דחויה
שוב הגיע הבוקר. ושוב אין לי כוח לצאת מהמיטה. בשביל מה? ששוב אהיה לבד? ששוב יצחקו עלי? ששוב ארגיש כמה אני שמנה וכמה כולן יפות ורזות? אין לי כוח לקום. אין לי כוח לבית ספר. אין לי כוח לחיים שכאלה....
אודליה מימון, חברים מקשיבים

 

שוב הגיע הבוקר. ושוב אין לי כוח לצאת מהמיטה. בשביל מה? ששוב אהיה לבד? ששוב יצחקו עלי? ששוב ארגיש כמה אני שמנה וכמה כולן יפות ורזות? אין לי כוח לקום. אין לי כוח לבית ספר. אין לי כוח לחיים שכאלה....

אבל קמתי. אין לי הרבה ברירה. בהפסקה ראיתי איך כולן מצחקקות יחד, ורק אני מתבוננת עליהן מהצד. פתאום ניגשה אלי מישהי ושאלה אותי אם יש לי "משהו טעים". במקרה היה לי. "כן, יש לי מקופלת, רוצה?" הצעתי לה בשמחה. "כן, כן, תודה!" היא התלהבה והוסיפה "לשמנות, תמיד יש משהו טעים, אה?" והלב שלי, השבור גם ככה, נשבר עוד יותר.

**********

אחת התחושות הקשות ביותר עבור כולנו זו תחושת הדחייה. התחושה שאינני רצוי, שאינני אהוב, שאינני מקובל.  הבדידות הזו, הכאב, העלבון הוא גדול, קשה ומייסר.

רבים מאיתנו, אם יסתכלו לאחור, יוכלו להיזכר באיזו תקופה, או באיזה מקום בו הרגישו דחויים, או גם קצת פחות אהובים. נדמה שרק ההיזכרות הזו מעוררת בנו את אותה צביטה לא נעימה בלב.

אז מה עושים? כיצד מתמודדים עם התחושות הללו? וכיצד מסייעים לכך שמישהו אחר לא ירגיש דחוי ובודד?

חיזוק הערך הפנימי

הדחייה החברתית נוצרת, פעמים רבות, על בסיס עניין חיצוני. זה יכול להיות לבוש לא מתאים, חצ'קונים, התנהגות שמרתיעה, צורת השיער, המבטא וכדומה. אם כך, כשאנו רוצים לחזק את עצמנו, ולהתמודד עם אותה דחייה- אנו צריכים קודם כל לחזק את עצמנו מבפנים.

עוד יותר מכך, לעיתים, מה שקורה במצבים שכאלו הוא, שאנו מתחילים "להאמין" למה שאומרים עלינו. אם למשל משדרים לי שוב ושוב שאני לא שווה, שאני נחות, מכוער או לא אהוב- אני עלול להאמין לזה. אני עלול להתחיל לחשוב על עצמי את הדברים הקשים הללו.

ואת זה אנו רוצים לעצור ולמנוע.

כיצד?

לחזק את עצמנו שוב ושוב על ידי מילים טובות, מחשבות טובות, עין טובה על עצמי. להתמקד ולהתבונן בתכונות הטובות שלנו, בטוב הלב, ברגישות, בצניעות, בעדינות, ובכל התכונות היפות שיש לנו בפנים. 

לא "להיכנע" למה שאומרים עלי. אין כזה דבר שאני לא שווה! אני שווה, אני בעל ערך, יש לי נשמה טובה ויקרה. אלא שצריך לחזק בתוכנו את התחושות הללו. שוב ושוב. לומר לעצמי משפטי חיזוק, לכתוב לעצמי דברים טובים אודותיי, לדבר עם אנשים שכן אוהבים אותי ולחפש את הדרכים להתחזק- מבפנים.

ועוד יותר מכך, ברגע שאנו מרגישים מבפנים שאנו שווים ומוצלחים, אנו גם משדרים זאת לסביבה שלנו, ומתוך כך, פעמים רבות, הסביבה מתחילה גם כן לראות אותנו באור אחר!

ועוד דבר. דווקא מתוך המקום הקשה והפגוע, אנו זוכים פעמים רבות לפתח כוחות מיוחדים בעצמנו. כוחות של אמונה, של תפילה, של חיזוק הערך העצמי שאינו תלוי בגורמים חיצונים, וכמו כן חיזוק ופיתוח הרגישות שלנו לזולת.

לוקחים אחריות!

מתוך המקום הכואב של להיות דחוי, נוסיף ונשאל, כיצד אם כן, כל אחד מאיתנו יכול לסייע לכך שאנשים נוספים לא ירגישו את התחושות הקשות הללו? כיצד ניתן לחסוך מאחרים את ההרגשה הכואבת הזו?

