גיל שווה זהב
ואנחנו, חובשי הכיפות שהתורה ומידותיה הן נר לרגלינו, מה אנו באמת יודעים על הזקנים שמסביבנו? אלה שספונים בתוך ביתם ושגרת חייהם עלולה בין רגע להיקטע? האם אנחנו שמים לב אליהם בכלל? ומתי בפעם האחרונה ביקרנו את סבא וסבתא ושאלנו אותם אם הם צריכים עזרה?. חשבון נפש קטן לרגל חודש הקשיש הבינלאומי.
איתמר ליברמן, מן הגולשים


בשולי החדשות מופיעות לעתים קרובות ידיעות מחרידות שמספרות לציבור הישראלי, שחי לכאורה בעולם מודרני ו"נאור", על מקרי אלימות כלפי קשישים. פירסומם מחולל סערה זמנית בקרב הציבור כולו שמגיב בזעזוע שמלווה בצמרמורת. בשנות חייו צובר האדם ניסיון, חוויות, זיכרונות וחכמת חיים, אך מבחינה גופנית הוא נחלש ויש מתוכנו כאלה שמנצלים חולשה זו ופועלים בניגוד לכל הגיון סביר והתנהגות מוסרית מינימלית ופוגעים בהם וברכושם.
הסוגיה הכואבת של הזלזול המתמשך כלפי קשישים, כסימפטום של אובדן ערכים אנושיים בסיסיים, מזכירה לי את הסיפור על בחור שנהג לעזור בקניית מצרכים לזקנים בבית אבות. כשביקר אצל אחד הזקנים גילה להפתעתו שהבקבוק שקנה בשביל אותו זקן נותר סגור. הבחור לא היסס מלשאול אותו האם התארח או שמא קידש בחדר האוכל, אולם הלה לא השיב. גם בשבת שאחריה הבקבוק שקנה בעבורו נותר סגור, ורק אחרי בדיקה התברר שבעצם אין ביכולתו של הזקן לפתוח את פקק הבקבוק וכך מידי שבת פקקי הבקבוקים נותרו סגורים, והזקן התבייש להודות בכך. מאז והלאה דאג הבחור לפתוח את פקקי הבקבוקים שקנה בעבור הזקן.  

הבושה לבקש עזרה והאי נעימויות שחווים אלו שנאצלים לבקש סיוע, בעידן של ימינו, כשיש יותר מודעות לערך חיי אדם, אסור שיקרו, וקל וחומר מקרים חמורים של אלימות.
מצער לראות שאדם שהיה כל השנים עצמאי ואחראי על עצמו, הופך פתאום לזקן שנזקק לסיוע, שבמקרים מסוימים, ניתן באמצעותו למלא את צרכיו הבסיסיים והקיומיים. אנשים שעבדו והקימו משפחות מושלכים לעת זקנתם להסגר לא מוצדק בתוך בתים אפלים, בלי סימן לחיים התוססים שבחוץ, תוך שהם נאלצים להתמודד עם בעיותיהם בכוחות עצמם.

ואנחנו, חובשי הכיפות שהתורה ומידותיה הן נר לרגלינו, מה אנו באמת יודעים על הזקנים שמסביבנו? אלה שספונים בתוך ביתם ושגרת חייהם עלולה בין רגע להיקטע? האם אנחנו שמים לב אליהם בכלל? ומתי בפעם האחרונה ביקרנו את סבא וסבתא ושאלנו אותם אם הם צריכים עזרה?
מה שמפליא הוא שרובנו בטוחים שחייהם מתנהלים כשורה, על מי מנוחות. האם שאלנו את עצמנו האם הם לא מתביישים לבקש עזרה והם באמת זקוקים לה?
ממש לא משנה אם הם גרים רחוק או קרוב, בבית אבות, או ברחוב הסמוך, וגם לא משנה מה רמת התפקוד שלהם: כראוי ובהכרה מלאה, חלקית, או שמא מנותקים למיטה- אני יכול להבטיח שהם מחכים לכם, לנו, שנבוא ונשאל לשלומם. מצער להיווכח שסבא וסבתא, או סתם זקן שגר בשכנות, מעדיפים לשרוד ולהתגבר על מצוקותיהם בעצמם, גם אם אינם מסוגלים לכך נפשית או פיזית, ול"העביר את הזמן" עד שיחלוף פרק הזמן שנקצב להם בעולם.
רק אנחנו יודעים את האמת- כמה זמן וכוח יש לנו בשבילם. כמה מרושע מצידנו להמציא כל פעם תירוצים וכל מיני "סיפורי סבתא" למה אין לנו זמן בשביל סבא וסבתא או בשביל זוג הזקנים מהדירה ממול. יש לנו זמן למחשב ולאינטרנט, לטיולים עם החברה ולצפייה "באח הגדול" בלי להפסיד פרק, אבל להם-  למבוגרים שמסביבנו- אין לנו פשוט זמן וכוח. לא שאנחנו לא רוצים, אבל קשה לנו לעשות את זה. ושלא תבינו לא נכון, מבחינתי, אין גם שום הנחות לזה ששקוע בגמרא בזמן שמהלך ברחוב, משום צניעות או ביטול תורה, וזקנה שקורסת תחת נטל הסלים מול עיניו לא "מדליקה" אותו כמו הגמרא.  
ניצבת בפנינו האפשרות לינוק וללמוד מחכמת החיים ומהניסיון שלהם, ולהקשיב לסיפורים ולחוויות שעברו בחייהם, הייתכן שלא נשליך את כל עיסוקינו בצד ונרוץ מהר כדי להתכסות בצילם וליהנות מקרבתם אפילו לרגע?. לשבת לידם ולהקשיב או לשוחח ופשוט לספוג את הנעימות, החום, והידע שנצבר אצל הזקנים, וזה מצוווה גדולה שהרווח ממנה הוא ללא ספק עצום. הזמן אוזל וכדאי לנצל כל דקה לדלות מהם מידע על חייהם, עוד מתקופת ילדותם, העלייה ארצה, דרך הקמת המדינה ועד לתקופה של ימינו.

