שומע תפילה
"אף פעם לא מאוחר. עיניו של צבי ננעצו בשמים הריקים מעננים. בקשה אחת הדהדה בראשו שוב ושוב, בקולו הנסער של עמוס: תתפלל."
אורית יוגב

 

מאז התחילו לבקש על הגשמים, אז בחשוון, עברו כמעט חודשיים. ימים מקבילים בשנים קודמות לא הרשו לצאת בלי מטרייה, שידעה בוודאות שתפתח.

עמוס הביט בשדותיו המצהיבים במבט כמה, מרגיש, יותר מאשר אומר, עד כמה חסר לו המטר. אם אפשר היה להטות דרכי נהרות הפוך מכיוונם, אולי היה הים מנמיך גאותו, אבל שדותינו מתמלאים לחות נצרכת.

הוא נשא עיניו למעלה, מחפש בתכלת פתח נסתר שעוד לא זכה לראות.

אולי היום, אולי פתאום.

***

 

"מיכל, תישארי אחרי השיעור, אני רוצה לדבר איתך".

מיכל הרימה את ראשה בבהלה, לחייה סמוקות. שמה לא הורגל להתנוסס ברחבי הכיתה, ואפילו שאף אחת לא שמה לב, מיכל המשיכה לשמוע אותו שוב ושוב.

קצרת נשימה, היא ייחלה לסופו של השיעור ופחדה ממנו פחד מוות.

מה היא רוצה ממני? אז אני לא גאון.

אז מה?

***

 

"עמוס, מה המצב?" שאל צבי.

"סביר. מה איתך?"

"מה קרה, אתה נשמע ככה...?"

"עזוב, אחי, אני לא רוצה ליפול עליך".

"תשפוך, מה?"

עמוס הרכין את ראשו על השולחן ההומה ונאנח. "אנשים חושבים שזאת בעיה שלי, שאין גשם. של החקלאים. או במקרה יותר מוסרי, דואגים לאיזה קו אדום של איזה מפלס.

אתה קולט, אחי?, נכנסנו לקוביה שלנו ליד המחשב ושכחנו מהעולם. למי אכפת גשם לא גשם. רק שוכחים שגם לחם עשוי מחיטה, שצריכה לצמוח, ואין לה איך".

צבי הרצין ושאל בשקט, "אחי, יש משהו שאני יכול לעזור? אתה צריך קצת כסף?"

"לא! ממש לא!" אמר עמוס בקול, ורגליו היטו לאחור את הכסא כשקם, "למה אנשים חושבים שהכל אפשר לפתור בכסף?"

"סליחה," אמר צבי, "לא התכוונתי."

"אני יודע", הוא נאנח, "אני מתנצל, אחי".

"יש משהו שאני יכול לעזור, בכל זאת?" צבי ניסה שוב.

"תתפלל".

***

 

"מיכל," חייכה שרית, "מה שלומך?"

"בסדר", היא אמרה ועינייה מושפלות.

"זה בסדר, אני לא נושכת", ניסתה המורה להקל על האוירה.

"טוב", מלמלה מיכל, מובכת.

"ראיתי שהיה לך קשה במבחן האחרון", אמרה שרית, "חשבתי להציע את עזרתי".

"לא. תודה", השיבה מיכל בשפתים קפוצות, "אני אסתדר לבד".

***

 

צבי יצא מבית הכנסת בתחושה מוזרה. הוא מבקש על הגשם כמו כולם, אבל פתאום הבין שלא ברור לו לשם מה.

מה מקומה של בקשת גשמים בימינו? זה כל כך לא לעניין. מים יש בברז או בבקבוקים השקופים האלו, בקמח אין מחסור, הטפטפות בגינה ממשיכות לעבוד לפי שעון, הוא אפילו לא מתאמץ להפעיל אותן. אין מצב להישאר באמת בלי מים.

דמותו של עמוס עמדה מול עיניו. שדותיו צמאים, שיבוליו קמלים, פרי אין.

הוא אמר לי להתפלל, הזכיר צבי לעצמו.

בסדר. התפללתי כבר.

***

 

מיכל פתחה את המבחן ברעד ועיגול אדום עם ציון מבחיל הבהב מול עיניה. היא קיפלה אותו במהירות בלי שאף אחת תראה, תחבה אותו עמוק בתיק ויצאה.

דמעה של כשלון חצתה את לחיה, והמחשבות התערפלו בראשה ללא הפסק. אני פשוט גרועה, אין לי סיכוי, אני לא מבינה כלום, אני לא מסוגלת להקשיב, אני אף פעם לא אצליח.

אבל המורה אמרה שהיא יכולה לעזור לי. היא אמרה את זה היום שוב, כשהחזירה את המבחנים. מה, היא לא מבינה שזה לא ילך? למה היא לא עוזבת אותי ודי?

***

 

"מיכל, איך הולך בלימודים?" שאל צבי.

"בסדר אבא".

