ארבע שנים אחרי.
האזכרה השנתית נגמרה לפני כמה שעות טובות. אני חזרתי לטלוויזיה, לשיעורי הבית, לתכנוני חג החנוכה שצועד בצעדי ענק אל סופו... אבל במבט לאחור, אל אותו יום, שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה. כל שמחת החנוכה היא שמחה חלקית, כי את אינך.... קשה להכיל את כל סימני השאלה האלה, ככה פתאום, באמצע חיים. בייחוד כשאתה צעיר והוא הבן אדם הראשון שכל כך קרוב אליך ונפטר בטרם עת. ויותר מכל, נדמה לי, קשה לקבל את העובדה, שלא להכל יש תשובה. לא לכל השאלות האלו נוכל ואפשר לענות באותו הרגע, ויש כאלה שאף פעם לא נוכל להשיב עליהם תשובה מספקת.
טל בשן

 

ארבע שנים.

ארבע שנים בלעדייך.

אני יושבת כעת,בשעת לילה מאוחרת ומסרבת להאמין.
קשה לי לעכל, להפנים שזה באמת קרה.

שלא אראה אותך יותר. שהחיות שלך שכל כך החיתה אותנו, באמת נגדעה לה באחת.

האזכרה השנתית נגמרה לפני כמה שעות טובות.
אני חזרתי לטלוויזיה, לשיעורי הבית, לתכנוני חג החנוכה שצועד בצעדי ענק אל סופו...
אבל במבט לאחור, אל אותו יום, שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה.

כל שמחת החנוכה היא שמחה חלקית, כי את אינך.
כי את כבר לא איתנו.

כשאדם קרוב אליך נפטר,עולות לך פתאום המון שאלות.
שאלות אישיות-
מה הוא היה בשבילך? עד כמה הוא חשוב לך? כמה הוא השפיע על החים שלך? האם הספקת להגיד לו את כל מה שרצית? האם היית צריך לבקש סליחה ולא ביקשת?

שאלות אמוניות-
למה דווקא אותו?
אם הוא כל כך צדיק וטוב למה הקב"ה לא שמר עליו?
מה המוות הזה אומר לגבי האלוהים שלי?

כל כך הרבה שאלות ותהיות, על החיים, על עצמך, על מי שאבד לך ועל הסובבים אותך.
וזה קשה.
קשה להכיל את כל סימני השאלה האלה, ככה פתאום, באמצע חיים.
בייחוד כשאתה צעיר והוא הבן אדם הראשון שכל כך קרוב אליך ונפטר בטרם עת.
ויותר מכל, נדמה לי, קשה לקבל את העובדה, שלא להכל יש תשובה.
לא לכל השאלות האלו נוכל ואפשר לענות באותו הרגע, ויש כאלה שאף פעם לא נוכל להשיב עליהם תשובה מספקת.

ארבע שנים אחרי.

היית מדריכה שלי, חינכת אותי תקופה לא מבוטלת מחיי.
 משבט מעלות, ועד בכלל. כולל העלייה לשבט החדש. חינכת ולא הרפת.
כשנמאס לנו כבר להיות בצורה פורמלית בסניף, היית לנו כחברה.
בעצם, תמיד היית בשבילי גם חברה.
קודם כל חברה.
תמיד הקשבת לי, דאגת לי. גם כשהשתנתי ורציתי ללכת קצת אחורה, את שמת לב. שמת לב לעגילים שהתווספו באוזן, שמת לב לשרוולים שהתקצרו, לדיבורים, למחשבות. שמת לב להתנהגות שנהייתה יותר חיצונית ופחות מחוברת באמת למי שאני.
ודיברת איתי.
אבל בכל שיחה איתך קודם כל ויותר מכל- אהבת אותי. כמו שאני.
וכל מילה שלך הייתה מאהבה.
כל כך רצית שיהיה לי טוב.
דיברת איתי וניסית להגיע איתי לנקודה בה גם אני אראה את הטוב, וארצה את הטוב בשביל עצמי.

