מדינת האודים ומדינת היהודים
בוא רגע נפסיק עם השטויות ונדבר תכל´ס: בגדול, המצב במדינה שלנו לא משהו בכלל בקטן, זה מרגיש הרבה יותר גרוע
אבינועם הרש

 

                                             בין מדינת היהודים למדינת האודים.

 

בוא רגע נפסיק עם השטויות ונדבר תכל'ס:

בגדול, המצב במדינה שלנו לא משהו בכלל.

בקטן, זה מרגיש הרבה יותר גרוע.

כאילו עזבו אתכם  מכל ההתחנחנות הציונית הזו ופשוט תסתכלו על החדשות בשבועיים האחרונים:

נערים (דור העתיד המאוד מבטיח שלנו) שרוצחים אחד את השני. השפלות איומות בבית הספר שמגיעות יותר ויותר לכותרות. פער שכר מפלצתיים.

ניצולי שואה שמזדקנים בעוני מחפיר ומנגד אלפיון עליון שמשתכר בחודש סכום שרובנו לא נשיג גם בעשר שנים.

מכירים את המשפט בשיר 'ארץ ישראל שלי':

'אני בניתי בית בארץ ישראל'? יפה לו. כי אנחנו בקושי גומרים את החודש בשביל לשלם שכירות.

פעם בלונדון עברתי עם אבא שלי את מעבר החצייה בטעות באור אדום. אוטובוס שהתחיל בנסיעתו בירוק פשוט עצר וחיכה שנעבור. ללא צפירה אחת.

נסו בארץ לעצור רגע לפני אור ירוק ולשאול מישהו שאלת הכוונה. בעצם אל תנסו, אלא אם ממש בא לכם להתחיל ולהצטייד במכשירי שמיעה.

וזה מבלי לגעת בכלל ביוקר המחיה בארץ שהרי ידוע שרק בישראל, בעלי בתי הקפה הולכים ממש ברגע הזמנת הקפה וטוחנים את הקפה במו ידיהם, אחרת לא ברור לנו מדוע רק בישראל הקפה יקר משמעותית מרוב מדינות העולם הנאורות.

אז אני חושב על כל הסיבות האלו ותמיד לפני יום העצמאות נזכר איך הגעתי לסבתא שלי ע"ה, ניצולת מחנה ההשמדה טֶרֶזְיֶינְשְטָט, ואמרתי לה לפני יום העצמאות שכמובן שמשמח שיש לנו מדינה אבל אנחנו צריכים להתבייש כי בפועל רק אנחנו יודעים שהמדינה שלנו היא לא בדיוק גן העדן המוסרי עלי אדמות.

סבתא שלי, שבקושי ידעה עברית,  הסתכלה עליי בעיניי תכלת האוקיינוס שלה, שהציפו במבטם הדומם עדות חיה לזוועה ולתופת שעברו עליה בנכר, רק תפסה לי את הזרוע ביד החלשה שלה, חזק חזק, פיה התחיל לרטוט מהתרגשות, דמעות לזלוג בלחייה:

"אוי ואבוי לך אם אתה מדבר ככה על ארץ ישראל!"

ואז חוויתי בפעם הראשונה בחיי את משמעות הוצאת דיבת הארץ:

מבחינתי המדינה והכחול לבן תמיד היו כאן. זו המציאות שנולדתי ואיתה גדלתי. מאז ומעולם שלטנו הרי על גורלנו. אז אם כך, אפשר בכל זאת להתמקד בטעון שיפור.

אבל מבחינתה, כל נשימה ונשימה בארץ היהודים הייתה התגשמות מתוקה של חלום שמבחינתה היה בספק גדול אם בכלל יתממש,  כן, למרות שהמדינה די קיפחה אותה בכספי הפיצויים שהגיעו לה בתור ניצולת שואה.

אז סבתה שלי כבר כמה שנים איננה.

אבל בכל יום עצמאות אני חווה מחדש את המבט היוקד שלה.

ואחיזתה שעדיין אוחזת את ידי, מבערת כל פירור של ציניות, לשמע המילים היוקדות:

'ארץ ציון וירושלים'.

 

אבינועם הרש, סמנכ"ל הדרכה ופיתוח עסקי, חברים מקשיבים.

 

לתגובות והזמנת שיחות: avinoam811@gmail.com

 

  



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
טרם התקבלו תגובות
 




חפש