הכתם
"שלושים ושניים יום חלפו מאז, שלושים ושניים ימי בדידות. הזכרון הצורב ביותר היה מהיום השלישי בו אזל מזונו והוא נאלץ ללכת לחנות שעל צומת הדרכים, לכפר עצמו נאסר עליו להכנס מכל וכל..." מבט אל קורותיו של מצורע בזמן בית המקדש
יוסף רזניק, חברים מקשיבים

 

"מי יאמין לזאת, מי יאמין לזאת..."

 

שמשה של ארץ בנימין קפחה בעוז על אוהל קטן מעורות עיזים, כמטחווי קשת מחומת בית חוגלה. עוברי אורח מזדמנים נרתעו למראה האוהל והחישו את צעדיהם. שם ישב בדד, נאנח אל נפשו, פשחור בן שמעי - לפנים מתושביו המכובדים של הכפר.

מכריו הרבים של פשחור מימיו הטובים, לוּ באו לבקרו, היו מתקשים להאמין למראה עיניהם: אכן, מי היה מאמין שהגבר הגדול והמוצק הזה, כבן ארבעים שנה, שעורו צרוב שמש מן העבודה בשדותיו הנרחבים, ייראה עתה כה רזה ועלוב, כמי שלא ראה מראה מזון ימים רבים. אולם איש לא בא לבקר את פשחור בן שמעי, ולא תהה אל מראהו שכה שונה; שכן השינוי הגדול במראהו בא מאותו כתם חיוור ומסתורי על צווארו, כתם עז כשלג שעמד בסתירה זועקת לעורו השחום של נושאו, שער לבן בו ומראהו עמוק מן העור.

 

פשחור בן שמעי היה מצורע.


דומה היה עליו שחלפו שנים רבות מאותו היום, העשירי לחדש זיו (הוא החודש השני), בו חזר משיעורו היומי של יונתן הלוי, מורה הכפר. הוא לא שכח כיצד טעה ידעיה שכנו פעם ופעמים במקרא הפסוק, וכיצד לחש הוא ליושב לצידו "מדוע נותנים לכסילים שכאלה לקרוא?" יונתן נאנח. ככל משתתפי השיעור שמע את הלחישה, אך מנסיון רב שנים ידע כי בוויכוח עם פשחור בן שמעי לעולם תצא וידך על התחתונה.


כבר ירד הליל. הוא שב אל מאכליה הטובים של תרצה אשתו. אולם אך ראתה אותו נפלטה מפיה צעקה והיא הצביעה אל צווארו של בעלה. אחר רצה והביאה את מראת הנחושת הממורטת, למען יראה אף הוא את הנגע. פשחור העיף מבט תמה במראה, ופניו החווירו כמעט כצווארו. הוא ידע היטב שלא יהיה מנוס מן הפניה לעזריה הכהן.

כבר חמש עשרה שנה שלא נשמע כזאת בבנימין. כאז כן עתה שפט את הארץ אהוד בן גרא. פשחור זכר היטב את המקרה, בו היה הקורבן "חצרון הבריון" אשר גורלו הטיל אימה בסביבה כולה. הוא לא הלך אל הכהן, לאחר ששערו השחור הפך לצהוב דק; בביתו מצאוהו, מוטל בתוך שלולית דם וסכין בידו. כח רצון עז היה לו, מן הסתם, אולם זה לא עמד לו לשאת את חרפתו.

עזריה הכהן היה עדיין ער כאשר קיבל את פני האיש שהגיע באישון לילה ופניו לוטות באדרתו. הוא נתן עיניו בנגע ואחר נעץ מבט נוקב בעיני העומד מולו, מבט השקול כנגד תוכחות רבות. אך הוא לא אבה לפסוק דבר: "אין רואים את הנגעים בלילה" אמר, "שוב מחר בשעה הרביעית".

