עבדות GLX
היינו קמים למחנכים שלנו, בחיים לא עלה על דעתנו לקרוא להם בשמם הפרטי ואני אפילו זוכר פעם אחת שהמנהל תפס לי באוזן ולמרות זאת תחזיקו חזק: הבריאה המשיכה לומר שירה. חשבתי על כל הדברים האלו בעקבות המקרה המזעזע שקרה בבית ספר בצפון בו לא נרחיב יותר מידי מחמת קדושת הגיליון, רק נגיד שתלמיד הוריד למורה שלו את הבגדים והשאיר אותו להתבייש לפני כל הכיתה ולתפארת מדינת ישראל.
אבינועם הרש, חברים מקשיבים

 

וכך אמר לי יונדב הבן הקטן של חבר שלי שלא מזמן סיים כיתה ה' ואיך אומרים, לא נגענו:

"אנחנו אוהבים את שמעון, אבל לפעמים הוא משתגע ומביא לנו הרבה שיעורי בית אבל בדרך כלל הוא בסדר"

שאלתי אותו "מי זה שמעון? חבר שלך? למה חבר שלך מביא לכם שיעורי בית?" לא הבנתי

"איזה חבר שלי?" הוא צחק "שמעון זה המחנך שלנו"

"המה שלכם?" הרגשתי איך שנהיה לי חם

"המחנך שלנו, נו, שמעון" המשיך יונדב בתמימות כאילו שמאז ומעולם מילוני תלמידי ישראל כינו את מוריהם בשמם הפרטי

"אתה רוצה להגיד לי שאתם קוראים למחנך שלכם בשם הפרטי שלו, וזה בסדר מבחינתו? כאילו אתם קמים שהוא מגיע אבל אחר כך קוראים לו שמעון?"

"קמים?" נפתחו עיניו של יונדב "מי בכלל קם? למה לקום? לשמעון? איזה קמים, שיגיד תודה שאנחנו לא מתלוננים להורים שלנו על כמות שיעורי הבית שהוא מביא לנו. פעם אחת הוא הרים קצת את הקול על דניאל אז למחרת ההורים שלו הגיעו לבית הספר ואבא של דניאל שהוא עורך דין מצליח איים על שמעון ומאז הוא לא מתעסק איתו" אמר יונדב בחיוך של מנצחים..

נזכרתי בעקבות דבריו של יונדב בדברים שאבא שלי אמר לי על המורה שלו:

"אצלנו לא היה יותר מידי חכמות. תלמיד שהיה עושה מעשה קונדס, המורה היה שם את הידיים שלו על השולחן ושולף את המקל ומביא לו כמה פאצ'ים וזה כבר היה מאפס אותנו".

"בטח שנאתם אותו" הזדעזעתי "יצחק קדמון היה מארגן למורה שלכם חופשת VIP און דה האוס בצינוק במעשיהו ללא אפשרות חנינה"

"על מה אתה מדבר" אמר לי אבא "אהבנו אותו והאמת? שאני מסתכל על הנוער של היום, על החוצפה שלהם, אני מבין שהמחנכים של הדור שלנו לא היו כאלו טמבלים".

אז אחרי ששמעתי את דור העתיד ולפניו את דור ההורים, נזכרתי איך זה הלך כשאני הייתי ביסודי:

היינו קמים למחנכים שלנו, בחיים לא עלה על דעתנו לקרוא להם בשמם הפרטי ואני אפילו זוכר פעם אחת שהמנהל תפס לי באוזן ולמרות זאת תחזיקו חזק: הבריאה המשיכה לומר שירה. 

חשבתי על כל הדברים האלו בעקבות המקרה המזעזע שקרה בבית ספר בצפון בו לא נרחיב יותר מידי מחמת קדושת הגיליון, רק נגיד שתלמיד הוריד למורה שלו את הבגדים והשאיר אותו להתבייש לפני כל הכיתה ולתפארת מדינת ישראל.

""הוא פשוט קפא", סיפר אחד החברים של המורה, "הוא לא הצליח לגייס כוחות כדי להרים את הבגדים שלו"

ובכן, לנוכח הזוועה החינוכית הזו, החליט בהנהלת המוסד ללכת עד הסוף ולשבור את הכלים לאות הסולידריות האמיתית שפרצה מתוכם אודות חברם המורה האומלל והוחלט ל"השבית את הלימודים בבית הספר לשעה! תמימה וכן לכנס דיון חירום לפי בקשת המורים".

הבנתם כמה שווה היום כבודו הבסיסי ביותר של מורה בישראל? שעה.

ומה עם לסגור את בית הספר לאות מחאה ליום שלם? לבטל את כל הבגרויות בגלל שאם אין כאן כבוד בסיסי אז בעצם אין כאן כלום?

חס וחלילה! שבית הספר יפגע בחירותם של התלמידים? בחופש הביטוי שלהם? בקדושת מימוש ההתנהגות המופקת ביותר שיש?

מה פתאום, כאילו מה, אנחנו משועבדים ה' ירחם לכל מיני חוקים נוקשים וחשוכים? 

נדמה לי שאין כמו ראש חודש ניסן בשביל להרהר קצת בקול אודות מושגים כעבדות וחירות ולראות האם באמת יצאנו ממצרים ואולי בכלל מצרים זה הרבה יותר מצב של תפיסה תודעתית ופחות עניין של מקום.

"אתם הצעירים" כך אמר לי לפני שנים ניצול שואה אוד מוצל ששרד את זוועות טרזינשטט "חיים בארץ ישראל, יש לכם הכול, אתם יכולים להתהלך בארץ שלנו כמו טווס נפוח לעשות מה שבא לכם, לאכול מה שבא לכם, ולחיות את החיים המאושרים ביותר שיש, אתם לא יודעים להעריך כלום".

