צפיה בתכנים לא צנועים - מכתב מאחת שעברה את זה.
"בהתחלה זה היה בקטנה, סתם אהבה מעבר לפינה וכדומה. אבל עם השנים הדברים שסיפקו אותי לא נגמרו בנשיקות..." "זה רודף אותך כל הזמן, גם כשמדברים עם חברות, רואים סתם אנשים ברחוב, בתפילה ואפילו לחלומות זה הצליח להיכנס..." "כמה בכיתי על זה, כמה התחננתי לה´ שיעזור לי לצאת מזה..." "אני יודעת שנשמעתי די מייאשת. אבל אפשר, אפשר לצאת מזה. .."

לך, חברה יקרה,

 

את לא מכירה אותי, וגם אני לא מכירה אותך, ובכל זאת היה מאוד חשוב לי לכתוב לך את המכתב הזה.

אני רוצה לשתף אותך במצוקה שלי, בכאב גדול מאוד שאני חווה, ואולי לנסות ולהציל אותך מליפול לאותם מקומות נוראים שאני הגעתי אליהם.

 

מכיתה ד' אני זוכרת את עצמי מחפשת לראות דברים לא צנועים. כשהבית ריק מתחילה החגיגה. בהתחלה זה היה בקטנה, סתם אהבה מעבר לפינה וכדומה. אבל עם השנים הדברים שסיפקו אותי לא נגמרו בנשיקות. כל פעם חיפשתי את הדבר המסעיר הבא, וזה הגיע עד לסרטים פורנוגראפיים. ולא הפריע לי שהייתי כך - אני כולה רואה.

 

מאז כבר יותר מידי שנים שאני בבוץ הזה. רק בשנה-שנתיים האחרונות התחיל להפריע לי שאני רואה. אבל עדין זה לא היה חזק מספיק כדי לעצור אותי. להיפך, רק "השתכללתי" על הזמן. בשלב מסוים הבנתי שזה גומר אותי. הפריע לי שהראש שלי כל הזמן חושב על זה, רוצה להמשיך לראות. לא בגלל שזה אסור, אלא הרגשה פנימית מגעילה שאתה מת להפטר ממנה. זה בוץ מטורף שלא רוצה לתת לך כ"כ בקלות לצאת ממנו. זה לא רק לצפות וזהו. ממש ממש לא. זה הולך איתך כל היום. המחשבות שלך בזה, משחזרות את הסרט שרק אתמול ראיתי, ובנוסף את העשרים שראיתי לפניו. יש דברים שאני זוכרת מכיתה ד', ומאז עבר כבר המון זמן.

 

זה רודף אותך כל הזמן, גם כשמדברים עם חברות, רואים סתם אנשים ברחוב, בתפילה ואפילו לחלומות זה הצליח להיכנס וגם את הייתי אומרת לעצמי-יאללה, תפסיקי כבר לחשוב על הזבל הזה כל הזמן, זה לא בדיוק עזר. הייתה שנה אחד שדי הפסקתי עם זה, וזאת הייתה שנה מדהימה. אבל אז חזרתי, וזה הוציא לי את כל האושר שחייתי בתוכו. זה ריסק אותי. במובן מסוים זה גם הוציא ממני את עצמי.. גרם לי לעשות דברים שלא מתאימים לאופי שלי, כי זה קילקל אותי בכל הממדים.

 

זה דבר שממש לא נשאר חיצוני אליך- זה נכנס לכל תא במוח. סף הרגישות יורד, ודברים שעד לפני שניה חיפשתי לראות אותם, עכשיו כבר לא עושים לי כלום, לא מרגשים אותי. הדברים [הכמעט] נמוכים ביותר כבר לא מזיזים לי.

 

אני אומנם הגעתי לזה כי חיפשתי, אבל את יודעת טוב מאוד שלא מסובך בכלל להגיע לזה. עיתונים, ספרים, תוכניות וסרטים יובילו אותך לזה בקלות מטורפת, לפעמים גם בלי שתשימי לב. בלי שזה יפריע לך. אנחנו כבר כ"כ מחוספסים נגד המראות והמילים האלה.. לא צריך להגיע עד סרטים פורנוגראפיים כדי לטמא את עצמך. לפעמים מלל גס זה הרבה יותר נורא. יש דברים שקראתי שהרבה יותר מזעזעים אותי מדברים שראיתי. מה גם, שאולי את סתם רואה סרט ויש בו קטע ואת רואה גם אותו, כי יאללה מה זה כבר יעשה לי. אבל זה יכול להיגמר לא בקטע אחד. כי זה מושך, ומסקרן.