לפעמים נראה לנו, ולאו דווקא מתוך מודעות, שהעולם שייך לצעירים. משפט זה בהחלט משקף תפיסה מעוותת לחלוטין, שקיימת גם אצלנו, ואנו מוכרחים להבין זאת אחרת לא ירחק היום שהזקנה תיחשב מטרד לציבור ומעמסה מיותרת, ומשם הדרך לפירוק החברה היא קצרה. אולי הזקנה שסוחבת סלים ומשתרכת בכבדות ובאיטיות במעבר החצייה ומעכבת בשיא "חוצפתה" את התנועה היא בכלל ניצולת אושוויץ, ממקימי המדינה ופעילת לח"י לשעבר?. חשבתם על זה?
האם אנו יודעים עם מי אנו זוכים להתפלל, או לגור בשכנות? האם שמענו אי פעם את הסיפור של אותו זקן שיושב לצידנו בספסל בביה"כ?, ובכלל את הסיפור של סבא וסבתא שלנו?

קיומנו כאן בארץ הוא בזכותם, והעזרה שנפגין ותשומת הלב והכבוד הראויים שנרכוש כלפיהם, יהוו מעין הכרת תודה לפועלם. זקנה איננה מחלה או סימפטום למשהו, אלא תהליך טבעי וחשוב שעובר כל אדם, מין תהליך של צמיחה והתפתחות אישית, ונדרשת כאן סובלנות ורגישות. פטירתם של סבי וסבתי לפני כמה שנים סגר בפניי את הדלת לתוך עולם קסום, ונשאבתי לתוך המציאות השגרתית עם תחושה גדולה של החמצה. אני ממליץ שכולנו נפנים את המסר של הדאגה לקשישים בחברה, כי עוד נתחרט שהפגנו אדישות ולא היינו מספיק מודעים לקיומם בתוכנו. 
מקווה שהדברים הללו יעשו בתוכנו איזו צביטה בלב, כי באמת מן הראוי שכך יקרה, במיוחד שאנו נמצאים בעיצומו של "חודש הקשיש" שחל בימים אלו, ובתקווה  שאולי מאותה צביטה ישתנה גם יחסנו אל הקשישים, כי כולנו נהיה ביום מן הימים חלק משכבת הגיל הזאת.
 
איתמר ליברמן, תלמיד ישיבת "המאירי", ירושלים.
סטודנט לחינוך במכללת "ליפשיץ".



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
גם לי אין סבא וסבתא
שיר (11/2/2008)
ואני באמת מרגישה פספוס גדול! ממש כדאי לנצל את זה...כל הכבוד על הכתבה! שבוע טוב!! =]=]
2.
כל הכבוד!
שיר (11/2/2008)
יפה וחשוב! ישר כח!
3.
וואו!
שרון (11/3/2008)
מאלף.
תודה רבה רבה!
4.
זה עשה לי צביטה בלב (לת)
רועי (11/3/2008)
5.
ללא נושא
דינה (11/13/2008)
יש לי שתי סבתות רבות.
עם אחת אני נהינת לדבר, ועם השניה... אין לי על מה.. היא בקושי מדברת עברית, רק הונגרית... והיא.. האמת, די מלחיצה אותי.. היא רגזנית, ביקורתית... אמנם יש מאחוריה עבר מעניין, אבל אני מעדיפה לשמוע ליו מפי סבתא שלי..
זה עצוב לי לחשוב שאולי בעתיד אחוש פספוס.. אבל אני לא יודעת איך לדבר איתה.
6.
לדינה
אריאל (11/14/2008)
יש לך שתי אפשרויות... להתעלם, או להתקרב. אם תברחי, אז תהיי רחוקה, ואם תתקרבי- זה י´הי´ה שווה. כי לפעמים דווקא בגלל הריחוק נדמה שיותר קשה. אם תשקיעי קצת- תקבלי ´גמול נאה´.
(ודרך אגב, את יכולה לבקש ממנה ללמד אותך הונגרית! זה יכול לקרב ביניכן. מנסיון, גם אותי סבתא שלי שתהי´ה בריאה לימדה הונגרית...)
 




חפש