חודש ניסן גרם לי לחשוב שוב על הדברים של היהודי הזקן, האומנם אנחנו באמת משוחררים?

חשבתי על עצמי, מתי בפעם האחרונה יצא לי לעבור יום שלם מבלי להסתכל שלושים פעם בתיבת הדואר שלי בג'ימייל, להציץ עוד עשרים פעם בפייסבוק כי בטוח באיזה מקום כותב לו עכשיו איזה אדם איזה סטטוס מאוד מאוד חכם ומשמעותי שאמור להשפיע על החיים שלי ללא היכר ועוד עשר פעמים לקינוח לצרוך את החדשות שמישהו מאוד מסוים בוחר לי אותם בקפידה ומחליט עבורי מה חשוב ומה לא, כי איך אוכל להמשיך את החיים שלי מבלי לשמוע איזה יהודי נהרג/נרצח/נשדד הקף את חסר.

לצורך העניין ניסיתי לעשות פעם ניסיון ולהלחם בתופעה ביודעין: לראות כמה זמן אני אצליח להחזיק מעמד בלי כל הכבלים המשעבדים שמגישה לנו תרבות המערב על מגש של זהב. 

כמה זמן אוכל להחזיק בלי הפייסבוק והאינטרנט ויודעים מה, החלטתי להתפרע וללכת עד הסוף:

כמה זמן אוכל להחזיק בלי להתחבר לאינפוזיה של הפלפון שלי.

את השעה הראשונה עברתי יופי. בשעה השנייה התחלתי להרגיש בכמה מוקדי מרידה תוססים שהתחילו להתארגן וללחוש לי שאולי בכלל כל רעיון הניסוי הוא מטופש מלכתחילה כי יש דברים שלא משחקים איתם, כמו למשל החיבור לעולם.

אחרי חצי יום הרגשתי כמו נרקומן בגמילה עם עקצוצים בכל הגוף. תביאו לי כבר איזה משהו, כל דבר שמחבר אותי לציוויליזציה למה בטוח קורה עכשיו משהו אקוטי ביקום כמו למשל אראלה ממפעל הפיס שמן הסתם השאירה לי כמה הודעות בזמן שלא הייתי מחובר לעולם ואני מפספס הכול.

אז נכון, אנחנו שותים ארבע כוסות לחיי ארבע לשונות של גאולה וברוך ה' יש לנו ארץ משלנו עם מדינה משלנו ואנחנו חופשיים לעשות כאן מה שאנחנו רוצים. 

מהבחינה הזו אין ספק שאנחנו לגמרי חופשיים ובני חורין.

אבל אולי אם נפתח מחדש את המושגים של 'עבדות' ו'חירות' נגלה כמה דברים אחרים. כואבים. שלא בטוח ינעמו לנו.

אולי נגלה שאנחנו בעצם נשארנו משועבדים לכל כך הרבה אלילים ודברים שאולי עדיף כבר כמו שאמר פעם אסיר ציון נתן שרנסקי, להיות אסור בגוף אבל חופשי ברוח?

 איך אמר כבר מישהו שהבין דבר או שניים בבחירות, נשיא ארה"ב אברהם לינקולן:

"החירות אינה הזכות לעשות את מה שאנחנו רוצים, אלא את מה שאנחנו חייבים."

ולפחות לפי המשפט הזה במחילה, נראה שגם את הפסח הזה נעבור ועדיין נשאר תקועים עמוק על מצב 'מצרים' והשעבוד שהוא כופה עלינו בדמות אין ספור אפשרויות שמציעים לנו החיים הטובים.

כי בינינו, מזמן כבר לא מדובר רק ברצונות שלנו לנהל את אורח החיים הכובל הזה שלא משאיר לנו רגע אחד פנוי. מדובר  בדבר הרבה יותר משעבד וכובל:

קוראים לזה התמכרות. שהיא בעצם לא יותר ממכבסת מילים לשעבוד הנורא ביותר שיכולנו לקבל.

 

אבינועם הרש, רכז הדרכה במדרשת עמיעד.

להארות ולהזמנת שיחות: avinoam811@gmail.com

 



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
ללא נושא
אלמוני/ת (4/22/2013)
מהמהםם!!כ"כ נכוןן! (:
2.
כל כך..
שירה (4/24/2013)
אני מרצה לחניכם שלי כבר שנתיים על כל הנושא..שעבוד לתרבות המערב וחולי..אני לא יודעת להסביר את זה ולא יודעת גם למה אבל פתאום הרגע , כשקראתי את הדברים האלה הבנתי עד כמההה זה באמת ובתמים נכון ועד כמה שההתמכרות שלנו היא מזעזעת בעיקר כי לפעמים למרות ואולי מתוך כל הטוב והחופש הזה..אנחנו נופלים למקומות הכי נמוכים.שנתיים אני מעבירה על זה לחניכים. אבל עכשיו פתאום בא לי לבכות
3.
כל כך..
שירה (4/24/2013)
אני מרצה לחניכם שלי כבר שנתיים על כל הנושא..שעבוד לתרבות המערב וכו..אני לא יודעת להסביר את זה ולא יודעת גם למה אבל פתאום הרגע , כשקראתי את הדברים האלה הבנתי עד כמההה זה באמת ובתמים נכון ועד כמה שההתמכרות שלנו היא מזעזעת בעיקר כי לפעמים למרות ואולי מתוך כל הטוב והחופש הזה..אנחנו נופלים למקומות הכי נמוכים.שנתיים אני מעבירה על זה לחניכים. אבל עכשיו פתאום בא לי לבכות
 




חפש