הנאשם האילם
"תיק מספר תקמ"ט, ישיבה ראשונה" נשמע קולו הסמכותי של אב בית הדין. "הנאשם, הידוע בשם בנימין, חשוד בהריגתו של מר שמחה זוסמן זכרונו לברכה. אנו נתחיל בשמיעת עדויות". סיפור מקורי ומפתיע על משפט יוצא דופן המתקיים במציאות שונה משלנו בו החוקים שקובעים בבתי המשפט הם אחרים מאשר היום...
יוסף רזניק

 

אולם בית הדין העירוני בפתח תקוה היה מלא מפה לפה. סקרנים החלו להתגודד סביב הבניין הקטן כבר משעות הבוקר המוקדמות, על אף טפטוף הגשם. הקהל גדל במהירות, ונראו בו תלמידי חכמים נשואי פנים לצד צלמים ועיתונאים מכל כלי התקשורת. כאשר נפתחו הדלתות הסתבר כי לעשרות אנשים אין מקומות ישיבה; תלמידי החכמים לבדם תפסו את מקומותיהם הקבועים בשלוש השורות הראשונות. אולם הצפיפות לא הרתיעה רבים מלעמוד על רגליהם ולמלא את המעברים, ואפילו את אולם המבוא והמסדרון. דיני נפשות בכלל ומשפט יוצא דופן שכזה בפרט הם דבר נדיר ביותר, ורבים לא יסלחו לעצמם אם יחמיצו אותו.

חציו הקדמי של האולם, שהופרד במחיצת עץ נמוכה, היה ריק עד השעה 8:45. בשעה זו נפתחה הדלת האחורית ונכנסו שלושה שוטרים המובילים את הנאשם ואדם נוסף אל ספסל הנאשמים. הנאשם, רגליו נתונות בכבלים, נראה אדיש לגמרי לסובב אותו. האדם הנוסף, לעומת זאת, נראה לחוץ ומבוהל. הוא היה כבן ארבעים, לבוש חולצת עסקים תכולה ובעל זקנקן קצר, שאותו מולל בלי הרף בעצבנות, וניסה כל העת למצוא מקום להביט בו מבלי להיתקל בעיניים הרבות המופנות אליו. האולם התמלא בפטפוטים נרגשים.

בשעה תשע בדיוק נפתחה שוב הדלת האחורית, והפעם קם הקהל כולו על רגליו. הפטפוטים דעכו. המראה היה מרשים: עשרים ושלושת הדיינים התיישבו בחצי גורן עגולה, אחד עשר מימינו ואחד עשר משמאלו של אב בית הדין. הרב אלנתן בן מנחם היה צעיר יותר מרוב הדיינים שסביבו; בן ארבעים ושלוש בלבד, אך מאחוריו עשרים שנות דיינות ופקחות יוצאת דופן, שבזכותן התמנה לתפקיד הרם. הוא נתן את עיניו החודרות בקהל וסימן בידו לאות ישיבה. "בבקשה לכבות מטאפונים", קרא שמש בית הדין.

***

"בעזרת ה' יתברך, היום כ"א בכסלו, תיק מספר תקמ"ט, ישיבה ראשונה" נשמע קולו הסמכותי של אב בית הדין. סופרי בית הדין נשמו עמוקות והחלו בהקלדה מהירה. "הנאשם, הידוע בשם בנימין, חשוד בהריגתו של מר שמחה זוסמן זכרונו לברכה. אנו נתחיל בשמיעת עדויות. העדים מתבקשים לגשת למרכז האולם". תנועה וחריקות כיסאות נשמעו כאשר שלושה אנשים עברו דרך הפתח הקטן במחיצת העץ. אב בית הדין פנה אל הקשיש שבהם: "אתה תישאר כאן. ואתם" - פנה לשני האחרים - "השוטר הזה ייקח אתכם לאחד החדרים הסמוכים, ויישאר אתכם שם עד מתן העדות. אסור לכם לדבר ביניכם על העדות. האם הבנתם?" השניים הנהנו בראשם ויצאו בעקבות השוטר.

הרב בן מנחם חזר ופנה לאיש הקשיש, שעמד בחוסר נוחות ליד שולחן הסופר. "מה שמך?"

"חיים אביאל זילברברג" ענה העד.

הדיין היושב מימין לחש משהו לאב בית הדין. אב בית הדין הנהן. "האם העמידה קשה עליך?"