"אמא אמרה לי שקצת קשה לך בתנ"ך, אני אשמח ללמוד איתך".

"לא נראה לי".

צבי הביט בה והרצין, "אז לא אני. אבל אל תהססי לבקש. זאת לא בושה לבקש עזרה."

***

 

עמוס סגר את הרדיו ויצא מהרכב. איזה סיכוי יש לגשם, אם דואגים להפחית אותו מיד? ארבעה ימים לפניו מתחילות תחזיות על סערה, יומיים קודם מתחבאים בבתים ואז, כשכוננות החשמל מגיעה לשיאה - הוא לא בא.

נו למה שיבוא? חשב עמוס, עם כאלה יחסי ציבור? מה הוא צריך את זה בכלל?

אבל אני צריך.

עיניו שוב נישאו אל המרום, וקולו החל ממלמל. השארת לנו את הגשם כאחת הדרכים האחרונות לפנות אליך. הכל בא לנו בקלות, אנחנו אפילו לא צריכים לבקש, עושים הכל לבד.

אבל גשם אנחנו לא יכולים להוריד, אלוקים אדירים, תסתכל על השדה הזה, הוא לחש וידו מגנה על עיניו מהחמה, יבש כמו בימי תמוז. ניקינו, חפרנו, חשפנו לזריעה, הטמנו, כיסינו, יישרנו אדמה. מאז, משם, תמה אחריותינו. את המטר אתה מחזיק אצלך, כדי שנמלא את פינו בתפילה. אני צריך עזרה, ואני לא מתבייש לבקש אותה. לא הביישן למד, אמרו.

אם תפקידה של התפילה היא לקרב אותנו אליך, אני חייב לנסות.

השדה הזה זקוק לגשם.

***

 

מיכל חיכתה מחוץ לחדר המורים, משננת לעצמה מה לומר ואיך. מילים הסתחררו בראשה ומחשבות מבלבלות מילאו אותו. היא יכולה לעזור לי, היא אמרה שהיא יכולה, אבל היא בטח תצחק עלי, למה נזכרתי רק עכשיו, ולמה אני לא מצליחה ולמה ולמה ולמה.

רגליה ביקשו פתאום לברוח, כמה שיותר מהר, כששמעה את קולה של שרית שואל, "מיכל, חיכית לי?"

"אה..", היא הסמיקה.

"כן?"

מיכל הביטה בה ובקושי הצליחה ללחוש, "המורה, את חושבת שאת יכולה לעזור לי?"

שרית חייכה ונגעה בכתפה של מיכל, "אני כל כך שמחה שבאת, ואני אשמח מאוד לעזור, בשביל זה אני כאן. אין לי ספק שתשתלטי על העניינים".

 

בפעם הראשונה מתחילת השנה, הפחדים שהיתה כל כך מורגלת בהם, פינו אצל מיכל מעט מקום מעצמם והרשו לפיסה קטנה של תקווה, להיכנס פנימה.

***

 

"אבא", ניגשה מיכל לצבי בעיניים נוצצות, "קיבלתי שמונים ושתיים במבחן בתנ"ך!".

"איזה יופי!", קרא צבי וחייך, "כל הכבוד!".

"המורה שלי עוזרת לי", היא אמרה בשקט, "היא כזאת חמודה. היא אמרה שחבל שלא ביקשתי כבר קודם, אבל אף פעם לא מאוחר".

אף פעם לא מאוחר.

עיניו של צבי ננעצו בשמים הריקים מעננים.

בקשה אחת הדהדה בראשו שוב ושוב, בקולו הנסער של עמוס:

תתפלל.

***

 

"ועננו בורא עולם במידת הרחמים..." לחש צבי ועיניו עצומות, "תן טל ומטר לברכה, ותשביע את העולם כולו מטובך...

שמור והצל שנה זו מכל דבר רע, ועשה לה תקווה ואחרית שלום..."

***

 

"צבי", נשמע קולו המאושר של עמוס, "גם אצלכם יורד גשם?"


(פורסם בעלון "עולם קטן")



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
מקסים! (לת)
אלמוני/ת (1/18/2007)
2.
יפה! (לת)
תן חיוך=) (1/18/2007)
3.
וואי ממש יפה!!(: (לת)
אלמוני/ת (1/18/2007)
4.
הלוואי וירדו גשמים
אלמוני/ת (1/18/2007)
זה כ"כ עצוב ,החקלאים איבדו הרבה מהיבול בגלל מחסור הגשמים..
5.
מהמם!!!!!
עטרה (1/20/2007)
תודה רבה!!
6.
הסיפור הזה פשוט יפה
לאה לוי (2/5/2007)
יש לסיפור תוכן עם מסר מאד חשוב כדאי לעשות על זה פעולה לחניכים (בנושא התפילה) בהצלחה....
7.
יפה...
מישהי (8/13/2007)
ממש יפה, למרות שאני גרה בקיבוץ, אז ממש מרגישים שלא יורד גשם.....
 




חפש