תושבי בית חוגלה לא הבינו בתחילה מדוע מתהלך פשחור הנגיד מעוטף כולו באדרת, ופניו כשולי קדרה. שמא אחזתו צינה של אביב, אמרו בליבם. אך הסוד לא נשמר עוד עת רבה, שכן בהגיע פשחור בשנית לביתו של הכהן, לא נזקק זה למחשבה יתרה: הוא הוציא מפיו את המילה הגורלית - "טמא".

פשחור ידע מה פירוש הדבר. כמי שחרב עליו עולמו, חזר לביתו, ארז בחפזון מעט מזון ואת יריעות האוהל ויצא אל מחוץ לכפר. עייף היה מאוד, שכן כל הלילה התהפך על משכבו ושנתו נדדה מעיניו. כעת עלה על משכבו ושקע בשינה עמוקה, נזהר שלא לחשוב על מצבו ועל העתיד להיות, מבקש שלא לחזור אל המציאות.

 

שלושים ושניים יום חלפו מאז, שלושים ושניים ימי בדידות. הזכרון הצורב ביותר היה מהיום השלישי בו אזל מזונו והוא נאלץ ללכת לחנות שעל צומת הדרכים - לכפר עצמו נאסר עליו להיכנס מכל וכל. בגדיו פרומים וראשו פרוע, התהלך בדרך הגלגל; "טמא, טמא, אל תקרובו!" קרא בקול מרוסק, בעוד הולכי הדרך נוטים מנתיבו ואפילו חתול אשפתות נמלט מפניו. עוזיאל החנווני אותת לו שלא לעבור את מפתן החנות, לבל יטמא כל אשר בה, והוציא אליו החוצה את אשר ביקש. לו לא היה כה מושפל בוודאי היה צוחק למראהו של כהן אחד, אשר כה נבעת למראהו עד כי הפך שלושה עיגולי דבלה במנוסתו מהדלת האחורית... היחיד שלא נראה מבוהל היה שופים הקברן, אשר מלבד בימי הרגלים אינו יודע טהרה מהי. כה גדול היה הבזיון, עד כי ניסה פשחור למעט ככל האפשר באכילה, ובלבד שלא ייאלץ לחזור על מסע הייסורים.


הרהורים רבים עלו על ליבו באותה המתנה אינסופית. 'לו לפחות ידעתי מתי יסתיים כל זה!' חשב במרירות. 'המתנה שאין לה קיצבה קשה היא מכל'. שוב ושוב העביר לנגד עיניו את היום האחרון, האחרון לחייו המאושרים וחסרי הדאגה. בבוקר השכים לקציר; מפקח היה על אנשי ביתו ועבדיו, ומזרזם לפי דרכו. לפתע עלה כמו חי למולו אליאב, עבדו העברי. "המשך בקציר! עלי ללכת כעת", אמר לו הבוקר. "עד מתי, אדוני?" שאל אליאב. "בביתי אין שואלים 'עד מתי'!" רגז פשחור. "המשך עד שאבוא ואצווה לחדול!" לכשחזר ומצאו עובד אט-אט, קצף עליו: "עצל שכמוך! וכי עבודת פרך העבדתיך, שכה הנך מתרפה? שמא בשל כך הגעת לפת-לחם, ותימכר לעבד? אני אלמדך לעבוד, בי נשבעתי!"

