קרוב-רחוק
על החופים ההמוניים בין הזולות אל מול מסיבות ה´פול-מון´ והאשרמים והאלילים ההודיים גרו להם באושר חודשים ארוכים רווית ואיציק כהן עם ילדיהם ב"בית היהודי הציוני" הראשון בהודו, והיו אי של שפיות בתוך ים החיפוש האינסופי של הצעירים הישראליים במזרח הרחוק. היום הם שוב בארץ הקודש והפעם במדבר הגדול, פותחים גם כאן את ביתם לכל צמא. מושג ה´תשובה´ שלהם שונה מכל מה שהכרתם. משפחת לביא נסעה אליהם לשבת וחזרה נפעמת אבל בעיקר מלאה בתובנות מפתיעות על השפעה ועל דוגמה אישית ובעיקר עם גילויים מרעננים על הנפש הישראלית שלנו
יוני לביא, חברים מקשיבים

 

את איציק ואת רווית פגשנו מקרוב דווקא כאן בארץ. חצי שעה לפני שבת אנחנו מגיעים לבית שלהם, אי-שם בדרום הרחוק. איפה? במקום הכי נידח שאתם יכולים להעלות בדעתכם. באמצע שומקום, כשהמדבר עוטף אותך מכל צד, בתוככי היישוב הקטנטן מרחב-עם הם ממשיכים בפעילות המדהימה שהתחילו בה בהודו. בסוף שורת הקרוונים אנו מוצאים את הבית הצנוע שלהם שמעוצב בעדינות ובטוב טעם בסגנון המזרח. מחלונות הבית ניבט נופו של המדבר הצחיח, ורוחות חמות חודרות פנימה בשלווה חרישית. באוויר יש תחושה כאילו הזמן צועד בקצב אחר והרגשה של רוגע מחלחלת אל תוכך. יש קסם מיוחד ובלתי מוסבר שמושך אותך כמו מגנט אל המקום הזה. את עניינו של המקום מסבירה רווית במשפט אחד "אנשים שחיים בַּשקט, פתוחים להקשיב..."

אני מנסה להבין מה סוד כוחו של הזוג המיוחד הזה שאלפי צעירים ישראלים חילונים שעברו בביתם בהודו הצליחו להתחבר אליהם ולראות בהם מודל לחיקוי. גם אחרי הרבה שעות שיחה איתם אני מתקשה לשים את האצבע על הדבר. אולי זו הצניעות והפשטות התמימה. אולי זו המסירות והלהט האידאליסטי שנוצץ להם בעיניים. אולי זו האנושיות השופעת והאהבה הגדולה לכל מי שבא בצל קורתם. וכנראה זה הכול גם יחד.

קסם המזרח

המזרח הרחוק. הודו. מעל מיליארד תושבים. ביניהם מסתובבים כשישים אלף ישראלים בשנה - צעירים ובוגרי צבא הרעבים להרפתקאות ולחוויות שלא מן העולם הזה. מחפשים את עצמם ואת זהותם. בכפרים מסוימים רוב השלטים בכלל בעברית. יש מי שנוסע לחפש את משמעות החיים, ויש הנוסע כדי להתאוורר. יש מי שנוסע כדי להתרחק מההמולה ולהיות לבד, ויש הנוסע כי כולם נוסעים. המשותף לרוב המטיילים הוא הפתיחוּת לשמוע. הם רחוקים מהמרוץ היום-יומי המטורף בארץ, מנותקים ממבזקי החדשות, יש שלווה מיוחדת המאפשרת התבוננות. אך במה יתבוננו וממה יטעמו? האם ימצאו "טעם חיים" רק בסוגי עבודה זרה משוּנים? האם יש שמחה חוץ מזו המתודלקת באמצעים כימיקליים, במסיבות הטרנס של FULLMOON הנמשכות שלושה ימים ברצף בחופי אנג'ונה בגואה?

הרב מיכי יוספי, מראשוני החלוצים שהביאו רוחניות יהודית למזרח, מספר כי הרעיון להגיע לשם עלה כתגובה לחוויה שעוברים המטיילים הישראלים בהודו. "מי שיוצא לטיול לוקח פסק זמן מנטלי ורוחני. הוא פתוח לחוויות שהטיול מזמן לו. אחת החוויות המרכזיות בהודו היא של מרחב. גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רעיונית. בהודו אפשר לנסוע ימים על גבי ימים. המרחב פותח משהו בלבבות. אבל למדינה הזאת יש גם שֵם של מקום רוחני. אנשים באים כדי לחפש משהו שימלא אותם, שייתן להם תוכן, משמעות ומענה לחיפושים וללבטים. העניין שלנו הוא לעורר את הנקודה היהודית בכל אחד. מכאן הלאה - כל אחד יכול לעשות עם זה מה שהוא רוצה".