האמנת בי.
ידעת שזה לא אני, ושזה עוד שלב שאני עוברת בחיים. וחיכית שאצמח ואעלה בכוחות עצמי.
וידעת שהיום הזה יגיע.

והיום הזה הגיע. ובגדול.
כל כך השתנתי.
אבל את... איפה את היית דווקא ברגע השינוי?
לצערי את היום בו השתנתי באמת לא זכית לראות מהעוה"ז. (אני מאמינה שראית את זה מלמעלה.)
היה לי קשה מאוד לקבל את זה.
שדווקא את שכל כך התאמצת להיות שם בשבילנו, לחנך אותנו, להקשיב ולהוביל אותנו בדרך מסוימת- לא זכית לראות את הפירות.(בעוה"ז.)

ארבע שנים אחרי, ואני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.
זה היה ערב יום חמישי.
הייתי בטיול עם חברים בצפון.
בדרך חזור שמענו על הפיגוע.
בלגאן, טלפונים, שמועות. לאט לאט החלה להגיע השמועה שהיית שם.
היה לי ברור שגם אם היית שם לא קרה לך כלום. מקסימום את בבית חולים ונלך לבקר אותך. לא הגיוני שצריך להיפרד ממישהי שאני אוהבת. עד עכשיו פיגוע זה היה משהו שרחוק ממני. כואב מאוד, אבל רחוק. ופתאום, לא יכול להיות שזה מתקרב אלי.
החברות שהיו איתי כבר החלו לבכות.
אמרו שההורים שלך לא מוצאים אותך בשום בית חולים.

ואני סירבתי להאמין.
מבחינתי היית בחיים.
מבחינתי זו הייתה טעות אנושית, בלגאן אחרי פיגוע. בסוף ימצאו אותך באחד מבתי החולים, ונלך כולם לבקר אותך עם בלונים ופרחים.

הטיול נגמר.
כבר הגענו הביתה.
הספקתי לארגן את הדברים, להתקלח.
והטלפון לא מפסיק לצלצל.
מטלפון לטלפון החשדות שהיית שם הלכו וגברו.
החשדות שלא יצאת בחיים הולכים ומתממשים.

ואז הגיע הטלפון.
הטלפון שחיבר אותי למציאות.

"כן, זה נכון. היא הייתה שם. היא נרצחה".

ככה.
בכזאת פשטות.
ניתקתי את הטלפון.
לא היה לי מה להגיד.

דמעה חמקה מן העין, אבל לא באו אחריה עוד דמעות. עדין היה קשה לי לקבל את העובדה שטעיתי, שמה שהאמנתי בו היה שקר- את לא בבית חולים. לא נוכל לבוא לבקר אותך עם פרחים ודובי ענק. כי את לא תהי שם.

התקשרתי לחברה, והודעתי לה סופית.
הלכנו לסניף.
כולם היו שם.
המומים, בוכים.
לא קולטים את גודלו של השבר.
ואני לא יכולתי לבכות.
לא האמנתי שהקב"ה באמת לקח אותך אליו.
לא האמנתי שהמדריכה, שהחברה שכל כך אהבתי לא תהיה עוד.

הלילה עבר. והבוקר הגיע.
בוקר יום שישי- בוקר ההלוויה.
כאן כבר אין תירוצים.
רואים את הגופה שלך לידנו, מועברת ממש קרוב אלינו מהאוטו אל בית ההספדים, ומשם אל הקבר.
יש גופה. מכוסה בטלית.

וכשהסתכלתי עליה הבנתי.
את שם. את הגופה. כולם בוכים עליך.

ואז הדמעות הגיעו.
בקול גדול. קול שמסרב להאמין.
קול שבור, סדוק, שלא מאמין שאכן קרה הגרוע מכל.

בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם.
כל כוחותיי נשאבו ממני. הרגשתי חסרת כל.

חזרנו מההלוויה אל ההכנות לשבת קודש.
עם כל הכאב שלנו, עולם כמנהגו נוהג.
אתי יודעת, זה היה כל כך קשה לראות שהמכוניות ממשיכות לנסוע. האנשים ממשיכים ללכת לקניות, לטייל, להדליק נרות חנוכה, כאילו כלום.