העד הזדקף בגאוה. "לא, כבודו".

"מר זילברברג, לפני מסירת העדות, אני צריך להבהיר לך את המשמעות המלאה של הדברים שאתה עומד לומר. על עדות שקר הוזהרנו בעשרת הדיברות, והדבר מלמד שחטא זה פוגע ביסודות הקיום האנושי. חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, ושקרנים אינם מקבלים פני שכינה. גם בארץ הם שפלים ובזויים, כפי שאיזבל המרשעת קראה 'אנשי בליעל' לעדי השקר ששכרה בעצמה. דע לך שאם תעיד עדות שקר תיענש על כך בחומרה, בעולם הזה ובעולם הבא".

הרב בן מנחם עשה הפסקה קלה והמשיך "למרות שלמשפט הזה ישנן נסיבות מיוחדות, הוא נחשב כדיני נפשות לכל דבר ועניין" אב בית הדין הוסיף להביט אל העד, אולם שאר הדיינים והקהל הפנו את עיניהם לאיש היושב ליד הנאשם. "אין צורך להאריך עד כמה רבה חומרתם של דיני נפשות. אדם שהעיד במרמה על ממון, יכול להשיב את הממון ויתכפר לו. את הנפש אי אפשר להחזיר לעולם. האם הבנת?"

"כן, כבודו", אמר מר זילברברג, בקול רועד במקצת.

"למרות זאת, אינך רשאי להימנע מלהעיד. עדות אמת היא מצות עשה, וענישת העבריינים יש בה תיקון העולם. עליך לומר את כל מה שאתה יודע. כמו כן, עליך לומר רק את מה שראית בעיניך, ולא את מה שאתה חושב כנכון או ששמעת מפי אחרים. האם הבנת?"

העד הנהן.

"כעת הסתכל על הנאשם. האם אתה מזהה אותו בבירור?"

"כן, בהחלט" העד נשמע נחרץ. "זה בנימין. אני מכיר אותו מצוין".

"מהיכן אתה מכיר אותו בשמו?"

"אני שכן של משפחת לוין".

"אני מבין. אני משער שאין לך קירבת משפחה לנאשם, הלא כן?" אב בתי הדין חייך קלות, ומבלי להמתין לתשובה הוסיף: "כעת ספר לנו מה אתה יודע על המקרה".

"טוב, א... כבודו..." העד העביר את מבטו במבוכה מדיין לדיין. "זה בעצם היה שלשום. כן, היום יום רביעי... כן, שלשום. אני קמתי בבוקר והלכתי להתפלל שחרית. קמתי בחמש וחצי. המניין שלנו בשש. אז בערך בעשרה לשש עברתי ברחוב עם הטלית והכל, ופתאום אני רואה את מר לוין ואת בנימין".

"איזה רחוב?" שאל אב בית הדין.

"אה... שדרות רוטשילד, כמובן. שכחתי".

"תמשיך בבקשה".

"אז איפה הייתי? כן, הם הרבה פעמים יוצאים בשעות כאלה. אז אני הלכתי קצת מאחוריהם, ומצד שני הגיע זוסמן. אנחנו מתפללים באותו מניין, אותו שיעור דף יומי, הכל. זוסמן הלך עם מקל, וכשהוא הגיע אליהם, בנימין ניסה לחטוף לו את המקל. הוא ניסה למשוך את המקל בחזרה, ואז בנימין פשוט התנפל עליו, והפיל אותו, הוא היה חלש, ובנימין פשוט התחיל להכות אותו ואפילו לנשוך אותו. היה שם דם, זה היה נורא!!" קולו של העד עלה והצטרד והוא הניח יד על לבו.

"ומה עשית אז?"

"אני התחלתי לצעוק, למרות שפחדתי שהוא יתנפל גם עלי. גם מר לוין צעק וניסה למשוך אותו משם, אבל לא הצליח. אני לא יודע כמה זמן זה לקח אבל בסוף הוא עזב אותו, ואז התקשרתי לאמבולנס. אבל כבר היה מאוחר מדי לזוסמן" דמעות נראו בעיניו של מר זילברברג. "זה... זה... הם פשוט רוצחים! שניהם רוצחים! הם"...

אב בית הדין הרים את קולו: "מר זילברברג, אתה מתבקש לא לחרוג ממתן העדות!"