 

לכן חשוב לי לכתוב לך את המכתב הזה, כי אם נכנסים לתהום הזה, כ"כ קשה לצאת מזה לצערי. אל תתני לעצמך לראות קטעים לא משו, גם את זה נראה לך בקטנה. בבקשה ממך-אל תעשי את זה לעצמך. ממליצה לך בחום להתרחק מזה, כדי לא לעבור את הדרך הקשה מאוד כדי לצאת. את לא מתארת לעצמך כמה קשה.

 

כמה בכיתי על זה, כמה התחננתי לה' שיעזור לי לצאת מזה, כמה זמן הייתי פשוט מיואשת מעצמי. כמה זה מכאיב לי שאני ככה, ואני יודעת שגם כשאפסיק לראות, הדרך לעזוב את זה לא תיגמר, זה יהיה רק שלב א', שאחריו יבוא שלב ב', שאולי הוא יותר קשה. לטהר את עצמי מזה, לשכוח. לחזור להיות אמיתית. לחזור להיות עצמי. לנתק את עצמי טוטאלית מהזבל הזה. למה להרוס את עצמך, לתת לגוף שלך לשלוט עליך??? לא חבל עליך...? תשארי תמימה, תשארי נקיה. אני אומרת לך את הדברים האלה באמת מכאב. אם זה לא היה כ"כ חשוב לי, לא הייתי חושפת את זה בפניך. אני כבר חצי שנה נלחמת בזה, ועדין לא הצלחתי להפסיק. עוד דבר-חתונה. מגעיל אותי לחשוב שאני אהיה נשואה ואחשוב על זה. באמת שאני לא יודעת איך אני אתחתן אם אני אמשיך להיות ככה (ואני לא בלחית! J ).

 

אחות, אם את כן שם, אני יודעת שנשמעתי די מייאשת. אבל אפשר, אפשר לצאת מזה. אם הצלחנו להגיע הכי למטה, אנחנו יכולות גם להגיע בחזרה ללמעלה. אומרים שה' לא מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. להכל יש תיקון. אז מה אפשר לעשות?

# לרצות. וואלה, איזה גאונה אני. אבל לא. אם באמת רוצים לצאת, צריך לרצות את זה עד הסוף. כשאני ניסיתי להתרחק וחזרתי, זה בעיקר בגלל שלא באמת, שלא עד הסוף רציתי. תזכירי לעצמך כל הזמן איזה רע זה עושה לך, תעשי עם עצמך רשימה של מה זה עושה לך. למה את רוצה להפסיק. ותקראי את זה הרבה. יהיה קשה להפסיק אם עדין יש צד בשכל שלך שלא רוצה. ברור שיהיה קשה להחדיר את זה גם לרגש, והוא ילחם בך כל הזמן, אבל שלפחות בשכל יהיה את כל הסיבות למה להפסיק.

 

# להאמין בעצמך. בלי סוף להאמין לעצמך. אז מה אם הגעת לפה – את יכולה לצאת מזה!! תאמיני בעצמך כי ה' מאמין בך. הראיה לכך? הוא החיה אותך גם היום, למרות שאולי אתמול אכזבת אותו. תאמיני בו,ותאמיני בך.

 

# לעזור לעצמך טכנית.

1. אם את יודעת למשל שבבייביסיטר את נופלת כי אז אפחד לא רואה, תגידי לעצמך שנשמה שלך יותר חשובה מעוד כסף.. להימנע מסיטואציות "מועדות לפורענות".

2. אם את רואה בבית, ויש לך אומץ-תגידי את זה להורים שלך. אני בטוחה שהם יעשו כל מה שהם יכולים כדי שתפסיקי. לי אישית אין את האומץ לעשות את זה, אבל אם הייתי עושה, זה מזה היה עוזר לי..