מה, אף אחד לא יודע שאיבדתי חברה?!
אף אחד לא רואה שכואב לי?!
אף אחד לא רואה שסניף שלם איבד בחורה יקרה?!
אף אחד לא קולט שמשפחה איבדה בת, נכדה, אחיינית?!

איך אפשר להתעלם מכאב כזה גדול?!

שבת נכנסה.

שנה קודם כשבחור אחר מהסניף נרצח לימדת אותנו שבשבת צריך לשמוח. למרות הכאב. כי בשבת לא בוכים.

אך מעולם לא היה לי כל כך קשה ליישם את שמחת השבת, כמו באותה שבת.
קבלת שבת, כולם שרים, מנסים להתחזק. זו הייתה תפילה עצומה. התפילה הכי עצומה שהייתה אי פעם בסניף. מדהים.
כל כך קשה הגזרה.
אך, יש דבר שיותר חזק מאיתנו- האמונה.
באותה שבת הבנתי מה זה לקום מהכאב ולהבנות איתו.
בשבת הזאת הבנתי את החשיבות בשמחה אמיתית, שמחת האמונה.
ראיתי אותך לנגד עייני ושמעתי אותך אומרת- מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד.
ראיתי אותך מתפללת בדבקות.
שמעתי אותך אומרת "שבת שלום" עם חיוך מקסים ואוהב.
והבנתי.

הבנתי שלא הלכת לתמיד.
שאת נמצאת שם למעלה, ומקשיבה.
שטוב לך ושתמשיכי להיות שם בשבילי, בשביל כולם.

ארבע שנים עברו ואני עדין עם המחשבות.
את חסרה לי מאוד.
אך את בליבי כמו שלא היית מעולם.
כל התקדמות שלי, כל שינוי שאני עוברת אני דואגת לעדכן אותך ולספר לך. אני כותבת לך המון.

למה את שם ולא איתנו?
למה דווקא אותך?

אלו שאלות קשות. אך מיותרות.
כי אין עליהן תשובה ממשית.
כל תשובה מתגמדת לעומתן.
ולכן אני מעדיפה להאמין.
להאמין שאת עדין איתי.
להאמין שזה לא קרה סתם ושיש לזה מטרה.

אני מעדיפה להמשיך לאהוב אותך ולקחת את האמונה הגדולה שלך בקב"ה.
אני מעדיפה לקחת את השמחה שהייתה לך ואת החסד הגדול שעשית, ולנסות לאמץ אותם קרוב אל ליבי, ולחיות מתוכם.
לשאול את שאלת ה"איך"- איך ממשכים? ואת שאלת ה"מה"- מה אני יכולה לעשות עם מה שקרה.
ולוותר על שאלות ה"למה".

ביום שני נעלה לקברך.
נסגור ארבע שנים מהיום הנורא.
וכבר באותו יום בערב, נחזור להדליק נר חנוכה. נר שביעי.
כל כך שגרתי כל כך בנאלי. נראה לא שייך למה שנעבור כמה שעות קודם.
אבל דווקא אור החנוכה, דווקא אותה שיגרה היא שמכריחה אותנו לקום.

לקום מהשבר ולהיות.

כן, להיות.
לחיות את החיים מתוך אותה אמונה, מתוך אותה שמחה.

אדוה, תשמרי עלינו מלמעלה..

ארבע שנים ועדין אוהבת.
אותך ואת ריבונו של עולם.

.

לזכרה של אדוה ציפורה פישר הי"ד, שנרצחה בפיגוע בצומת גהה, בא' טבת תשס"ה.

 

לתגובות:

tlalosh@shoresh.org.il



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
פשוט מדהים!!
רעות (12/17/2007)
אני כולי בוכה...
ריגשת.
2.
ללא נושא
טל (12/17/2007)
חזק..מרגש..שלא תדעי עוד צער..
3.
ללא נושא
אלמוני/ת (12/17/2007)
בכיתי באמצע,כלכך נכון!