הכול בגלל האוטו

הדרך שבה התגלגלו רווית ואיציק כהן להודו מדהימה בפני עצמה. זוג צעיר מרמת הגולן. נמצא בתחילת דרכו בחיים באמצע לימודים ועם שלושה ילדים קטנים. מעולם לא יצאו מגבולות הארץ. מה יש להם לחפש במזרח? לא תאמינו אבל הם בסך הכול חיפשו... אוטו קצת יותר גדול. אתם יודעים, שיהיה מקום למשפחה המתרחבת. כשלא מצאו עלה בדעתם רעיון לחפש באחד העיתונים הדתיים, אולי שם ימצאו מודעה על רכב משפחתי מרווח. אלא שבאמצע מדור המכוניות הופיעה באופן מוזר ולא קשור מודעה קטנה:

"דרוש זוג צעיר באוריינטציה חסידית לשליחות מרתקת במזרח. נא לשלוח קורות חיים למספר..."

אולי זה היה גורם ההפתעה, אולי הסקרנות, ואולי כמו שאיציק אומר "לפעמים יש דברים בחיים שאתה מרגיש שאין היגיון, אין הסבר, רק יד מלמעלה שמכוונת אותך". הם הרימו טלפון לנסות להבין במה מדובר. כשנתי רום, בחור צעיר ונמרץ שהקים את ה"בית האדום" לנוער חסר מסגרת, וזאב שוורץ, מזכ"ל בני עקיבא העולמית, שניהם מיוזמי רעיון "הלב היהודי", גילו מי הן שתי הנפשות המיוחדות שעומדות מולם, הם הפעילו מכבש של לחצים שילכו על זה.

בערב הבחירות תשס"ג אפילו לא הספיקו לשים פתק בקלפי. איציק, רווית והילדים: אִיתִּיָה, איתם ופורת, השאירו מאחוריהם הרבה קרובים וידידים שהיו בטוחים שמשהו השתבש עם הזוג, ועלו על המטוס להודו.

"הגענו לשם ביום חמישי בבוקר ובמשך כל היום נסענו אל הכפר שבו היינו אמורים לגור" מספרת רווית "סיפרו לנו ששכרו בשבילנו בית. דמיינו איזו וילה יפה על חוף הים". ים אכן היה שם אבל וילה לא בדיוק. "הגענו לצריף עלוב שיש בו מים זורמים מִדוּד ענק לקליטת מי גשמים המונח על הגג, וחשמל רק בחלק משעות היום. לא אמרו לנו שאין שם שירותים ומקלחת, ולהתרחץ אפשר רק במים קרים". וזה עוד לא הכול. אנשי המקום נוהגים לישון על מיטות בגלל סכנת הנחשים. להם לא היה אפילו את זה והם ישנו על מזרנים המונחים על הרצפה. "הסתובבו שם עכבישי ענק בגודל של כף יד בערך. היינו מגיעים לפנות בוקר שפוכים למיטות כשכבר אין כוח אפילו להעיף אותם... איציק לא רצה להרוג אותם, אלא העדיף לשחרר אותם אל הטבע".

לא היו לכם הרהורי חרטה על הצעד שעשיתם?

"בוודאי שהיו" אומר איציק "המזל שלנו היה שהרב מיכי יוספי שהיה כאן לפנינו הזהיר אותנו מראש שבדיוק כך עומד להיות. 'מי ששורד את ההתחלה' הוא הבטיח לנו 'מחזיק מעמד גם בהמשך'".

