ללקוט שושנים
"הוא ראה אותם יוצאים בהפסקה, פרחים קטנים שהבשילו באחת עת הושקו בדם חבריהם, נשאבים בעל כרחם מילדות תמימה, מהוויות אביי ורבא לדיני ניחום אבלים. הוא הסתכל טוב, בוחר בקפידה את טרפו, הוא לא יילך על הקלים, הוא רוצה את הכבדים..."
אבינועם הירש, חברים מקשיבים


 

הידיעה על הפיגוע תפסה אותם במשרד עם רגשות מעורבים.

חשבתם שיש לנו רק כמה כתבים ש'עשו את זה' בענק ולקחו קצת יותר רחוק את ה'דתי-מחמד'?

אז תחשבו שוב,כי אם ניקח את כל הדתלשי"ם,מסתבר שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר.

לעידו, העורך של העיתון זה קרא בשישית,אחרי שאח שלו נהרג באחד מההתקלויות של סיירת מובחרת. לאמיר, 'התכשיט' החדש שהמערכת רכשה לא מזמן, זה קרה בסוף השמינית אחרי שבת דודה שלו נהרגה בפיגוע.

ברור שהם הצטערו לשמוע את זה, לא צריך להיסחף, הם לא נאצים, אבל באיזה שהוא מקום בלב, הסתתר לו איזה חשבון פתוח עם הקב"ה.

הם עבדו הרבה על העטיפה החדשה שלהם, על החילוניות הזו.

הם ליטשו אותה, צבעו, עיגלו פה, וויתרו שם, אבל תמיד, כשניגמר היום, רגע לפני שהם עצמו ת'עיניים,לא עזר להם כלום,הם חלמו ביהודית.

שניהם ידעו על ההשלכות, על הכאב הנורא, על הספיקות באמונה שנזרעו כערס של עכנאי מחכות כפצצות זמן מתקתקות להתפוצץ ולנפץ לרסיסים את חומת עולמם הצעירה של נערים שלא טעמו טעם חטא, ובדיוק מהמקום הזה הגיע הקול הארסי שלחש לעידו שלמשימה הזו של הסיקור הוא רוצה את אמיר למרות שזה האחרון היה בכלל בבית, והיו לו בסט עוד שלושה כתבים חילונים למהדרין, זמינים ומוכנים לשעוט למקום האירוע.

רק מה, להם לא היה חשבון לסגור עם הקב"ה.

הם לא היו פעם דתיים.

הם בחיים לא יבינו למה מי שטעם ולו רק פעם מהמתיקות של דף גמרא, מי שהיה ולו רק פעם אחת ב'טיש' אמיתי ונתן לנשמה שלו לטבוע בגן עדן, מי שנכווה מהסם הזה כבר לא יוכל באמת ליהנות מ'העולם הזה'.

לא, הם לא יבינו ואין להם חשבון לסגור.

לאמיר ולעידו יש.

____________________________________

אמיר שעט על האופנוע שלו, משחזר לו בראש את משפטי הפתיחה שהוא הולך לצוד באמצעותם את הנשמות היקרות והצעירות האלו.

הוא לא האמין שהוא עוד מסוגל להתרגש מהמחשבה הזו, אבל הדמעה שזלגה מעינו פשוט החזירה אותו בבת אחת ליום ההוא ולשעה שקיבל את הידיעה על מותה של בת דודה שלו.

כל מבול השאלות שצף ועלה לו בבת אחת, סוחף אחריו שנות ילדות,מכבה גחלת שהודלקה ב'שמע ישראל' שאמא עוד הייתה קוראת איתו לפני השינה.

ועתה...הוא הולך להפיל הכול על התמימים האלו.

אין להם מושג מה מחכה להם. הם הולכים ליפול כצאן לטבח אחרי שיצליף בהם ברעל לשונו ספקות והרהורים על אלוקים ו'צדיק ורע לו...'.

הוא רצה להקיא. בחיים הוא לא חש כל כך מטונף כמו עכשיו.

כל כך מגעיל. מזוהם.

והדמעה השנייה שהרטיבה לו את זווית העין המחישה לו כאלף עדים שגם לו, אין מושג איך הדרדר מבית של רב הישוב לחוטא ומחטיא.

אבל החשבון...הוא צריך לסגור אותו!

_______________________________________

הוא ראה אותם יוצאים בהפסקה, פרחים קטנים שהבשילו באחת עת הושקו בדם חבריהם, נשאבים בעל כרחם מילדות תמימה, מהוויות אביי ורבא לדיני ניחום אבלים.

