לרב המדליק
ועד עכשיו,בכל פעם שאני מדליק את החנוכייה ומסתכל על הנרות,את הברכה הראשונה אני מקדיש לך. לראש הישיבה שלי.
אבינועם הירש, חברים מקשיבים

   

  זה שכיבה

 

בטח לא תזכור אותי,אבל אני דווקא לא כל כך מהר הולך לשכוח אותך.
חשבתי שזה כבר עבר לי אבל כנראה שיש דברים שמעבר לזמן.

מצידי, אתה באמת יכול לקפל את הגיליון הזה ולספוג בו את שאריות השמן הכשר למהדרין מן המהדרין  שבוודאי ראש ישיבה כמוך קנה לעצמו, כי אם יש דבר שהבנתי ממך זה שאתה לא אוהב לכלוך, גם אם מדובר בשאריות של נשמות.
גדלתי איתם ביחד, מגיל אפס.אחים, חיים אחד בתוך השני.
אהבנו, חלמנו מגיל קטן,היינו 'החבורה'.אף אחד לא יכל עלינו.
הפלגנו בתחנות החיים, מצרפים רגעים בודדים,טבולים באושר ילדותי
לכדי פסיפס תמים,תמונה ועוד אחת,הנאגדות לכדי אלבום ילדות שלם.
ידעתי שלמרות שאנחנו מבינים אחד את השני הכי טוב בעולם, בכל זאת היינו קצת שונים.
תמיד היה לי קצת יותר קשה מהם להבין מה המורה רוצה אבל יודע מה?
דווקא בגלל זה כל כך אהבתי אותם: לא הייתה פעם אחת שהם לא עזרו לי.
בסך הכול ילדים קטנים אבל הלב שלהם...אוקיינוס.מטביע בתוכו הכול. ביניהם
גם את האבחון שעשו לי..
'אז מה, יהונתן,לאיזה ישיבה אתה הולך?'

לא הבנתי למה השמיים נראו לי פתאום עצובים יותר.
הם כבר לא חייכו אלי כמו כל בוקר

'מה זאת אומרת?' לא הבנתי, נפגע רק מעצם השאלה.
'לאיפה שאתם. לא?'
'כן בטח!' הם הצטדקו. 'פשוט לא ראינו אותך בבחינות הכניסה אז התחלנו לדאוג'.
הרגשתי איך שהלב שלי רועד.נבהל.
'על מה לעזאזל הם מדברים?' חשבתי לעצמי,'באמת לא הייתי באף בחינות'.
למחרת הסתכלתי על אבא ואמא ולא הבנתי למה הם רצינים.
'אתם מפחידים אותי..' אמרתי בקול חנוק, 'מה קרה?'
אמא חיבקה אותי והסבירה לי שכל החברים שלי הולכים לישיבה 'ההיא',שרק החבר'ה
ה'מצויינים' הולכים אליה
ו'אתה יודע  שאנחנו אוהבים אותך הכי שבעולם, אבל אולי דווקא לך לא יהי'ה
הכי טוב להיות שם'
אני לא זוכר הרבה מהשיחה הזו,רק שהכול נהיה לי פתאום מטושטש ואמא הסתכלה על אבא בדאגה ואמרה לו שילך ויביא לי מים.
לא ידעתי הרבה. כולה ילד קטן,מה לי ולמילים מפוצצות בחינוך כמו, 'איבחון' ו'קשיי
למידה', אבל ידעתי שאני חייב להיות עם החברים שלי ביחד.
 'אתם לא יכולים לעשות לי את זה!' בכיתי. 'בבקשה...אני חייב להתקבל...'.
ישבתי מולך במשרד הגדול והמפואר שלך.
בבועתי המפוררת, שנחרכה לכדי גחלת לוחשת מהילד השמח שהייתי פעם,נשתקפה
בדמות דיוקנו של הראי"ה קוק.הסתכלתי עליו:
'יהיה בסדר'.אמרה לי התמונה. 'אתה תראה שאי"ה הכול יהיה בסדר'
ניסיתי להסביר לך למה אתה הולך לכבות אותי. שאני אתן הכול. באמת!