בצהרים נקרא לאסיפת מועצת הכפר. מן המכובדים היה, ביתו תמיד מלא, ורבים בקשו את קרבתו. משום כך לא הבין מעולם מדוע למראהו התכרכמו פניהם של כמה מזקני הכפר, ויברכוהו לשלום בשפה רפה. "אל נכון מקנאים הם בי" חשב לעצמו אז, "מה מגונה היא מידה זו". רק עתה נזכר הוא בתקרית המבישה בהתכנסות מועצת בית חוגלה לפני שבועות אחדים. כבר כמעט שכח במה דנו - כמדומה, בעניין מטעי התמרים - אולם את הויכוח לא שכח. רוב חברי המועצה התנגדו לדעתו, אולם אין איש הגדול בתורת הויכוח מפשחור בן שמעי. הוא דיבר בשטף והוכיח באותות ובמופתים את דבריו, והכה בשבט לשונו אף איים כי יחדל מלשלם את מס הכפר. "האם לבני בית הערבה השוטים נדמה?" קרא, "הלא שמעתם על משולם בן גדעון איש בית הערבה, אשר ערביים הריקו את התמרים מכל שקיו וימלאו עפר תחתיהם, והוא לא הרגיש!" כמעט בעל כורחם קיבלו חברי המועצה את דעתו, ולא הייתה זו הפעם היחידה. אגב, כאשר נודעו דבריו אלו לבני בית הערבה הסמוכה, זעמו הללו על הדבר ותרבה הקטטה בין יושבי שני הכפרים.


והשעה האחרונה לפני בוא המכה - מעשה ידעיה... ידעיה שנולד יתום מאביו, ובהיותו בן שלוש איש לא קרא באוזניו "תורה ציווה לנו משה"... בפעם הראשונה בחייו חש פשחור טעמה של בושה.

באחד הימים, עברו בדרך הגילגל אב ושני בניו הקטנים. "אבא, הנכון כי פשחור הוא היושב שמה?" שמע פשחור את דברי הילד, "מישאל סיפר לי. ונכון הוא כי עשה חטאים רבים וה' הענישו עליהם?" "הס, הס בני!" לחש האב בחרדה. "אל תחטא בשפתיך! הן ידעת..." ההולכים התרחקו ופשחור לא שמע את תשובת האב. הוא גיחך ונרגז בעת ובעונה אחת. הנה הפך להיות למשל ולשנינה בפי עוללים ויונקים...

הוא נזכר במעומעם במילותיו של יונתן הלוי, ביום הצום האחרון: "...ביום הזה מטהר אותנו ה' א-להינו מכל טומאותינו... היום הזה מכפר גם לרחוקים ביותר. יש רק לפתוח פתח, פתח כחוד המחט..." אכן, לעיתים מיטהר האדם בעל כרחו, הרהר פשחור במרירות, כשהוא חושב על היד הנעלמה שעקרה אותו מסביבתו ועכשיו משפשפת אותו נמרצות. מטבעו, נטה בתחילה לזעום על המאורע שקרה לו; אולם נרתע ומנוחתו נטרדה בהיזכרו ב"חצרון הבריון", זה שלא נענה לקריאה. לידי כך לא יגיע. "לפחות לא לבעוט" הרהר בעייפות, מניח לדברים להתרחש מעצמם, "יהיה זה חוד המחט"... גאוותו כבר נסדקה סדקים רבים.

בתחילה לא יכול לשאת את המחשבה כי יגיע יום בו יסור נגעו והוא יחזור לביתו ולחוג מכיריו. האם יכנו אותו "פשחור המצורע"? הן מוטב להיות עבד לעבדים ולא להיקרא כך... לאחר מכן נוספה על כך הבושה מפני מעשיו הוא; כיצד יביט בפני אליאב, בפני ידעיה, בפני אחיעזר הזקן, ובפני תרצה שלו, אשר זרק בה מרה לא פעם ולא פעמיים? הלא כעת יודע הוא, ואף הם יודעים שהוא יודע, עד כמה נהג בהם שלא כשורה. אך היום בבוקר הגיע לידי מחשבה, כי הצער הגדול יותר הוא הצער שבינו לבין עצמו ובינו לבין א-להיו. הוא החל לטעום את טעמה של החרטה. אף געגועיו גברו עליו; הן איש רעים להתרועע היה כל ימיו. "אנא ה' א-להי וא-להי אבותי, תנני לתקן את דרכיי. ותנני לשוב לביתי, למשפחתי ולחבריי, ויעבור עלי מה. חנני א-להים כחסדך כרב רחמיך מחה פשעי. הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני"...

