הכיסא הריק
לא רק ששלושת השבועות נוחתים בדיוק באמצע הקיץ ועוצרים את כל הכיף של החופש הגדול, עכשיו הולכים לעשות לנו עליית מדריגה. ´תשעת הימים´! בלי ים, בלי בריכה, בלי בשר, בלי מוזיקה
הרב יוני לביא, חברים מקשיבים

שאלה: לא רק ששלושת השבועות נוחתים בדיוק באמצע הקיץ ועוצרים את כל הכיף של החופש הגדול, עכשיו הולכים לעשות לנו עליית מדריגה. 'תשעת הימים'! בלי ים, בלי בריכה, בלי בשר, בלי מוזיקה. טוב שלנשום מותר... זה מה זה לא מתאים לי עכשיו. אין לי מושג איך אעסיק את עצמי בימים האלו בלי לטפס על הקירות משעמום. יש איזה הקלות למי שקשה לו עם כל הסיפור הזה?

תשובה: אתה נוגע בקושי אמיתי מאוד. איך אפשר התאבל על משהו שמעולם לא היה לך, שאינך מרגיש בחסרונו ושאתה מרגיש שחייך מתנהלים מצוין בלעדיו? זה קשה עוד יותר כשמדובר בדבר שהוא מעבר להשגתנו. הרי אין לנו אפילו מילים לתאר מה זה אומר בית ששכינתו של אלוקים שרויה בתוכו, ואיך נראים החיים בעולם שדבר כזה קורה בו. אך אולי דווקא בגלל זה, הימים האלו כל-כך חשובים לנו. ראשית, הם עוזרים לנו להפנים את התובנה שדברים שקרו לפני אלפי שנים משפיעים עלינו עד היום. אם אדם וחווה לא היו אוכלים מן העץ, מי יודע, אולי היינו יושבים ומדברים עכשיו בצל עצי גן העדן. אירועים שנראים לנו רחוקים ועתיקים ביותר, הם בעצם קרובים ורלוונטיים מאוד.

יותר מזה, החגים והצומות אינם איזה מימצא ארכיאולוגי משעמם שרק בא להעשיר את השכלתנו בקצת פרה-היסטוריה. מדובר בהתרחשות רוחנית עכשווית שמקרינה על כל מציאות החיים שלנו כיום. העיקרון שעומד מאחורי הדברים הוא שכמו שלאנשים יש תכונות אופי, כך גם לימים. ואם אלף וחמש מאות שנה אחרי חורבן בית המקדש גורשנו מספרד בדיוק באותו יום (!) – ט' באב - זה רק מלמד שיש לזמן הזה תכונה קטלנית של פורענות. אם אנחנו לא נתקן אותה במו ידינו זה פשוט לא יקרה, והנזק המתגלגל ימשיך עוד ועוד. אולי דווקא בחופש, הזמן בו אנו מרגישים וחווים את החיים במלוא עוצמתם ומה שנמצא במרכז זה ה"אני", חשוב שיבואו הימים האלו ויזכירו שהאני שלי הוא חלק מכלל אחד גדול, שכבר אלפיים שנה זוחל על הילוך ראשון כשבפוטנציאל הוא יכול לטוס לשמים. והבעיה הכי קשה שלנו היא שנולדנו לתוך מציאות כל כך טובה ונוחה שאין לנו מושג באמת מה איבדנו. תאר לעצמך ילד וילדה שגדלו בעולם דמיוני בו לימדו אותם שקשר נישואין בין גבר ואישה מאפשר להם להתכתב זה עם זו, מדי פעם לשגר סמס, ופעם בחודש לדבר בטלפון. מבחינתם – זה קשר וזאת אהבה. אין משהו אחר. עבורנו, שיודעים שיש גם רמות אחרות לגמרי של קשר – מפגש פנים אל פנים, חוויות משותפות, מגע וכו', ברור עד כמה הם מסכנים והקשר ביניהם עלוב ודלוח, למרות שמצידם זה אולי פיסגת השאיפות. בדיוק ככה אנחנו חיים היום! כל הקשר שלנו עם אלוקים, כל עוצמות החיים, כל האיכויות הנשמתיות שיש בנו ועוד לא התחלנו לגרד אותם בכלל, המחשבה שלנו נכה ומוגבלת אפילו מלדמיין אותם, ואנחנו פשוט לא מבינים עד כמה החיים שלנו והעולם כולו חסרים בלי בית מקדש.