זה ממש קשה לאבד מישו קרוב!

למה,למה ה´ לוקח את האנשים שהכי חשובים לנו!?!?
4.
אשרייך
יעלי (12/18/2007)
בס"ד ובהשתדלותנו

אשריך צדיקה...תודה שזיכת אותי לקרוא קטע כזה, עברתי משהו דומה וריגשת נורא...תודה לך!
5.
מדהים!
רננה (12/18/2007)
אין לי מילים!
6.
וואו
אלמוני/ת (12/18/2007)
וואו כל הכבוד! איזה חזקה, אשריך.... מהמם
7.
מדהים=)
נעם (12/18/2007)
תהיי חזקה!
8.
טל-
אפי =] (12/18/2007)
מדהים ומרגש ממש..וגם ממש חיזק!! תודה=]
9.
ללא נושא
אסנת (12/18/2007)
מהמם!!
10.
ללא נושא
אלמוני/ת (12/19/2007)
כל המגיבים פה מתרגשים מהקטע שקראו...
אבל מי שהכיר אותה יודע עד כמה הקטע אמיתי...
11.
מדהים ועצוב...
גולשת (12/19/2007)
שלא תדעי עוד צער.
12.
מחזק כ"כ!!אמיתי ונכון כ"כ!
תמר (12/19/2007)
טל,חזקי ואמצי!יישר ככח על הכתיבה המדהימה!
13.
טל צדיקה!!
אחותך!! (12/19/2007)
בס"ד

אימל´ה..את לא יודעת כמה שזה מרגש!!..את ממש חזקה!!!
אשרייך=]
14.
לך....
אלמוני/ת (12/19/2007)
אני מגיבה לא כי יש לי מה לאמר, למעשה, אין לי מילים
פשוט קשה לי לעבור על מכתב כזה, שיצא מתוככי הלב ונכנס לעומק הנשמה ולא להגיב...
שיהיה חיימאושרים לכל עם ישראל
בתקווה לגאולה מהירה
15.
וואי.. ריגשת
אלמוני/ת (12/20/2007)
ממש מחזק!!!
אשרייך
16.
ללא נושא
אלמוני/ת (12/20/2007)
פשוט מדהים..
אני לא מפסיקה לבכות..
17.
כ"כ מזדהה איתך
סיון (12/21/2007)
גם אני איבדתי בפיגוע אדם שקרוב אלי מאוד.. איבדתי את אמא שלי.. לפני 6 שנים, גם כן בסמוך לחנוכה- י"א כסליו
כל מה שכתבת ריגש עד דמעות! הרגשתי את העוצמה שעברת ובכיתי ביחד איתך.. אני יודעת מה זה לאבד פתאום את היקר לך..
חזקי ואמצי!
18.
אף פעם לא בכיתי ככה כשקראתי מאמר...
carmel (12/21/2007)
מישום מה זה כל כך מזכיר לי דברים...
נכנסת לתוך הראש שלי...

תודה, חיזקת!



שבת שלום..
19.
וואו....
אלמוני/ת (12/23/2007)
אי אפשר לקרוא ולא לבכות....מחזק מאוד!תודה רבה!
20.
ללא נושא
סיוון (12/26/2007)
וואי!! הקטע הזה כ"כ מרגש!! פשוט חזק!!

שמעתי על אדווה כ"כ הרבה סיפורים מדהימים!!!

21.
מדהים
תהל (1/15/2008)
ריגשת ממש =] אשריךך
שלא תדעי עוד צער !!