"סליחה, כבודו. אני פשוט לא יכול ל..."

"אתה יכול פשוט לענות לשאלות" אמר אב בית הדין בתוקף. "באיזה חלק של הרחוב קרה כל זה?"

"אה... אני לא יודע באיזה מספר. אבל זה היה ליד הדבר הזה של המכוניות החדשות האלה".

"כן, אני מבין. באיזה בית כנסת אתה נוהג להתפלל שחרית?"

"ב'נר ישראל'. זה קצת הלאה משם, ברחוב הרב שפירא".

"כמה מניינים יש שם לתפילת שחרית?"

"רק אחד".

"לפי דבריך, מר זוסמן הגיע מהצד השני לכיוונך, כלומר הוא הלך בכיוון ההפוך מבית הכנסת. אתה יכול להסביר את זה?"

העד נראה המום לרגע. "אני לא יודע, כבודו".

"אני מבין" אמר אב בית הדין. "האם זה נכון שלפני חודש פנית לועד השכונתי כדי שיסלקו את בנימין מהשכונה?"

העד היה המום עוד יותר. "איך אתה יודע?"

"נכון או לא נכון?"

"נכון, כבודו".

הרב בן מנחם עשה תפנית חדה. "באיזו צבע היתה החולצה של מר לוין?"

"אני לא זוכר".

"האם העלו את מר זוסמן לאמבולנס, או שטיפלו בו במקום?"

"א... העלו אותו לאמבולנס".

"מה קרה לתיק הטלית של זוסמן?"

"הוא נפל ביחד איתו. אחר כך העלו גם אותו לאמבולנס".

"תודה מר זילברברג. סיימת את העדות. אתה יכול לחזור למקומך, אבל אסור לך לצאת מהאולם עד סיום כל העדויות. אם אתה זקוק למשהו נא אמור לאחד השוטרים. זה מובן?"

"כן, כבודו".

העד חזר למקומו בהילוך איטי. הרב בן מנחם לגם מעט מים ואמר משהו לשמש בית הדין, שהנהן ויצא.

***

"מה שמך?" שאל אב בית הדין את העד השני.

"חזקיה אברהם, כבודו".

אב בית הדין הזהיר אותו במילים קצרות.

"במה אתה עוסק, מר אברהם?"

"אני שוטר בתחנה כאן בעיר".

"היכן אתה מתגורר?"

"בכפר אברהם".

"ספר מה אתה יודע על המקרה".

"בראשון בלילה הייתי במעצר חשודים בקצה העיר. לפנות בוקר חזרתי והניידת הורידה אותי ברוטשילד. תוך כדי תנועה אני רואה מרחוק את הנאשם תוקף את המנוח באופן חמור. רצתי לשם, ועד שהגעתי האיש הזה" - הוא הצביע על האיש שישב ליד הנאשם - "השתלט על הנאשם והוריד אותו מהמנוח. העד שהיה לפני התקשר ל'הצלה' והם הגיעו די מהר, אבל לפי מה ששמעתי הם יכלו רק לקבוע את מותו של המנוח".

"אני מזכיר שוב שלא לומר דברים על פי שמועה. האם ראית בבירור שהנאשם הוא שביצע את המעשה המיוחס לו?"

"כן, כבודו. מרחוק לא ראיתי אותו ברור, אבל כשהתקרבתי ראיתי אותו היטב וזה הוא".

"האם אתה מכיר אחד או יותר מהאנשים המעורבים בדבר?"

"לא, כבודו".

"האם ראית את מה שאירע לפני שהחלה התקיפה?"

"לא, כבודו".

"כיצד הגיעו אנשי ההצלה למקום?"

"הם הגיעו באמבולנס, העלו עליו את המנוח ונסעו משם במהירות".

"האם ראית בשטח נרתיק של טלית?"

"אני לא זוכר, כבודו".

"מתי והיכן בדיוק התרחש האירוע?"

"אני לא יודע בדיוק את השעה, אבל זה היה בין חמש וחצי לשש. לגבי המקום זה היה ליד התחנה להטענת רכב חשמלי".

אחד הדיינים התערב: "האם בשעת מעשה היו אנשים נוספים ברחוב?"

"לא שאני זוכר, כבודו".

"האם אתה קשור לצוות שחקר את המקרה?" חזר ושאל אב בית הדין.

"כן, כבודו. בתור עד ראייה צירפו אותי לצוות".