3. אם אין חסימה למחשב- אפשר לבקש מההורים לשים חסימה ב ל י להגיד את הסיבה! אפשר פשוט להגיד שככה מתאים לבית דתי.

 

# שורש הבעיה. יש הרבה דברים שאנחנו עושים כדי למלא צורך מסויים, ואנחנו הרבה פעמים לא יודעים את זה. למשל- יש ילדה שנעלבת מכל דבר שאומרים לה. אבל זה לא בגלל שיש לה רגישות יתר, היא פשוט צריכה את מה שקורה אח"כ – שכולם באות אליה, ומנסות לנחם אותה ולעשות לה קוצ'י מוצ'י. היא צריכה את היחס מהחברה, לא באמת את ההעלבות. אז אם היא תבין שהסיבה שהיא נעלבת נגמרת בגלל זה – היא יכולה לנסות ולהשיג את היחס מהחברה באמצעים אחרים!! העלבות בעצם מספקת לה בעצם אהבה. אותו עיקרון גם פה, אולי אני רואה כי זה מספק לי איזשהו צורך. אני מתארת לעצמי שאת עכשיו יושבת ואומרת "מה?! למה נראה לך שאני צריכה את זה???", אבל כן. אצלי לפחות.. לקח לי הרבה זמן להבין למה, ומצאתי. לפחות חלק מהסיבות ללמה אני רואה.

 

# להתפלל לה'. במילים הכי פשוטות. להגיד לו כמה את רוצה לצאת מזה. כמה את מצטערת במצב שאת נמצאת בו עכשיו.

 

# למלא את הזמן... לנסות כמה שפחות להגיע למצבי שיעמום..

 

# להזכיר לעצמך כמה את אדם טוב. אם נצליח להזכיר לעצמנו כל הזמן שאנחנו באמת טובות, כמה דברים מדהימים יש בנו, יהיה לנו הרבה יותר קשה לחטוא. כי אם אני טובה – איך הזבל הזה קשור אלי בכלל?! את יכולה לעשות לעצמך מין "יומן טוב" כזה, שתכתבי כל לילה דבר שניים טוב שעשית היום/תכונה טובה בך. זה יחזק את האמונה בעצמך.

 

# בעיניי כדאי לדבר על זה עם אדם מבוגר יותר. כל העצות הנ"ל הם מהמורה שלי. אני לא יודעת איפה הייתי היום בלעדיה. כדאי למצוא אדם שאתה בטוח בו, ולשתף אותו בזה. לי זה ממש עזר. פדיחה קצת בהתחלה- אבל שווה את זה. זה גם המקום להגיד לה תודה, אם היא רואה את זה..

 

נשמה, אפשר לצאת מזה. אפשר להתנקות. זה דורש ה מ ו ן מאמץ. המון אמונה בך ובה'. זה עבודה ארוכה, שלא נגמרת בחודש. אבל אם את הולכת על זה – תעשי את זה עד הסוף. ותנסי לא להתייאש. בהתחלה יהיה מאוד קשה, אין מה לעשות, לצוות על הרגש זה מסובך בטירוף. להתנגד ליצר הרע שיודע להפיל אותנו זה קשה. אבל הכל אפשרי. וגם אם הפסקת לזמן שבשבילך היה טוב, ונפלת שוב- אז מה. זה חלק מהדרך יציאה. זה הנסיון שלנו. לכל אחד יש פה ניסיונות, ואנחנו צריכות להתגבר על הניסיון הזה. ככה זה החיים, לא הכל ורוד ויפה! תאמיני. זה העיקר. שיהיה מלא בהצלחה!!!!