בהצלחהה :]]
22.
פשוט מדהים!!
נעה (2/24/2008)
עצוב ביותר!
אין מילים!!
23.
ללא נושא
ruuti (3/21/2008)
וואי זה כל כך מרגש
כמעט בכיתי = \
24.
ווווווואווו..
טל.. (6/15/2008)
עצוב ביותר ומרגש :\
25.
מדהים
תמר ליפשיץ (6/17/2008)
ממש מרגש .כל הכבוד על הכח להמשיך הלאה
פשוט מדהים.
26.
ללא נושא
אלמוני/ת (6/18/2008)
תהיי חזקה תמשיכי תח´יים, אל תתיאשי ותזכרי תמיד- כשהכל מאיתו יתברך-ה-כ-ל לטובה!
27.
המאמר מאוד דיבר אלי וחיזק אותי תודה רבה (לת)
אלמוני/ת (7/20/2008)
28.
אני בוכה.
מרב (7/21/2008)
זה מדהים, ועצוב.
חבל שה´ לוקח מאיתנו את האנשים הכי צדיקים, והכי טובים, והכי חברים.
אבל כנראה שיש לו סיבה לכך, ולא אנחנו אלא שצריכים לבוא לפניו בטענות.
29.
עצוב..ומחזק!
עטרת (10/6/2008)
זה פשוט מדהים!
אני למדתי 2 דברים:
1.מה מדריכה יכולה לעשות לחניכים שלה!..
2.שתמיד אבל תמיד האמונה מנצחת! שכוייח ענק על האומץ..
30.
מדהים!!!!
סתיו (11/2/2008)
ממש ריגשת אותי...
זה ממש חיזק אותי!! תודה!
31.
ללא נושא
אלמוני/ת (2/8/2010)
אין מילים..פשוט מדהים!!!
32.
ללא נושא
רעיה (6/20/2010)
רק התחלתי לקרוא והעיניים שלי התמלאו בדמעות..עברתי משהו דומה וזה עזר לי..תודה!!!
33.
ווואוו!מדהים!מדהים!מדהים! (לת)
שיר (6/29/2010)
34.
וואו .
רותם (10/19/2010)
הרבה זמן לא בכיתי בעוצמה כזאת .
35.
מזדהה ובוכה.....
אני... (11/2/2010)
כ"כ נכון..
כ"כ קשה לאבד מישו קורב
וכל הכבוד שאת מצליחה להתמודד!
שלא תדעי עוד צער בע"ה..

הוצאת לי את המילים מהלב...
36.
את פשוט גיבורה (לת)
אלמונית (6/20/2011)
37.
ללא נושא
אלמוני/ת (8/16/2012)
מהממם!!
38.
ללא נושא
איתמר (4/4/2013)
מרגש אבל נראה קצת דימיוני
39.
דמעות...
נעמה (5/24/2013)
טל!!!
איזה סיפור מרגש ועצוב. אני אדם שבד"כ לא בוכה מדברים, וכאן פשוט הדמעות זולגות...
מעריכה אותך מאוד ואת האמונה המדהימה שלך!!! בשמחות בעז"ה!
40.
מאמר ממש מדהים.
קוראת (10/7/2014)
מאמר שבאמת בא מהלב רואים את זה בכל מילה.. וכל הכבוד על ההמנעות משאלת ה"למה" הממש כואבת.. והעמקה בשאלות ה"איך" וה"מה" שעוזרות די לזחור לשגרה ועם כל הכאב להמשיך הלאה.. אני בטוחה שהמאמר הזה מרגש אותה.. וששם מלמעלה היא כל כך גאה ושמחה על התהליך שעברת(: שעוברים תהליך ב"ה יש הרגשה שכל אדם שקרוב או לצערנו שהיה קרוב.. רואה מקשיב ואפילו שותף(: זאת ההרגשה שלי בתהליך שעברתי עם סבא רבא שלי שלא ראה את זה.. לא זכיתי לכך.. בטוחה שאדוה המדהימה כמו שאת מתארת אותה(: רואה ושמחה מהתהליך שעברת ומכל מה שעברת שעשית שגרם לך לכתוב מאמר כל כך יפה שבאמת אני רואה פה לפי התגובות ולפי התגובה שלי שהשפיע לטובה(-:
יהי זכרה ברוך.
41.
ללא נושא
אלמוני/ת (6/30/2016)
אמא של אדוה היתה המנהלת שלי
 




חפש