"אלו פרטים נוספים ידועים לכם? כעת אתה על תקן של עד מסייע, ואתה יכול לומר גם דברים ששמעת במהלך החקירה".

"ובכן, המנוח היה יליד הארץ, בן שמונים ואחת, חולה לב. בבוקר האירוע הוא הלך לבית הכנסת, אבל התקשר משם לאשתו ואמר שהוא לא מרגיש טוב והוא חוזר הביתה. האירוע התרחש כנראה בדרכו חזרה. לגבי הנאשם, הוא בן שלוש עשרה וחצי, וכבר היה מעורב בעבר בתקריות של אלימות. האפוטרופוס שלו כבר הוזהר כמה פעמים בעניין זה".

"אני מבין. אני מבקש שעוד היום תשלח למזכירות בית הדין בדואר אלקטרו-טלפאתי את כל החומר על מעשיו של הנאשם בעבר".

"בוודאי, כבודו".

"תודה מר אברהם, סיימת את העדות. אתה יכול לשוב למקומך, לפי נוהל העדות הרגיל".

העד הנהן, פנה לאחור והתיישב.

***

"שמי עזריאל רחמים ואני רופא בבית החולים רמב"ן, לשעבר רבין" פתח העד השלישי.

סגן אב בית הדין הרב יהושע הלוי, רופא במקצועו, ניהל עתה את החקירה.

"אתה בדקת את גופת המנוח מר שמחה זוסמן, זכרונו לברכה?"

"כן, כבודו".

"האם ראית גם את התיק הרפואי שלו?"

"כן, כבודו".

"האם תוכל לומר ממה מת המנוח?"

"ובכן כבודו, כמובן שלא ניתחנו את הגופה ולכן קשה לומר דבר ודאי. אבל לפי מיטב הערכתי המנוח מת מפרפור חדרים כתוצאה מהלם".

"אתה מתכוון כמובן למה שנקרא 'דום לב'".

"כן, כמובן".

"האם לא היו על הגופה סימני אלימות?"

"בהחלט היו, כבודו. מכות יבשות, פצעים שטחיים, סימני שיניים וחשש לזעזוע מוח קל. אבל הדברים הללו לבדם אינם אמורים לגרום למוות, אפילו אם נתחשב בגילו של המנוח. כל הסימנים מורים על כך שההלם שחווה המנוח בעת התקיפה גרם לפר... אה... להפסקת הפעילות הפרודוקטיבית של הלב".

"תודה ד"ר רחמים, סיימת את העדות. אתה יכול לחזור למקומך".

הרב בן מנחם נטל את המושכות לידיו: "בזאת סיימנו את שלב העדויות. העדים והקהל מתבקשים לעזוב את המקום. הישיבה הבאה תתקיים בעזרת ה' מחר בתשע בבוקר, ותהיה סגורה לקהל. לאחריה תיפתחנה הדלתות ויינתן פסק הדין". קול רעש וגרירה נשמע בעת שהקהל הרב החל לצאת את האולם. יושבי שלושת הספסלים הקדמיים לבדם נשארו עם הדיינים. שלושה שוטרים ליוו את הנאשם ואת מלווהו אל מחוץ לאולם, בדרכם לבית המעצר.

"מורי ורבותי, מספר דברי סיכום", פתח אב בית הדין כשהאולם התרוקן. "כולכם שמעתם את העדויות. אתם תעיינו בדין זה היום והלילה, ומחר בבוקר נתכנס לישיבה ונכריע. לדעתי יש כאן כמה נקודות שראויות לדיון: האם העובדה שהנאשם ידוע כמזיק, מחשיבה את כל תושבי השכונה כפסולים להעיד בעניינו? אם לא, האם לפחות העד הראשון - שהודה בכך שניסה להרחיק את הנאשם - נחשב כנוגע בעדותו? האם העובדה שהעד השני לא זיהה את הנאשם בעת התקיפה אלא רק אחר כך, פוסלת את עדותו? האם העובדה שהמנוח ככל הנראה לא מת כתוצאת ישירה מהתקיפה אלא באופן עקיף, פוטרת את הנאשם מאחריות? אתם תדונו בכך ביניכם לבין עצמכם, וכמובן שתוכלו להעלות נקודות נוספות.