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
ללא נושא
אלמוני/ת (1/8/2014)
תודה רבה! אני לא כמו שתיארת במכתב אבל ניראלי אתחיל להיות קצת יותר רגישה גם למילים מסביב וכל מיני דברים כאלה..
וחלק מהעצות יעזרו (לי) אני מקווה לדברים אחרים שאני די צריכה לתקן :)

תודה!!
2.
ללא נושא
אלמוני/ת (1/9/2014)
תודה רבה לך! הדברים שלך ככ נכונים... אני ממש מצטערת שנכנסתי לזה, אני רואה בנות מסביבי שזה נראה שבכלל אין להן את הבעיות האלה, ואת כל הייסורי מצפון. תודה על החיזוק
3.
ללא נושא
טל (1/9/2014)
ואו. יפה! התחברתי ממש, לא דווקא לנסיון הזה, אבל זה גם נותן פתרונות לנסיונות בכל התחומים.
4.
וואו!!
גל (1/12/2014)
מדהימה!!
עברתי לצערי חוויה דומה, פחות טלנובלות ופורנוגרפיה ויותר התמכרות לסדרות כאלה של נוער..
מזדהה בטירוף עם ההרגשה הזבל, הבוץ, ה"ניצחון" הזמני והנפילה בחזרה.. הרדיפה של זה בחלומות, בתפילה, בשיחות..וברוך ה´ זה מאחורי. ועכשיו לתמיד.
מסכימה בטירוף עם כל העצות האלה. למלא את הזמן, לעשות פנקס עם דברים טובים, לרצות, להאמין. אני אישית לא נפתחתי בפני אף אחד על זה. הדרך שלי לאמונה בעצמי ולרצון להיות טוב (כי אני טובה!! והנשמה שלי באמת באמת טהורה!) הייתה דרך ידיד מאוד טוב שלי, שבכלל לא יודע מזה- ודווקא בגלל זה הוא מעריך אותי וחושב שאני בנאדם טוב, וכ"כ היה לי קשה לשקר לו- שאני בכלל לא הבנאדם שהוא חושב שאני.. אז החלטתי להיות מי שהוא חושב שאני- וזאת המלצה ממש לכל אחת, לכל נפילה שהיא: למצוא חבר\ה טוב\ה, שאוהבת אתכם ומאמינה בכם, ולנסות להיות טובה בשבילה, כי בשביל עצמך זה לא תמיד עובד.. בגדול הרעיון הוא באמת להאמין בעצמי- אז אני עשיתי את זה דרך פידבק מחבר טוב, כל אחת יכולה למצוא את הדרך שלה- ע"י תפילה, דיבור עם מורה, אמא וכו,...
מקווה שעזרתי :) וכל הכבוד לכותבת האמיצה על השיתוף אפילו שזה בעילום שם!!
5.
ללא נושא
אלמוני/ת (1/17/2014)
נשמה! מעריכה ממש את הרצון והמלחמה שלך!! מתפללת שתצליחי..
6.
גם לי קרה את אותו דבר
בת של הקב"ה (3/16/2014)
מתחיל מצפיה קטנה בסדרות ונגמר בתהום שקשה לצאת ממנה
ורק מצפיה בלבד (לא ממעשים)
רק שהקב"ה נתן לי סייעתא דישמייע
בזכות התיקון הכללי שקראתי
הראש נקי לחלוטין ממחשבות לא טהורות ממש נס.
7.
את מדהימה מדהימה מדהימה!!!!
אחותך (8/27/2014)
רציתי לומר לך שעברתי את אותו סיפור בדיוק, כיתה ד´, סרטים לא צנועים... אני מזדהה איתך ומבינה את הכאב שלך בצורה לא נורמלית!! היום אני בת 15 ואני כבר קרוב לשנתיים "נקייה" מהזוהמה הזאת. אני רוצה להגיד לך שאת בדרך הנכונה! את כל כך תשמחי כשתהיי מאחורי זה...והיום הזה לא רחוק בכלל :)
אני מרגישה הערכה עצומה אלייך ואני רוצה לחזק אותך שתמשיכי כך! הקב"ה עוד יוציא אותך מהחושך ואת תהיי פשוט מאושרת! אז רק רציתי להגיד לך שאת מדהימה
ואני רוצה לחזק אותך ולעודד אותך בדרך החוצה מהעולם הזה. זה יהיה קשה וכואב אבל את תצליחי ובגדול!! המון בהצלחה אחותי!
8.
הלוואי שזה ייגמר. וקוצר נשימה..
אלמוני/ת (12/23/2015)
מתוקה!!!
וואו! את כ"כ מתוקה!
אני יספר לך , שעברתי את אותו הסיפור בדיוק!
אולי בגיל טיפטיפה יותר מבוגר (כיתה ט-י) אבל, עדיין זה ממש צעיר לתכנים כ"כ לא ראויים.
ראיתי הכל. ממש הכל. מאלף ועד תו.
נאמר בציניות, לא חסכתי מעצמי כלום.
הייתי יושבת מתחת לשמיכה , ופשוט רואה, עם הפלאפון..
בבייביסיטרים, ואח"כ מוחקת את ההסטוריה..
ועוד ועוד.. שלא נדע!