הם התמקמו בשטח ויצאו לבדוק את הסביבה. "בערב הראשון יצאנו לטיול לאורך החוף ושמחנו לגלות ישראלי שעומד ומדבר בסלולרי עם המשפחה שלו בארץ. 'איזה יופי' חשבנו לעצמנו 'עכשיו נוכל להתעדכן בתוצאות הבחירות בארץ'. חיכינו שהוא יסיים אבל הוא דיבר ודיבר ולא גמר, אז המשכנו בסיור שלנו. כשחזרנו כעבור זמן מה הוא עדיין היה בשיחה. הספקנו לעשות עוד כמה סיבובים לאורך החוף עד שהבחור נפרד לשלום מאבא ואמא שבישראל. 'נו, אז מי ניצח בבחירות?!' שאלנו בסקרנות, בטוחים שבשיחה הארוכה עם הבית, הוא התעדכן. 'מה?!' הוא הסתכל עלינו כאילו נפלנו מהירח 'את מי זה מעניין בכלל. אפילו לא טרחתי לשאול. הגעתי לכאן רק בשביל לברוח מכל זה...'"

מה הוא לדעתכם אותו קסם מיוחד שיש במקום הזה שמושך אליו כל כך הרבה ישראלים?

"הודו הוא מין מקום בראשיתי" מסביר איציק "נקי, תמים, בלי לחץ וללא אינטרסים. תמצאו כאן אנשים שסולדים מכסף וכל מה שהם רוצים זה רק להתמזג עם היקום. יש פתיחות, סבלנות, מקום בנפש. הלחץ שיש בארץ איננו".

הצלחתם להרגיש את כל זה גם ככאלה שיצאו כדי להשפיע?

"כשיצאנו הרגשנו שאנחנו הולכים לשליחות, מהר מאוד הבנו שאנחנו הולכים לחיות שם בתור משפחה. וממילא פנינו לאנשים בגובה העיניים. המטרה הייתה פשוט להיות איתם. לא באנו לחנך, אלא לתפקד כבית, להעביר לאנשים חוויה של פשטות, של חיים מתוך קודש ותורה, זה עושה את כל העבודה. הם מתלהבים מהתרבות בהודו, אבל לא יודעים שמה שהם מחפשים קיים גם ביהדות".

רווית מוסיפה "אם בארץ לא אכפת להפסיד הדלקת נרות חנוכה, בהודו אנשים יתאמצו להשיג שמן לנרות. הם מתרגשים מטקסים שראו בטיבט ואחר כך שואלים את עצמם אם ניסו ללמוד את הדברים שיש אצלנו. אנשים קולטים פתאום 'גם לנו יש תרבות של אלפי שנים'. דרך הטקסים של הכתות השונות בהודו, הישראלים מתחברים לטקסים היהודיים".

אבל לפתיחות המיוחדת הזו יש גם צד אחר. "סמים הם הקצה האחר של החוויה הרוחנית שמציע הבית היהודי" אומרת רווית "פגשנו חבר'ה טובים, שיוצאים לטיול משמעותי מבחינתם ומוצאים בהודו חופש בלי גבולות. מתוך הסיטואציה הנפשית הזאת חלקם מתנסים בסמים. כשנפגשים עם מקרים כאלה זה כואב, אבל זה חלק מהפתיחות האינסופית בהודו. היא גורמת למטיילים מסוימים להישאב לסמים או לתהליכים רוחניים מסוכנים".

דוד (שם בדוי), מטייל שהחל להשתמש בסמים סיפר שכשהחליט להתנתק מהם פנה לביתם של משפחת בוצר, אחת המשפחות הצעירות האחרות שיצאו לשליחות בהודו מטעם ארגון "הבית היהודי". "טעמתי מהכול: סמים, מסיבות. שברתי הרבה כלים. חשבתי שאני נוגע בשמים, שאני מוצא את עצמי, היום אני מבין שהכול היה בריחה אחת גדולה. אצל איציק ורווית מרגישים בבית מהר מאוד, אולי בגלל האווירה הפתוחה, אולי כי מדברים המון על אהבה - לעצמך, לכלל ישראל, לאלוקים".

"לב יהודי" מפעיל כיום שני בתים פתוחים בהודו. האחד בכפר באגסו שבאזור דארמסאלה שבצפון, והשני בהמפי שבדרום. בכל אחד מהבתים מבקרים בממוצע כ-1,000 מטיילים ישראלים בחודש. הבתים מופעלים על ידי משפחות המשמשות מודל של משפחה יהודית, והם מספקים למטיילים בית חם, מקום מפגש והתכנסות, מגוון פעילויות חווייתיות ולימודיות, בית לשבתות ולמועדי ישראל, ארוחות כשרות והזדמנות להיכרות, להתחברות ולהתעלות. סדר היום בבית לב יהודי כולל סדנאות גוף ונפש, לימוד בחברותא, סדנאות למודעות עצמית ושיעורים בנושאים מגוונים כגון מדיטציה יהודית, הכרת מעגל החיים היהודי ועוד.