בעת שיצא מביתו, לא שכח פשחור לקחת עמו את מראת הנחושת, והיה מתבונן בה יום יום. אך ביום זה ניבט ממנה מראה שונה; הוא מיהר אל פתח האוהל, תר בעיניו אחר עוברי אורח. "השלום, עוזיאל!" קרא בקול תחנונים אל החנווני ששב עתה לביתו. "אנא, סורה נא לכאן! התבונן נא. מה אתה רואה?" עוזיאל הביט בצווארו של האיש המנודה. "אינני רואה דבר! האפשר כי נרפאת, פשחור? הנני ואלך אל עזריה להודיעו!" "תודה לך, יברכך ה'" אמר פשחור. "אכן, משהו השתנה באיש, לבד מזאת שהינו הרבה פחות בריא למראה" חשב עוזיאל בינו לבין עצמו. "הן כמעט כעגלון מלך מואב היה לפנים..."

אולם לא קצרה הייתה דרך טהרתו של פשחור בן שמעי. עזריה הכהן יצא אליו, אל מחוץ למחנה, ואישר כי אכן נרפא נגע הצרעת ממנו. מיד ציוה כי ייקחו למיטהר שתי ציפורים חיות, טהורות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. עד כי הגיעו כל אלה, עשו החדשות כנפיים בכל הכפר; לא מעטים (ובמיוחד ילדים) יצאו לראות במעשה טהרת המצורע, אף כי עזריה ביקש במפורש שלא יבואו. הן לא בכל יום מתקיימת מצווה זו...


עזריה עשה את המצֻווה עליו כבקי ורגיל. הוא לקח את אחת הציפורים, שציפצפה בהתרגשות, ושחט אותה, אל כלי חרש, על מים חיים. שקט מוזר השתרר לרגע; אלו היו הדיבורים הלא טובים שנַדָמוּ, הבין פשחור. כעת לקח עזריה את הציפור החיה, מקל הארז, גבעול האזוב ולשון הצמר האדמונית, טבל אותם בכלי החרש והיזה על ידו של פשחור שבע פעמים. אחר, נכנס לפנים מן החומה, ושילח את הציפור אל מחוצה לה, אל פני השדה.

הציפור מיהרה להימלט מתחת ידי הכהן, כעוסה בעליל על הטיפול המוזר שעברה. היא התיישבה לה על ענף סמוך, מנפנפת נמרצות בכנפיה, מנסה ללא הצלחה להתנער מן הנוזל הדביק. אז קרה הדבר: מבין ענפי העץ התעופפה עדה שלמה של ציפורים מבועתות, ממהרות לברוח מזו המוכתמת בדם חברתן. הציפור, חוששת מהסכנה המסתורית שהבריחה את שכנותיה, מיהרה ועפה גם היא אל עץ אחר, הרחק כמטחווי קשת, והמעשה חזר על עצמו. "כתם של דם... רובץ עליה כתם..." הרהר פשחור, וידע שבראשו של עזריה עוברת אותה מחשבה עצמה.

