געגוע של כאב
אם רק המחנה הזה היה נמשך עוד קצת והרכז היה אבא שלי, הכול היה נראה בהרבה יותר טוב. גם בתכל´ס לא נפלתי באינטרנט בשבוע המטורף הזה. הלו"ז הצפוף לא השאיר לי דקה פנויה. ומה עכשיו? שוב ליפול, שוב להתבוסס בתוך הבוץ הזה? שוב להגיע ביום שלישי להעביר פעילות לחניכים ולהרגיש כל כך צבוע?
מן הגולשים

הדי המורל עוד מהדהדים בראשי אבל הנוף הולך ומשתנה אל מול עיני. הכול נגמר.
רק לפני דקה הייתי מוקף במלא חבר'ה בחולצות צבעוניות שעושים מורל ומריצים צחוקים
ועכשיו שקט – דממה.
המעבר לשקט הזה משאיר אצלי חור ענק.
פתאום, במקום להיות שמח כמו שהייתי, אני מתמלא בעצב ובייאוש.
מתגעגע לאנשים שפגשתי וצחקתי איתם וכנראה לא אראה אותם יותר.
מעכשיו זה שוב רק אני ואותם אנשים מהשכונה שלי.

חוזרים הביתה.
בדרך אני מהרהר על השגרה האפורה שאחרי המחנה, על הבית שלי, שהוא כל כך שקט ועל עצמי. חושב על זה שלפעמים אמא שלי מבקשת ממני להוריד את הזבל ואני שם עליה פס, אבל כשהרכז הטכני ביקש להרים כסאות או לסדר את בית הכנסת ולהרים דברים כבדים בשמש הקופחת לא היה אכפת לי והרמתי. נזכר איך רק לפני שעה קלה עוד צרחתי מורל. כן, אני מהמשקיעים שממשיכים גם כשהגרון כבר ממש כואב. בחיוך אני נזכר בהצגה שעשינו, איך נכנסתי ראשון לדמות והצחקתי את כל החניכים. משום מה- אותי אני לא מצחיק ואת עצמי אני לא מצליח לשמח.

הכי כואב לי זה היחס שלי אל אחים שלי. במחנה הייתי המדריך החברותי- דיברתי עם כולם, התעניינתי בכולם, ישבתי עם החניכים ועשינו צחוקים. ידעתי לזרוק לחניך מילות עידוד ולהוציא אותו ממצב רוח רע. אבל עם אחים שלי זה נראה אחרת- הניכור שולט. אני כמעט ולא מצליח להעביר איתם מילה. מין תחושה שהקשר ביני לבינם הוא מקרי לחלוטין וחסר תועלת
למה אחי זה לא ההוא מהמחנה שכל כך התחברתי אליו?

אם רק המחנה הזה היה נמשך עוד קצת  והרכז היה אבא שלי, הכול היה נראה בהרבה יותר טוב.
גם בתכל'ס לא נפלתי באינטרנט בשבוע המטורף הזה. הלו"ז הצפוף לא השאיר לי דקה פנויה. ומה עכשיו? שוב ליפול, שוב להתבוסס בתוך הבוץ הזה? שוב להגיע ביום שלישי להעביר פעילות לחניכים ולהרגיש כל כך צבוע?

אני עולה במעלה הרחוב, עוד רגע אני פותח את הדלת של הבית שלי ובא לי לבכות.
יש לי תחושת מחנק בגרון. אני כ"כ רוצה עוד, רק עוד טיפה, אבל זה נגמר כ"כ מהר.
זהו, עכשיו חוזרים לשגרה, לווליום המוכר של החיים שלי, לנפילות הרגילות שלי ולמטלות שלי.

אני נכנס אל החדר שלי, ומהרהר בגעגוע מהול בקנאה בבחור ההוא שפגשתי במחנה.
איזו כריזמה היתה לו, הוא היה ממש נראה לי בחור זורם, מצחיק, חברותי כזה. בטח עכשיו הוא הולך לעוד מחנה או סמינריון או סתם נוסע לטייל בצפון עם מלא חברים.
ואני... איפה אני? החברים שלי ממש לא זורמים איתי ואני ממש לא עסוק כמוהו.

בתחילת החופש חשבתי שאם אני אלך לעוד מחנה או אעסיק את עצמי עוד טיפה- הכאב שלי ייעלם. לאן לא הלכתי? למחנה של "קו לחיים"  ול"חברים לרפואה" וגם למחנה של "בני עקיבא"- שבועות עמוסים בצחוקים ומורלים.  אבל תמיד בסוף- אני חוזר עם אותה הרגשה של כאב צורם וגעגוע חזק למישהו- שאולי הוא ירים לי את החיים.

זורק את עצמי על המיטה בחדר שלי ולאט לאט מתחיל לתפוס שאני מוסר את העוצמות שלי לאחרים. פתאום אני מבין שבעצם אני מדמיין שאנשים מבחוץ- הרכז שלי, החבר מסניף אחר או עוד מחנה עמוס יפתרו את הבעיות הפנימיות שלי. אני קולט שהגישה השלילית שלי בחיים היא שגרמה לי ללכת בצורה אובססיבית לעוד מחנה ועוד שבת רק כדי לא להיות עם עצמי או עם משפחתי.

ברגע אחד של כנות חודרת לתוכי ההכרה שעד שאני לא אעבוד על עצמי- בתוכי, שום אדם או אירוע כייפי לא יוכלו לפתור לי את התחושות האלו.
ריח חדש ומתוק של אלול נישא באוויר.



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
ללא נושא
אלמוני/ת (8/2/2013)
יפה!
2.
וואו
מתן (8/4/2013)
מי שכתב את זה מבין אותי לגמרי.

אוהב אותך!עשית לי טוב..תודה רבה, שנצליח ליישם.
3.
ללא נושא
אלמוני/ת (8/5/2013)
אני ממש יכולה להתחבר לכל מה שרשמת,באמת מדהים מה שכתבת ..אני.שמחה לדעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה -זה לפחות קצת מעודד
4.
ללא נושא
שמואל (8/9/2013)
לעבוד על עצמי ? איך אני עובד על עצמי ?? אוח . אני מרגיש כ´כ מבולבל .
5.
מזדהה איתך לגמרי
אני (8/11/2013)
גם אני הייתי בשלב הזה בחיים ואני באיזה שהוא מובן עדיין
מקווה שתצליח ושתרווה רק נחת מעצמך...
6.
ללא נושא
:) (8/14/2013)
כ"כ נכון!! מהמם חיזקתם!
7.
ואיך בדיוק?
ד. (8/19/2013)
בתור אחד שמזדהה עם הדברים,
איך בדיוק אתה מצפה לפתור את זה? ולמה אתה תולה תקוות בחודש אלול? מה זה קשור?
 




חפש