בשבתות מתארחים בבית בדרך כלל כ-150 ויותר מטיילים הנהנים מהתפילות, מהסעודות ומאווירת ה"ביחד". חלק מהמטיילים בוחר להישאר בבית עוד כמה ימים כדי להתעמק בצוותא בשאלות של זהות יהודית וישראלית וכדי ליהנות מהחברה ומהאווירה הלבבית והמיוחדת.

"אתה מתחבר פה הכי עמוק פנימה, כאן פוגשים את אלוקים" הודה אריק ויזל, שמטייל בהודו כבר שמונה חודשים. "אחרי חודשים של שיטוט והרבה ניסיונות רוחניים, מצאתי פה את עצמי. אני מרגיש שהקולות האלה של קבלת שבת הם הקולות היהודיים העתיקים שהיו חבויים בי. אני לא בקטע של לחזור בתשובה, אבל האווירה פה והשיעורים על מודעות יהודית מדברים אליי. תראה את קבלת השבת פה. אי אפשר להישאר אדיש לזה, זה נוגע לך בנשמה".

נוסף על כך מספק הבית סיוע ראשוני למטיילים ישראלים שנפגעו בעקבות שימוש בסמים. אלה זוכים בסביבה רגועה ומוגנת המסייעת להם להתגבר על הקשיים. באמצעות אנשי מקצוע בארץ מחולצים המטיילים ושבים לישראל.

"כשחזנו לארץ ואכלנו ארוחת שבת" הם מספרים לנו בלילה לאור נרות השבת המרצדים בביתם שבדרום, "היינו רק עם הילדים. זה היה כל כך מוזר, היינו רגילים לסעודות עם 150-120 איש". את כל האוכל הם בישלו, כמובן, בעצמם. הכמויות היו לא נורמליות. "להכין מרק זה לקלף עשרות קילוגרמים של תפוחי אדמה, לשפוך לסירים ענקיים, לחתוך ולסדר כמויות עצומות של אוכל". גם החברה היו עוזרים בהכנות וזה היה חלק מן החוויה המגבשת ופותחת הלבבות. "היה בחור שסיפר שהוא מתגעגע לממולאים של הבית" רווית נזכרת ומחייכת "אז בשבת הכנתי ארבע מאות ממולאים. שיהיה בשבילו ובשביל כולם. הוא נעמד שם כשעיניו זולגות דמעות וסיפר לכולם עד כמה הוא מתרגש". על דף קטן עם פרטי המקום שהפיצו בין הישראלים המטיילים בהודו הם חתמו "מחכים לכם בבית..."

'להיות אדם, להיות אתה!'

"בניגוד לְמַה שאולי נדמה, אין ולא היו לנו שום כוונות של 'החזרה בתשובה'". למעשה, איציק כמעט נרתע מצמד המילים הללו. "זו לא המטרה שלנו, כל מה שרצינו היה להיפגש עם בני האדם. להיות אנחנו. לא יותר".

מה רע בעיניך בלרצות להחזיר יהודים בתשובה?

"אין בזה פסול" הוא אומר "אבל צריך לשים לב שזה לא גורם לך לדלג על השלב של קודם כל להיות בן אדם. לקלוט באמת את האדם שעומד מולך. אתה יודע בכלל מה עובר עליו?! מה מציק לו? אולי החברה שלו עזבה אותו אתמול והלב שלו שבור? אולי כואבת לו הבטן והוא צריך משהו שיקל עליו? אם תנחת עליו בהנחת תפילין אתה עלול להרוס יותר מאשר לבנות".

אחד הדברים המרכזיים שדיברו עליו רבים מאלו שעברו אצלם בבית היה היכולת שלהם להכיל ולקבל גם את הדברים הקשים ביותר. סיפורים מסמרי שיער, מטורפים ומוזרים רצו אצלם בבית. חבר'ה ברגע של גילוי לב התוודו על דברים קשים שעשו. והם היו שם בשבילם בלי לכעוס, בלי להטיף, רק היו שם לצדם ואהבו אותם. למרות הכול. השאר כבר קרה מעצמו.