הם יעזרו לי,החברים שלי. הם תמיד עזרו.

'רק בבקשה, תסביר לי למה לא?' וכל מה שרציתי היה שרק תראה לי שאיכפת לך, גם אם אני לא הולך להיות תלמיד שלך.

אבל אתה ענית לי רק במספרים וציונים.
מסתבר שלכל איש יש שם. אבל כנראה שנערים מפוחדים עם נשמה בוכה יוצאים מהכלל.

                         זה שהדליק

רציתי למות.במובן הכי פשוט של המילה. נשמה כבויה שנתעטפה בדמות אדם.
עד שהגעת.
דיברת עם ההורים שלי על הישיבה החדשה שלך, ולמה אתה באמת חושב שאני אוכל
למצוא בה את מקומי.
ישבתי מולך אבל לא הבנתי הרבה, מלבד שני מילים שלא הפסקת לחזור עליהם:

'להדליק' ו'נשמות'. אותם דווקא הבנתי מצוין.
ישבת איתי שעות.לא הבנתי איך לא נמאס לך. איך לא התייאשת מהצל שמולך.
ואתה? שפכת עליי עוד חיוך מבין.יד אוהבת.

והלהבה...החלה לנצנץ. והגחלת ללחוש:
 'אתה מסוגל!', 'אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה'

ואני התחלתי להאמין ולחזור אחרי המילים שלך,שאחזו בי כגפרורים:

'אני מסוגל!' 'הם באמת אוהבים אותי!.
'אבל אני דפוק במתמטיקה! אני אוריד לכם את הציון!' אמרתי בעיניים כבויות.
'נכון, אבל אנחנו נעזור לך.נביא לך מורי עזר. מה נראה לך, שאנחנו בית
חרושת לציונים?'.
הסתכלת עליי במבט אבהי:
'היי, אתה סומך עליי או לא?'.
ולאט לאט הרגשתי איך הדם שלי מפשיר והלב חוזר לפעום.
היה לי קשה.מאוד קשה. איך אומרים?

אני רגוע בקשר לעולם הבא שלי כי בגיהינום כבר הייתי.
הוצאתי מעצמי מאה וחמישים אחוז,אבל כמו תמיד, הקב"ה עוזר למי שעוזר לעצמו.
בסוף סיימתי את הבגרות בהצטיינות. ומה עם הגמרא?
טוב, אין הנחתום מעיד על עיסתו אבל ממה שהבנתי ובאמת בקטנה, הייתי די...תותח!
עכשיו אני ברוך ה' אבא לשלושה ילדים,קובע עיתים לתורה ומנהל עסק בעצמי.
אז רק רציתי להגיד לך תודה. על הכול.

על זה שהאמנת בי.

שמלאת שליחותך נאמנה בהיבחרך לשמש.

למדליק נשמות כבויות.

ובעיקר על זה שהצפת בשמן האכפתיות ואהבה את הנשמה הכבויה שלי.
ועד עכשיו,בכל פעם שאני מדליק את החנוכייה ומסתכל על הנרות,את הברכה הראשונה אני מקדיש לך.

לראש הישיבה שלי.
לרב המדליק...

מוקדש לעילוי נשמותיהם של אלקנה גובי ואלה אבקסיס הי"ד שלימדונו במותם מהי
גבורה יהודית.





הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
ואולי....
טליה (12/6/2007)
יגיע כבר היום שבו הדתים יבינו שזה שניהיה בבתי ספר עם דתים "מכל הסוגים|" ולא רק עם "כתומים" ,עם כססף ממשפחות טובות?!?!
אני לומדת באולפנת הראל שבה מקבלית את כולם. אז נכון יש עם זה לפעממים בעיות. אבל מה עם קבלת השונה שאנחנו דדוגלים בה?! מה עם להכיר עוד סוגי אנשים?!?! אם הייתם יודעים כמה בנות התחזקו בשכות הבי"ס שלי כולם היו באים ללמוד שם! הגיע הזמן שמה שיקבע אאת הבתי ספר יהיה לא יהיה הציון של ילד בכיתה ה´! איך אפשר על פי זה ללקבעוע?! יש ילדים מדהימים, צדיחקים שמה לעשות לא גאונים?! או חלילה אין להם כסף.....
מי אנחנו שנעשה בתי ספר לטובים ובתי ספר לסוג ב´!!!!!!!
תחשבו על זה טוב טוב!!!
2.
וואוו!
carmel (12/7/2007)
ממש יאפה!
חג שמח לכל עמישראל!
:)
3.
יפה מאוד!
יעקב (12/9/2007)
יהי רצון שכולם יזכו להיות כמו הרב המדליק.
לצערי אתה מתאר מציאות נכונה ועצובה...
4.
וואוו!!!!
אלמוני/ת (12/9/2007)
מהמם!!!!! חג שמח לכולם!
אל תשכחו תמיד להיות מאושרים ושמחים למרות הכול......
5.
לטליה...
אלמוני/ת (12/9/2007)
יש דברים שאי אפשר לערבב... כלומר, זה נורא טעים לאכול במבה וזה נורא נחמד לאכול חומוס, אבל תנסי לערבב בינהם...
לא תמיד התוצאה היא נחמדה...
יש גם בנים ובנות טובים שנופלים בגלל חברה לא טובה, יש בתי ספר שמתאימים רק לכתומים כי אם יהיו שם גם שמאלנים לכי תדעי איפה זה יגמר... יש כל מיני דרכים של חינוך אבל בגלל בעיות של כסף וכאלה דברים אי אפשר באמת לדחות אף אחד!!!!!
6.
ללא נושא
י"מ (12/12/2007)
ואולי תבינו שישיבות לא אמורות להתאים לכולם, אלא שלכל אחד יש ישיבה שמתאימה לו.
לא צריך להיבהל, לפחד להגדיר את עצמך בתור פחות, כי יש מקומות שבהם אתה יותר. וזה לרגע לא אומר על המקומות הראשונים שהם אליטיסטים מגעילים - הם פשוט לא מתאימים לך!!!
7.
שאלה קטנה.
חן (12/17/2007)
מי אלו הכתומים? המתנחלים?
8.
לאלמוני/ת!
אני (6/26/2008)
טליה התכוונה לא מבחינה דתית, אלה מבחינה לימודית. אישית אני אומרת לכם אני אחת שהציונים שלה לא משו ורציתי עבור לאולפנא מסויימת שנחשבת למעולה אבל לא קיבלו אותי בגלל הציונים שלי! וב"ה אני הולכת צנועה ומבחינה דתית חברתית אני חושבת שאניבסדר גמור(ואני לא מתגאה ח"ו אני רק רוצה להסביר..) וחבל לי שבגלל הציונים שלי אני לא לומדת במקום שאני יכולה להתקדם בו מבחינה תורנית וחברתית ואפילו לימודית, הרבה יותר מהאולפנא בה אני לומדת עכשיו..צריך להראות את זה לכל ראשי הישיבות והאולפנות.

-זה לא העיקר לצאת עם תעודת בגרות ונפש פגומה-
נקודה למחשבה..
9.
ללא נושא
אפרת (9/8/2008)
ממש התרגשתי..
כואב שחברה מצוינים לא יכולים ללמוד בישיבה בה הם חפצים בגלל שהקב"ה החליט לתת להם מנת שכל מסוימת....
חובה לפעול למען אותם ילדים בעלי קשב וריכוז שיוכלו גם הם ללמוד במקום שהם רוצים ואוהבים...
10.
מצמרר
הודיה (2/23/2009)
בס"ד
אבינועם ריגשת אותי עד דמעות קטנות שמבצבצות לי בקצה הזוית של העין.
לחינוך יש ערך מיוחד , אני חושבת עליון... מילה של מחנך , שיחה טובה, התעניינות ודחיפה יכולים להאיר את הנפש ולהפיח חיים ממש.
כול הכבוד לאותו רב וגם לך שאתה מעריך את זה...

ממש כמו באולפנא אצלנו ב"ה .. דואגים לנו כמו משפחה.

 




חפש