"כמו כן, חבריי הדיינים - אני מבקש להזכיר לכם שאין להרבות היום באכילה, ואסור לשתות משקאות חריפים. כפי שאמרתי לעדים, למרות הנסיבות המיוחדות של הדיון הזה, הוא נחשב כדיני נפשות לכל דבר ועניין. אנא התפללו שה' יתברך, דיין האמת, יזכה אותנו לפסוק דין אמת".

אחד מתלמידי החכמים בשורה השלישית הצביע. "כבוד הרב, האם אין חובה לתת לנאשם להגן על עצמו לפני שדנים בעניינו?"

"איך בדיוק אתה מציע לעשות זאת, חיים?" אב בית הדין חייך.

"אה, נכון, התבלבלתי..." מלמל התלמיד. הנוכחים השתדלו להסתיר את צחוקם. הרב בן מנחם התבונן סביב לראות שאין שאלות נוספות, וקם ממקומו.

***

"עסק לא פשוט, לבקש כל פעם חופש של יומיים מהעבודה", רטן הרב עודד גלעד באוזני חברו הטוב ושכנו, הרב אליצור שוהם, בדרכם לביתם. "כל פעם שזה קורה, הבוס שלי במפעל עושה לי פרצופים".

"אתה חושב שלי קל?" אמר חברו המבוגר ממנו. "אמנם אני יכול די בקלות להביא מורה מחליף, אבל המנהל לא אוהב את זה בכלל כי הילדים משתוללים. אבל איך הרב אלי אומר תמיד? 'דיינות היא חובה ולא זכות'. לכן גם לא מקבלים עליה שכר".

"כן, כן..." הפטיר הראשון. "טוב, אז מה היה שם העניין? העדויות נראות תואמות לגמרי. יש גם הסבר לזה שמר זוסמן חזר מבית הכנסת לפני התפילה. אבל הנקודה שנראית לי בעייתית באמת, היא האינטרס של העד הראשון. אין לי מושג איך הרב אלי עלה על זה".

"הרמב"ם אומר כך: 'אם יש לעד צד הנאה בעולם בעדות זו, אפילו בדרך רחוקה ונפלאה, הרי זה לא יעיד בה'". ציטט הרב שוהם. "אבל כל הדוגמאות שהוא מביא שם עוסקות בהנאה של ממון, ולא במקרה כמו שלנו".

"לכאורה זה קל וחומר. אם בהנאת ממון כך - בהנאת גוף על אחת כמה וכמה!" אמר הרב גלעד.

"אם מר זילברברג היה חושש לבטחונו, אז אתה צודק. אבל אולי סתם לא מצא חן בעיניו שיהיה לו בשכונה פגע-רע כזה. זו ממש מכת מדינה".

"טוב, אנחנו מגיעים הביתה", אמר הדיין הראשון. "תיכנס אלי אחרי ארוחת צהריים? יש עוד כמה נקודות שאני רוצה לדון איתך בהן. אני חושב שיש גם משהו ב'ירושלמי' שקשור לסוגיה הזו".

"בסדר גמור. כל טוב, עודד, ואל תשכח לא לאכול יותר מדי למרות שעם האוכל של אשתך זה קצת קשה... אנחנו נצטרך את מלוא הריכוז וכובד הראש".

"כל טוב, אליצור".

***

כיון שלעולם אין לדעת מראש כמה זמן יימשך הדיון, ראשון הממתינים הגיע לבית הדין מעט לאחר תשע בבוקר. כאשר נפתחו הדלתות בשעה שתים עשרה וחצי, כבר עמד בחוץ קהל גדול עוד יותר מאשר אתמול.

"רבותי, אני מבקש שקט", קרא אב בית הדין לאחר שאחרוני האנשים תפסו את מקומותיהם, מי בישיבה ומי בעמידה. "אנחנו נותנים בזאת את פסק הדין". בן רגע השתררה דממה מתוחה. רק על פניו של הנאשם לא נראה כל שינוי, והוא המשיך להיראות אדיש לגמרי לעובדה שכעת חורצים את דינו.

"רבותי", פתח אב בית הדין, "אנו ממשיכים את הישיבה השניה של תיק מספר תקמ"ט. הנאשם הועמד בפנינו למשפט באשמת הריגת אדם מישראל. לפי הנסיבות המיוחדות של המקרה, הדין במצב זה הוא מיתה בסקילה. אולם כמובן שעשינו כל מאמץ למצוא זכות לנאשם, כפי שמחייבת אותנו התורה.