ביקשת הקלות למי שקשה לו. הרשה לי לגלות לך סוד. אין אחד שלא קשה לו עם הימים האלו. השאלה היא לאן לוקחים את הקושי הזה. האם אנחנו מנסים לברוח ממנו, ולנסות למצוא כל מיני 'עקיפות' הלכתיות שיעזרו לנו לצלוח איכשהו את הימים האלו. או שאנחנו מסתכלים לקושי הזה בעיניים ונותנים לו לנער אותנו ולעשות לנו משהו בלב. חוסר התעסוקה שמאפיין את הימים האלו צריך לדרבן אותנו לחשוב על הדברים שיחברו אותנו לאווירת הימים האלו ולתיקון הפגם של שנאת חינם. מספרים על שתי משפחות שהבן שלהם הפנה להם עורף, התרחק מן הדרך והחליט לעזוב את הדת. הראשונה, כתגובה, פשוט ניתקה איתו קשר. השנייה החליטה שגם אם הוא כרגע לא מעוניין בקשר איתנו, אנחנו לא מוותרים עליו, ובכל סעודה ואירוע משפחתי דאגו להשאיר כיסא אחד ריק עבורו. חלפו שנים ובסופו של דבר באחת מן המשפחות הבן האובד חזר הביתה. אתה יכולים לנחש לבד באיזו מהן... הימים האלו הם הכיסא הריק שלנו, הכוס השבורה בחופה והאמה הלא מטוייחת בבית החדש. זו הפינה בלב שאנחנו משאירים כל הזמן פתוחה להזכיר לעצמינו שחלק גדול מאיתנו עדיין חסר. שום דבר לא יהיה שלם באמת עד שגם הוא יחזור אלינו, במהרה בימינו. אמן.

 

המאמר פורסם ב"עולם קטן"



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
יפה אבל
עמיחי (7/27/2011)
יפה מאוד! אבל בכל זאת הילד והילדה בעולם הדימיוני מספקים במקסימום את הרגש שלהם. הסיבה שאנחנו לא נסתפק בכזה דבר הוא שאנחנו יודעים שיש יותר. סיפוק,הנאה,טוב היא דבר יחסי ואדם שלא יודע\לא מבין שיש דבר יותר טוב יספק את עצמו באותה מידה שאחר שיודע ויש לו את הדבר הטוב ביותר. וגם קשה להסתפק בתשובה שיכול להיות לנו יותר אבל אנחנו לא מבנים את זה, א"א להתאבל באמת כשיש כזו הבנה.
2.
ללא נושא
אלמוני/ת (7/27/2011)
א-מא-ל´ה.
מאמר מהמם שמחזיר את כל העומק למעל פני השטח.
פתאום אתה רוצה להתאבל על חורבן הבית.
3.
ללא נושא
אלמוני/ת (7/27/2011)
ממש יפה! אהבתי!
4.
המלצה
שרה (7/28/2011)
אני ממש ממליצה לאלה שקשה להם עם העצבות שבאוויר (וגם לאלה שלא, ולכולנו) לקחת אותה למקום אקטיבי של עשייה למען בניין ביהמ"ק וגאולה.
הכוונה היא ללימוד מעניין בנושא חדש, להתחזקות בשמירת הלשון, צניעות, אהבת ישראל וכל דבר אחר שעולה במוחכם, אפשר גם התחזקות ע"י התנדבות, או קשר חדש עם מישהו שלא כ"כ בסגנון שלכם, אימוץ תפקיד בבית (אחראי נקיון)- בקיצור, תהיו יצירתיים!
5.
ללא נושא
טל (8/4/2011)
שלום למי שקורא את זה..
זה לא קשור למאמר,אבל רציתי לשתף אותכם במה שלי גורם להתפלל על בית המקדש, לרצות שהוא יבנה בעז"ה מהר.
המצב בעם. אני אל יודעת למה אני מרגישה ככה, אבל אני בכל ליבי חושבת שכאשר בית המקדש יבנה, העם יהיה מאוחד. לא יהיו יותר פילוגים בעם. כולם יעבדו את ה´,ונבין מה הוא בדיוק רוצה מאיתנו.
ולכן כל פעם שאני רואה עד כמה המצב שלו בעם לא טוב, אני נזכרת בבית המקדש,ומבקשת לשובו..
המורה שלי אמרה דב ריפה: תחשוב דקה על משהו שחסר לך בחיים. אכשהו,הוא קשור לאמונה,לה´.חוסר רוחני. עכשיו-מה זה אורמ שיהיה בית מקדש? שיותר נרגיש את ה´. במילים אחרות-פוטנציאל גדול שהחוסר יתמלא!!!

ובכלצאני חושבת שאם בית המקדש מסמל מציאות שלמה, אז כל אחד יכול לחשוב על משהו שמפריע לו, וכך להתחיבר יותר לרצון לחזרת בית המקדש, לחזרת שכינת ה´ אלינו..

מקווה שהובנתי ודברי נשמעים הגיוניים(:
6.
ללא נושא
מושקוביץ (8/4/2011)
ב"ה
מי שלא יכול להתאבל על החורבן (כמעט כולנו), זה סימן שלא רק בית המקדש חרב, אלא גם אנחנו חרבים, ואז עלינו להתאבל על החורבן שלנו,
ולקטע הזה, יותר קל להתחבר, כי לב יודע מרת נפשו, אז נבכה על חורבן עצמנו, וקצת נתאפק שבועיים מכל מיני תענוגים, ונאמין שזה יעזור לבנות אותנו עצמנו.
ו.... נאמין שכשאנו נבנים גם בית המקדש נבנה ע"י זה.
ובכלל נתמקד יותר בבניה, ואז יקל עלינו להרגיש מפעם לפעם את החורבן.
7.
אבילות על אי אבילות
יחיאל (8/5/2011)
ב"ה
זה באמת קשה לכולנו, מי מרגיש היום מה חסר,
אבל אני מרגיש שאנחנו מרגישים "לא בסדר" על ה"אי אבילות" שלנו, ואני חושב שמלחשוב ככה בטח לא נגיע לכלום.

 




חפש