הוא הסתכל טוב, בוחר בקפידה את טרפו, הוא לא יילך על הקלים, הוא רוצה את הכבדים, את אלו עם הפנים של המלאכים והפיאות הארוכות, כשכיפות בגודל קסדה מעטרות את ראשם.

הוא כבר יודע לזהות בנים של רבנים.

הוא ניגש לראשון, הלב שלו דפק.

כמה מילות פתיחה, שלא יחשוד ואז הכה:

'תגיד לי, אין לך אתה יודע....ספקות בעקבות הפיגוע הזה? ת'יודע, בכל זאת, זה לא בדיוק מסתדר?'.

הנער הסתכל אליו בעיניים כחולות של ים, הוא לא הבין מה הוא רוצה ממנו.

רק שתק ואחר שאל:

'ספקות על מה? לא הבנתי...'.

'נו, ת'יודע, על זה שאיך זה יכול להיות שהקב"ה לקח אותם, את החברים שלך, הם היו הרי צדיקים...'. הוא חייך במבוכה, שואל את עצמו מה הוא עושה לעזאזל, מופתע מתהומות השחיתות שהגיע אליה.

'כן', פלט הנער בקול מאוכזב, 'אני גם שאלתי את זה ואני לא מבין...'

הנה,חשב לעצמו.החשבון הולך להיסגר! זה לא הוא שעזב את הקב"ה בדיוק בגיל של הנער הזה.

כל אחד היה עושה כמוהו.

ואז הוא המשיך, הצדיק הקטן:

'למה דווקא הם? למה לא אני?

'ת'מבין?' הוא המשיך בקול חנוק:'כתוב בשיר השירים: "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים". ואומרים חז"ל שערוגות הבושם אלו ישראל ו'ללקוט השושנים' לסלק את הצדיקים שבישראל הוא היישר אליו מבט יוקד:

 'תמבין?' זה לא שאתה ואני אומרים עליהם שהם צדיקים!

זה הריבונו של עולם, שהעולם שלו, בזה שהוא לקח אותם, הוא זה שאמר עליהם את זה!

הוא ראה בהם צדיקים וכנראה שלא זיכיתי...אבל מה לעשות, הקב"ה לא עובד אצלי ולא הכול אני מבין'

הוא הביט בשעונו ואמר:

 'מצטער,אבל אני חייב לחזור לסדר'

אמיר חש בחילה. הוא רצה להקיא.

רצה לסגור חשבון עם הריבונו של עולם וקיבל שיעור בחינם במתמטיקה של החיים.

פתאום הוא הרגיש איך כל התסכול, כל הכאב, כל ההדחקה מצטברים לו לגוש אחד.

הוא הכיר משנים עברו את בית המדרש הצדדי של הישיבה, בו טמן לו אביו את מתיקות התורה לראשונה  וידע לפי השעות שהוא ריק עכשיו.

הוא שמע את קולו של עידו בביפר, שזירז אותו כי עוד חצי שעה המערכת נסגרת והם צריכים להביא לדפוס.

אבל כעבור דקות, מול הפרוכת של בית המדרש השומם הוא שמע רק קול אחד.

'אנא ה' הושיעה נא!'.



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
שאלה..
רותם (3/26/2008)
אמור להיות לזה המשך?
2.
חזק!!! (לת)
אלמוני/ת (3/26/2008)
3.
ללא נושא
אלמוני/ת (3/26/2008)
יפה מאוד מאוד!

חזק.
4.
אם המושג "רדידות" לא היה קיים
בן שטח (3/27/2008)
היה מן הראוי להמציא אותו רק בשביל הקטע הזה.
5.
חלש
אלמוני/ת (3/27/2008)
6.
וואו!
ruthi (3/27/2008)
אין לי מילים!!
7.
מצטרפת לבן שטח הנ"ל...
א.א (3/27/2008)
הפאנצ´ ליין יפה וחזק מאוד וכדאי שניקח אותו לתשומת ליבנו - אבל הסיפור שנתפר סביב זה מעורר חמלה לחלוטין...
כדי להעביר מסר או רעיון לא צריך לספר סיפורים - אנחנו מתביישים לכתוב דבר תורה לשמו על דפי האינטרנט?!
עצוב ואומלל...
מאחלת לכולנו שנזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.
8.
לא.א ובן שטח-
אלמוני/ת (3/27/2008)
למה אתם חושבים שזה רדוד ומעורר חמלה?
מה רע בזה?
מעבירים ביקורת רק בשביל להעביר ביקורת?
תירגעו!!! טוב?
יומצוין אחים שלי!!!!
9.
חבר´ס
אלמוני/ת (3/27/2008)
קצת פירגון, מה נהיה´ איתכם?
בעיניכם זה לא מצא חן בעיני אחרים זה אחלד הדברים החזקים...
יש דרכים להגיב!!