אחת הבנות, בחורה חילונית לגמרי, סיפרה בדמעות על הרגע שכבש והמיס את לבה יותר מכל דבר אחר. "זה היה בערב שבת" היא מספרת בקול רועד מהתרגשות "איציק עמד ליד השולחן ולצדו רווית. הוא הסתכל לה בעיניים ושר לה איזה שיר מיוחד, 'אשת חיל' נדמה לי שקראו לזה. זה היה מדהים. ענק! בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. ממש אשת חיל אמתית. איזו אהבה. איזה חיבור".

"צריך קודם כול להקשיב לאדם, למצוקה שלו, לקושי שלו, להכיל אותו" איציק אומר "אם אתה בן אדם מלא באמונה בה' ובתורה, אם יש לך אישיות יהודית אמתית זה כבר יזרום ויקרין ממך החוצה גם בלי שתתכוון לזה ותתעקש להעביר על זה הרצאות בכל הזדמנות. לא נסענו להודו להקים בית החזרה בתשובה. באנו להקים בית יהודי. רגיל. פשוט. אותנטי. עצם זה שאנחנו חיים, איך שאנחנו חיים, זה מה שאנשים קולטים ומרגישים. הם רואים את החיים. כל מה שאתה צריך זה להיות, ועצם זה שאתה מלא וחי את הדברים זה עושה את הכול". רווית מנסחת את זה במילים שלה "לב יהודי מרגיש. ליהודי יש עיניים. הוא צריך רק לפתוח אותם ולראות מה אתה. לא צריך יותר".

"ומה עם הילדים - לא חששתם לקחת אותם למקום כזה?

"גם בארץ זה לא קל" הם אומרים "הילדים רואים ושומעים כל מיני דברים לא פשוטים. מגיעים אלינו זוגות שחיים ביחד לפני החתונה. הילדים שואלים ואנחנו משתדלים לענות להם מיד. אנחנו אומרים להם שיש אנשים ששומרים על כל המצוות ויש כאלה שבחרו לשמור על חלק מהמצוות".

עם כוונה להחזיר בתשובה או בלי כוונה כזו העובדות מדברות בעד עצמן, ורבים מאלו שנפגשו עם בני הזוג כהן, עשו צעדים משמעותיים בהתקרבות לקב"ה. הרבה מיוצאי הודו בקשר איתם עד היום. מבקשים הכנה לקראת חתונה, הדרכה לכלות, מענה לשאלות ועזרה בכל מיני עניינים רוחניים.

ליד ביתם הם הקימו את "נביעה". לשם מגיעות בכל שבוע עשרות נשים חילוניות ממושבי הסביבה לסדנה בעבודת המידות באוריינטציה יהודית. מאחורי הבית הם מעמידים לעתים אוהל גדול המשמש לאירוח באירועים מיוחדים. בהודו עשו סדנאות זוגיות רבות, ובארץ הפיקו את "מבצע חתונה" שבו השיאו כדת משה וישראל זוגות חילונים שהיו נשואים בנישואים אזרחיים. כלות חילוניות מיישובי הסביבה מגיעות ללמוד עם רווית מדי שבוע.

נראה שהזוג כהן באמת לא מבין מה מיוחד בהם ו'מה הם בסך הכול עושים'. בקושי הסכימו לשמוע על הכתבה הזו, והתרצו רק כשהבטחתי להם שלא הם יהיו המוקד אלא המסרים והתובנות שקלטנו במפגש איתם. הם כבר היו בהרבה מקומות וגם הבית הנוכחי, מתברר לא הולך להיות התחנה האחרונה. כשירגישו מ"בפנוכו", כמו שהם אומרים, שהגיע הזמן לארוז את החפצים ולהתקדם הלאה. הם ימשיכו לתחנה הבאה. "למקום אחר שבו נרגיש שאנחנו משמעותיים ויכולים לעשות משהו".