"לאחר דיון ממושך וממצה, הוחלט ברוב דעות הדיינים שעל פי דיני ישראל יש לזכות את הכלב מסוג אמסטף המכונה 'בנימין' מאשמת הריגתו של שמחה זוסמן זכרונו לברכה, ועל כן הוא פטור מן הסקילה.

"עם זאת, בתוקף היותנו אחראים על שלום הציבור וטובתו, ובתוקף סמכותנו לקבוע תקנות ועונשים שלא על פי דין תורה, החלטנו ברוב דעות שהכלב הנ"ל יורדם לצמיתות, כיון שהוא מהווה סכנה לשלום הציבור.

"עד כאן לגבי הנאשם. אולם יש לדעת כי במובן מסוים, הנאשם האמיתי במשפט זה הוא מר ראובן לוין, בעליו של הנאשם. לבעל חיים אין בחירה, והעמדתו למשפט היא פעולה יוצאת דופן עד מאוד. על פי הדין, בעליו של בעל-החיים חייב להיות נוכח במהלך המשפט, ואני מסיק מכך שבהעמדת בעל-החיים למשפט, מעמידים למשפט באופן עקיף גם את בעליו, שרשלנותו גרמה לאסון להתרחש.

"לגבי מר לוין, הוחלט פה אחד שאין מקום לחייב אותו בתשלום כופר, כיון שהנאשם לא היה מועד להריגת בני אדם. עם זאת, כיון שהנאשם היה גם היה מועד להזיק, ובעליו לא שמר עליו כראוי, החלטנו לחייב אותו בקנס של מאה אלף שקלים שיינתן לאלמנתו של הנהרג, ובקנס נוסף של עשרים אלף שקלים שיינתן למחלקת הפיקוח העירונית. מר לוין רשאי להגיש בקשה לפריסת התשלום בפני ועדה שתכלול את הרב הלוי, הרב בן משה והרב שוהם.

"זהו פסק הדין. בזאת אנו נועלים את הישיבה".

הרב אלנתן בן מנחם נשם עמוקות ולגם מכוס המים שלפניו. רק עתה הרשה להרהור סורר על פרדס האתרוגים שלו הזקוק לטיפול דחוף, לחדור לתודעתו.

***

"איך זה מרגיש, לשבת ולשפוט כלב?" שאלה רונית גלעד את בעלה מאוחר יותר באותו יום.

"דבר ראשון, 'איך זה מרגיש' זו לא עברית נכונה" אמר הוא. "זה ביטוי אמריקאי שהתרגום המילולי שלו לעברית פשוט נשמע זוועה. צריך לומר 'מה ההרגשה', או 'מה אתה מרגיש כש...'. וחוץ מזה, מה היית מעדיפה: שהוא ישפוט אותי?"...

מקורות

שמות פרק כ"א, פסוקים כ"ח-ל"ב.

רמב"ם, ספר נזקים, הלכות נזקי ממון פרקים י'-י"א.

ספר שופטים, הלכות סנהדרין פרק א' הלכה ג' והלכה ז'; פרק י"א הלכה א'; פרק י"ב הלכה ג'; פרק כ' הלכה א'; פרק כ"ד הלכה ד' והלכה ו'.

ספר שופטים, הלכות עדות פרק א'; פרק ט"ז הלכה ד'.

 



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
וואו
אני (2/16/2010)
אבל מישו יכול להסביר לי את הקטע?...לא הבנתי =]
2.
חזזזזקק!!!!
אודליה (2/16/2010)
ממש יפה!
כיף לקרוא סיפור על משפט יהודי! אני כל כך מצפה ליום שזה יגיע!
והקטע עם האמסטף- שיא המצחיק! (הסבר ל"אני": הכלב "בנימין" הרג את זוסמן והבעלים שלו הוא לוין)
3.
נפלא! (לת)
יוסף (2/19/2010)
4.
חזרות
אריאל (2/21/2010)
איזה יופי! חזרה על חצי ממסכת סנהדרין בסיפור אחד.. ממש יפה! אני מציע ללומדי הדף היומי לקרוא את הסיפור הזה שוב בעוד 4 חודשים.. הם יבינו אז עוד הרבה פרטים!!! חילך לאורייתא!!
5.
מעולה!
מושיק (4/8/2010)
כרגיל, יוסף רזניק מפציץ...
 




חפש