וזאת שכתבה ´אנחנו מתביישים לכתוב דבר תורה לשמו על דפי האינטרנט?! עצוב ואומלל...´
שקלי שוב את דבריך...
וכדאי שתבדקי מאמרים קודמים של הבחור...

כל טוב :-)
10.
יש בזה עומק..
חן (3/27/2008)
קראתי כמה פעמים והבנתי!אהבתי מאוד..
יישר כוח לכותב!!
11.
ל7
אלמוני/ת (3/27/2008)
אף אחד לא מתבייש לכתוב דברי תורה באינטרנט, וכמו שאמרו מעלי - נא לקרוא דברים קודמים לפני שמדברים..
וחוצמזה, האם חשבת שאולי לא כל אחד מתחבר ל"סתם" דבר תורה? <וכמובן שאף דבר תורה הוא לא סתם>
אולי יש כאלה, שיתחברו יותר לרעיון של הדבר תורה אם הוא יבוא בסיפור כזה?
12.
אני דוקא ממש אהבתי
ר.נ. (3/27/2008)
זה חזק וזה מחזק!

ממש יפה, יישר כוח לכותב.
13.
סטיראוטיפי במקצת, לא?
היא (3/27/2008)
לי זה בהחלט העביר תחושה של רדידות, למען האמת. איזה עומק יש בשורה וחצי של המסר? סה"כ זה משפט לא ממש מחדש, נראה לי... זו דעתי...
14.
חזק!!תודה
אלמוני/ת (3/27/2008)
מהמם!!! ואוווו!! ישר כוח
15.
ואו!!! ממש יפה! חזק ביותר שכוייח! (לת)
אני (3/27/2008)
16.
אני לא מבינה על איזו רדידות אתם מדברים, חברה!
מישהי (3/27/2008)
המאמר היה מקסים ונוגע ללב!!! התמימות שהסתמנה אצל הצדיק הקטן פשוט הרסה אותי!!! אני באופן אישי נורא מתחברת לזה כי יש לי אחים כאלו ש"עזבו" אך תמיד הם שם. ואני רואה את הערגה שיש להם לה´ ואת נשמתם הזועקת. אז נא להרגיע עם הביקורות...
17.
מהמם!!!!!!!1
הנדהמת... (3/27/2008)
אבינועם! מדהים כמה שתמיד במה שאתה כותב אני בהתחלה לא יבין מאיפה נפלת ובסוף אני נדהמת כמה שזה יפה!!שכוי´ח!
18.
גם אני לא מאד אהבתי....
תחיה (3/28/2008)
המסר חזק-אין מה לומר אבל הסיפור מידי סטיגמתי שכל מי שזרק ת´כיפה בגלל שבת דודה שלו נהרגה ילך אחרי פיגוע מזעזע לנטוע ספקות בלב הבחורים. הצורה בה הצגתם את אמיר היתה לא משהו...
19.
ממש יפה!!!
נעם (3/28/2008)
וקצת קיצ´י...
20.
יש לי צמרמורת!!
ת.פ.ת (3/30/2008)
קטע מדהים!!
אבל גם אני לא הכי אהבתי את הצורה בה הצגתם את אמיר ועידו...כאילו הם כאלה...א"א לשפוט אותם!!
21.
ללא נושא
אלמוני/ת (3/31/2008)
לדעתי המאמר הזה מאוד מחזק אומנם ישנם כאלו שאינם מסכימים איך שהדברים נכתבו אבל לצערנו הרב דברים כאלו קורים בקרב הנוער הדתי , אני באופן אישי רואה זאת במסגרת עבודתי עם בני הנוער שפשוט זועקים שיבואו ויוציאו אותם למצב אליו הם נקלעו.
ועוד משהו אחד, לדעתי להגיד שאנחנו מתביישים לכתוב דבר תורה על דפי האינטרנט זאת היסחפות לשמה ולפי דעתי אין לה כל מקום, מה שכן כדאי ורצוי להיכנס לעוד דברים באתר ולהבין עד כמה חברים מקשיבים עושים עבודת קודש
 




חפש