו לי בעולם האמת זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? ממה אני כן מתיירא- כשיאמרו לי זושא, למה לא היית זושא?"

מצרפת גם את השיעור של מיכל וולשטיין- "הזכות והחובה להיות אני"

מאחלת לך יקרה, שתצליחי לקום בכל בוקר עם הפתעה וחידוש. שתפתיעי את עצמך, שתגלי את עצמך בכל יום ותשמחי בכל גילוי. שתאהבי את מקומך, שתעריכי את הגודל שבך ותדבקי רק בלעשות טוב..

באהבה והערכה גדולה למי שאת,

הילה

Hilabensh92@gmail.com

התשובה התקבלה מחברים מקשיבים
א באייר התשעח
,
16 באפריל, 2018




הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
 




חפש