אחר, נכנס עזריה לאוהלו של פשחור, וגילח את כל שערותיו; בתער גילח, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, ואת כל שער גופו, עד שנעשה כתינוק בן יומו. אז הלך עזריה להיטהר במי מעיין, ופשחור הותר להיכנס לעיר ולבוא בין הבריות. אולם לביתו לא יכול פשחור לבוא, שכן נגזר עליו לשבת מחוץ לאהלו שבעת ימים. כך לא יכול היה להתחמק מעיני תושבי עירו אף לו רצה, ואף כי עדיין היה טמא ומטמא, לא מנעו הבריות את עצמם מלבוא לבקרו, לשאול בשלומו ולברכו על רפואתו, ואף הוא שמח לראותם כאילו הורחק מהם לשנים רבות ולא לחודש אחד בלבד. והאנשים מנעו מליבם כל טרוניה שהייתה להם אי-אז כלפי פשחור בן שמעי, שלא איים עוד על איש ואשר גורלו נתן אותו לרחמים בעיני כל. פשחור התרגש עד דמעות כאשר בא ידעיה שכנו לבקרו ואמר כמתנצל: "לבי אמר לי, כי בשלי הסער הגדול הזה עליך. על כן התפללתי עליך מדי יום". פשחור לא יכול לחבק את ידעיה, אך עיניו הדומעות הביעו את אשר חש. הוא חש כה מזוכך עד כי לא היה איכפת לו כלל לשמוע את מישאל הקטן לוחש: "תראה יואבי, הנה האיש שנראה כמו דלעת!"

  לאחר המעשים האלה היה פשחור מפוייס הרבה יותר. ביום השביעי התגלח שנית, כיבס את בגדיו וטבל בעין חוגלה. בהשלמה הפריש את שלושת הכבשים מעדרו ויצא בדרך הארוכה אל משכן ה' בשילה. הוא נרתע כשנתן עליו הכהן את הדם, על אזנו ובהונותיו, נזכר בציפור; קודם לכן השלים עם שכניו; עכשיו ישלים עם אביו שבשמים. אשם וחטאת- כיבוס והלבנה גם יחד, חשב לעצמו. אחר כך הקריב הכהן את העולה ואת המנחה, כמו לשגר דורון לאחר שריצה הפרקליט, ופשחור התפלל תפילה קצרה ושב לביתו.


בימים הבאים, הופתע פשחור מששם לב, כי שכניו נזהרים שלא להזכיר בפיהם את אשר היה לו. גם כאשר לעתים בצבץ טבעו הישן ועלה, חזקה עליהם בקשתם של עזריה ויונתן כי אין להזכיר לאיש את חטאותיו. אף כי לא שוטה היה כלל ועיקר, לא שיער זאת פשחור; והוא שמח להפיג את חששותיו על הבושה הצפויה לו. אולם לא המעמד המכובד שנשמר היה הדבר שגרם לפשחור בן שמעי, באחד עשר לירח זיו (הוא החודש השני) של השנה הבאה, ללכת אל עדרו, לבחור כבש בן שנה ולהקדישו לקרבן תודה.

 

כתב: יוסף רזניק. משיב ב"חברים מקשיבים"

 



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
יפה מאוד!
ורית=] (4/26/2009)
כל הכבוד על התאור המוחשי. יפה מאוד! יהי רצון שנזכה במהרה בימינו לחזות בבניין הבית ה3.
2.
יישר כוח!
עדי (4/27/2009)
הכתיבה זורמת, והסיפור ממחיש את מציאות הטהרה וחסרונה, את הצרעת, הרגשות ולשה"ע.

יהי רצון שנזכה כולנו במהרה בימינו לבניין ביהמ"ק ולביאת משיח צדקנו!
3.
ממש יפה!!! תודה!
אלה (4/29/2009)
ממש יפה!!!
יוסף אתה ממש מוכשר.. כייף לקרוא ולהחיות את הנושא..
4.
מדהים!!
שיר (4/30/2009)
כל הכבוד!!!
5.
ממש מדהים!
הילה (5/3/2009)
כ"כ מוחשי, עמדו לי דמעות בעיניים.
בבקשה תמשיך לכתוב סיפורים כאלה!
6.
מדהים!
מישהי (5/26/2009)
איזה מווכשר סוף הדרך!
7.
חזק ביותר!!
עמיחי (2/2/2010)
הסיפור הכניס אותי לאווירה של החיים בזמן המשכן/בית המקדש, והראה לי עד כמה זה לא מספיק נמצא אצלי במודעות. יישר כוח, וכמובן, נשמח מאוד לעוד!!
 




חפש