בדמעות ממש אני כותבת את זה.
שתדעי.
שלכל אחת ממש יש את הכוחות להתמודדות גדולה עם משהו, שהוא אפילו לא חושב שיכול להתממודד איתו.
אני רואה.
אני רואה והנשמה שלי נחנקת.
ואני מרגישה שחור.
שחור בפנים. אני מרגישה שאני משקרת לכל העולם. הולכת עם חצאיות ארוכות, וחולצות 3/4, ומבפנים ,
יותר חילונייה מחילונייה.
מחוללת.
הנשמה שלי זעקה!
הצילו!!
אני לא יכולה יותר!
אני נחנקת.
ולאט לאט באמת, אני נחנקת (פיזית ממש) אין לי אוויר.
מתעוררת בלילות. בלי הצלחה לנשום.
מתה מפחד שמחר כבר לא אהיה פה חס ושלום!!
*
אני לומדת באולפנה. אולפנה דתית. לגמרי. תפילת שחרית בבוקר.
"רפאנו ה´..."
מגלה את המילים המופלאות של התפילה.
מתפללת לרפואת הנפש לי. שלי.
ממש מתפללת לרפואתה של אני בת אמא שלי.

-
לאט לאט אני מבינה שזה לא טוב לי. שזה פשוט עושה לי רע. עושה אותי חולה.
נפשית. ופיזית.
כמו איזה בן אדם שמעשן בלי הפסקה, והריאות שלו כבר נהיות שחורות.
עוד סרט, עוד ספר, עוד אפליקאציה, והנשמה שחורה. ונחנקת.
מאותת בלי הפסקה לרגע.
הצילו!*

"ולא תתורו אחרי ללבכם ואחרי עינכם.."
כ"כ נכון. כ"כ מפחיד.
*
לאט לאט אני מרפאה את עצמי.
עוד ספר של קרליבך, סידור חדש, שירים, לימוד, והכי חשוב- תפילה- כמו שאת ממש את ציינת.
התפללתי לקב"ה שיוציא אותי מזה.
התחזקתי. התבודדתי. מול אבא שבשמיים. מול אבא שלי.
והנשמה שלי כ"כ שמחה.
כאילו חזרה הבייתה.
מתפללת באורות ממש!
מרגישה בקודש הקודשים.
מרגישה שחזרתי הבייתה.
אז אם את או אתה קוראים את התגובה הזאת- תדעו שאבא שלנו שיושב שם למעלה מחכה רק מחכה שנגיע אלוי בחזרה.
ברחנו מפניו. אבל הוא עוד יודע שנשוב.
מצפה לראותנו בכל יום תמיד!
*
אל תתיאשו. האור בקצה המנהרה, לא מפסיק לזרוח. הוא תמיד שם.
*
באהבה עצומה ובהערכה כ"כ ענקית לכל מי שעובר את הנסיון הקשה הזה!!!
אוהבת..
אחותכם...
9.
ללא נושא
אלמוני/ת (12/30/2015)
אומרים שאין חכם כבעל ניסיון. במקרה הזה אנו מעדיפים שלא יהיה לנו ניסיון אלא תמימות מכל המציאות שפעם אם לא היינו בתוך זה לא היינו מושפעים באותה צורה. אבל אם הגיע לידינו... רבי נחמן אומר שעיקר התיקון בדברים האלה ביו שאר הדברים שהוא אומר ואת אמרת זה לספר ולזכות את הרבים איך לצאת מזה. בעזרת ד´ שנזכה לצאת מזה ונהיה מחוזקים מזה.
 




חפש