"אתה בית יהודי"

לפעמים מגיעים לבית שלהם קבוצות של תיכוניסטים שמטיילות בנגב. המורים מבקשים מאיציק ומרווית  לספר לחבר'ה על מה שעשו בהודו. קשה להם מאוד להיענות לבקשה הזו. "לפעמים עומדת מולי אולפניסטית צעירה ואומרת במבט חולמני 'הלוואי שאזכה כשאקים את הבית שלי לעשות מה שאתם עשיתם. לנסוע למזרח, להקים שם בית יהודי ולקרב יהודים'" רווית מרימה את קולה ואומרת בלהט שנראה שמגיע ממעמקי לבה "זו טעות. לא צריך לנסוע לקצה העולם כדי להקים 'בית יהודי'. אתה בית יהודי! כמו שאתה. עכשיו! אם תבוא ממקום חי, נקי, טהור, נטול אינטרסים, זה שעומד מולך יקלוט את זה מיד. ליהודי יש עיניים. הוא ירגיש שיש כאן משהו טוב ואמתי. אי אפשר לשקר. צריך רק לחיות. להיות באמת".

"ומה דעתך על מפגשי נוער דתי וחילוני?" אני מנסה בזהירות.

"הייתי בעצמי בסרט הזה כשהייתי צעירה. זה לא אמתי. סתם ווכחנות עקרה. לא מפגש של חיים".

 

השבת מתקרבת לסיומה. אני מטייל עם איציק בשבילי היישוב כשרוחות בין הערביים המדבריות רוחשות מסביב והשמש עושה את צעדיה לעבר ההרים.

"עכשיו כשאתה כאן בארץ ומסתכל במבט לאחור על הנסיעות למזרח, מה זה תרם לך כיהודי, כבן אדם?"

"הרבה מאוד" הוא אומר "זה פתח אותי ושינה את ההסתכלות שלי על העולם. אני מרגיש שאני עכשיו אבא טוב יותר, בעל טוב יותר, אדם טוב יותר".

"בחור ששואל אותך אם לנסוע למזרח כדי לפתוח את הנפש ולקבל כל מיני דברים, אתה ממליץ לו על זה?" אני שואל כשנדמה לי שאני כבר יודע מה תהיה התשובה. אלא שכאן באופן מפתיע איציק עונה בנחרצות תשובה שלילית.

"לא צריך לנסוע למזרח כדי להשיג את כל זה. היום, יותר מאי פעם, הרבה ממה שיש למזרח להציע נמצא כאן בארץ. מי שמחפש את זה ימצא, ובצורה יהודית כשרה". בעיניו מפגש התרבויות שנוצר בעשרות השנים האחרונות תרם והשפיע הרבה גם על הצד היהודי. הרבה סדנאות העוסקות בנושאים של טבעיות ושל מודעות עצמית ועוד הרבה דברים שהגיעו מן המזרח נמצאים בתוך בית המדרש המסורתי או לידו. "בעומק הדברים הכול נמצא בתוך היהדות, אבל היה צריך שיקרה המפגש הזה כדי שהדברים ייצאו החוצה".

נפרדים מן המדבר

גם כשנדמה שהזמן עוצר מלכת, צאת השבת מגיעה בסופו של דבר והפרידה בלתי נמנעת. כשאיציק, רווית והילדים ליוו אותנו אל הרכב, כמה מחשבות וסימני שאלה נוקבים התרוצצו לי בראש. איך ייתכן שצריך לטוס במשך עשרות שעות לארץ ההינדים כדי לפגוש אחים הגרים בבית שממול? האם ייתכן שאנחנו מסוגרים מדיי ומתביישים מדיי, ולעתים מרוב עדינות מפקירים את אחינו? ועוד דבר - אולי השיטה של דוכני הסברה ברחובה של עיר עם נרות או עם תפילין, עם חוברות או עם דפי הסבר טובה, אך אינה מספקת? נראה שהיא רק קצה קרחון בשביל ליצור קשר משמעותי, קשר שחייב להוליד מפגשים בבית, מפגשים של אנשים ובעיקר של לבבות. האם אנחנו פתוחים לדבר הזה?

 

- פורסם בעלון השבת 'עולם קטן'



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
יפפה מאוווד (לת)
אלמוני/ת (10/10/2008)
2.
קראתי בעולם קטן
אור (10/12/2008)
ממש אהבתי! אשריהם!
3.
ווא
ישר כוח (11/30/2008)
מדהים!
איזה אנשים מדהימים צריך להיות בשביל זה!
כל הכבוד המשיכו כך
הכתבה חיזקה אותי(=
4.
ללא נושא
אלמוני/ת (2/28/2009)
בס"ד
כן אנשים מדהימים
איתיוש שליי אני אוהבת אותך!! :) רואים שההורים שלך הם אלופים..
תודה על כל הלמידה ממך.
 




חפש