מוכרחים לקחת אחריות. כולנו. להימנע ממילים פוגעות, להימנע מלצחוק על חשבון...

לנסות ולשים לב האם יש בחברתנו מישהי, או מישהו שמרגיש לבד? שמרגיש דחוי ובודד?

כולנו יחד צריכים לנסות ולפתח את היכולת שלנו והרגישות לשים לב לאילו שבצד. שלבד. לנסות לקרב אותם.

 האם יש מישהי או מישהו שלא רוצה למשל, לצאת לטיול השנתי כי חושש שאף אחד לא ירצה להיות איתו בחדר? האם יש מישהו שנראה עצוב? שיושב כל הזמן לבד? נתקרב אליו! נקרב אותו!

ברגע שננסה לשים לב, שננסה לקרב, לדבר ולהתחבר- אז כולנו יחד נזכה לצמצם את האפשרות שמצבים שכאלה יתרחשו בכלל, ויותר מכך, נזכה להגביר את האהבה והקרבה שבנינו!

לחפש את הטוב

הרב קרליבך היה עורך הופעות מוזיקאליות במקומות שונים בעולם. "באחת ההופעות שלו, הופעה שהייתה צפופה מאוד, נותרה שורת מושבים אחת בולטת בריקנותה. רק אדם אחד, בעל נכות קשה, שגופו היה מעוות בצורה מחרידה עד כדי כך שאי אפשר היה להביט בו, ישב שם לבד, אומלל בבדידותו. כולם שמרו ממנו מרחק".

"הרב קרליבך שר בקדמת האולם, ואז הבחין לפתע, כנראה בפעם הראשונה, באותה ברייה מעוותת היושבת בדד. שלמה הפסיק מיד את שירתו ועשה דרכו אל ירכתי האולם. כאשר הגיע אל אותו אדם, חיבק אותו בחום, וקרא בקול גדול: 'חבר מתוק שלי, אתה כל כך יפה!' לרגע ארוך, נותר הקהל דומם, קפוא בהלם ואז החלו כולם לשיר בספונטאניות. דמעות דוממות זלגו במורד לחייו של אותו אדם, שלפתע, באופן ניסי קיבל מראה אנושי יותר, סביר יותר. היה ברור שהוא לא קיבל חיבוק מזה זמן רב...." (מתוך הספר הרבי מקרן הרחוב עמ' 73) 

הסיפור המרגש הזה, היכולת המדהימה הזו של 'לראות מעבר למעטה החיצוני'- היא יכולת מופלאה שכדאי לכולנו לפתח אותה. לפתח את העין הטובה, הפנימית. לראות את הטוב הקיים באחר, ולהאמין שבכל אדם, בלי קשר למראהו החיצוני, שוכנת נשמה יקרה. שוכן אדם מתוק ויקר, שזקוק גם הוא לאהבה, לשייכות ולקרבה של כולנו... 

כמו שכתב ר' אלימלך מליז'נסק בתפילתו:

"אדרבה, תן בליבנו, שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם.

ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך

ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה.

ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכל נחת רוח אליך.

אמן כן יהי רצון".

לשמיעת השיר "אדרבה"

odelyaf@gmail.com



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
מאמר נוגע ללב וחשוב
לירון (2/5/2011)
מאמרך ממש נוגע ללב ראשית עם הסיפור בהתחלה ממש יוצא הלב לאותה אחת, זה ממש נכון הרי כולנו בני אדם, כולנו צריכים להרגיש אהובים, זה באמת מה שהיה מיוחד כ"כ ברב קרליבך.. יהי רצון שנזכה לראות באמת את מעלת חבירנו הפנימית ולתת ולקבל את האהבה שכולנו צריכים, יישר כח על מאמרך החשוב!
2.
קדימה , לבצע באומץ רב (לת)
מ. (2/6/2011)
3.
ממש יפה!
אני (2/6/2011)
וואי! ממש יפה !
אבל יש לי חברה שדחויה.... איך אני אמורה לעזור לה?אני מנסה להתקרב אליה- כמו שגם כתבת במאמר אבל היא לא הכי מבינה אות, נראה לי, ואני מרגישה יותר שאני מעיקה עליה מאשר עוזרת... איך אני יכולה לעזור לה?
4.
מקסים ומרגש!
יסכה (2/11/2011)
תודה רבה!!
5.
יפה וחשוב!
מיכל (2/18/2011)
הסיפור על ר´ קרליבך מרגש עד דמעות
6.
ללא נושא
תמר (8/22/2012)
פשוט כואב הלב !! וקורע אותו לחתיכות !!!!
 




חפש