וידויו של בעלבת
אז אולי יש עילויים שתורתם אומנותם´ שלומדים שתיים עשרה שעות רצוף בעיון ויודעים לנפנף עם האצבע יותר טוב ממנו, אבל רק במרוצת השנים האבק והשחיקה ובזכות אלי, הבנתי כמה מצד האמת גדולה ומרשימה בקביעותה היא תורת ה´בעלבתים´.
אבינועם הרש

הטור יפורסם בעלון עולם קטן.

עשר שנים אחורה, יושב ב'חבורה' של יום חמישי בצהריים, רואה איך הר"מ שלי טבול כולו בריתחא דאורייתא, צועק ושואג כארי בסוגר שאין לו מנוח, מפריח סברות של אש שנותנות את האות לפתיחת מלחמת העולם השלישית בין ענקי הדור והמחשבה שנלחמים איש ברעהו עד הטיפה האחרונה:

מרן החזון איש, הרוגוצ'ובער, הריטב"א, הרשב"א, הרמב"ן, ר' עקיבא איגר, ר' חיים, מרן הראי"ה, תוספות רי"ד, כשהאמת מונחת על השולחן, אין הנחות לאף אחד.

יושב מפוחד מאחורי הסטנדר ששימש לי כחומה בצורה, חייב לתפוס ראש, לאחוז, שנייה של היסח הדעת וגיצים של לבה רותחת ממחול החרבות הזה יבלבלו אותי לגמרי ויעיפו אותי מהסוגיה.

הר"מ מסתכל עלינו במבט שאומר: 'עוד מעט אני הולך לעקור את ההרים ולטוחן אותם זה בזה ישר על המוח הקטן שלכם' ואני מכיר כבר את התחושה המתסכלת הזו, שמבערת לך את אחרון פירורי הגאווה שננסכה בך אחרי שהצלחת להחזיק ראש מעל חמש דקות (כבוד!) ולנסות ולהבין למה התכוון 'הפני יהושוע'.

ר' אלחנן ווסרמן זורק פצצה גרעינית, מקשה ומשמיט את הקרקע בסברה שכל כולה 'מיירדיק' (הדרגה הגבוהה ביותר בביינישית לעוצמה של טיעון) ר' עקיבא איגר עונה בטיעון נגדי שכמו לייזר מדויק מפצח את קליפת הטענה.

ואז מגיע הרגע שבו חבר שלי מעלה לחלל בלון ניסוי שהלוגיקה שלו חזקה כגשר ה'מכבייה' ואני פולט לעברו:

"פחח, אל תחשוב כמו 'בעלבת!"

שאם 'מיירדיק' זה מדליית הכבוד של עולם הישיבות, הרי שאין מילה מגונה ומבזה יותר מ'בעלבת' - בעל בית, רוצה לומר:

לא יוצלח שכנראה השלים סופית עם כך שמוחו הרופס וגורלו החתום זרקו אותו מספינת החלומות של בני העלייה המובחרים שמהם עוד יצא לנו גדול הדור הבא.

והבעל הבית הזה, שלהבדיל מאיתנו, המועמדים הפוטנציאלים בבחינת ה'עשרה לתלמוד' שזכו והגיעו לישיבה , נדחק בעל כורחו לתחתית שרשרת המזון שהרי מצד האמת אין לו קיום משל עצמו אלא אך ורק כנספח בשירות אצולת הדם הכחול של חובשי בית המדרש שאם תחתכו להם את היד תגלו שמטפטף להם תוספות חם ומבעבע מבין האצבעות.

אני זוכר איך בתור בייניש צעיר, שיעור ג' או ד', התייחסתי ל'בעלבתים' בזלזול מובנה, לועג ביודעין לגמרות השטיינזלץ/ארטסקול שהיו נושרות מחיקם, שכמו מעבד מזון לעסו וטחנו להם את הסוגיה כמו גרבר לתינוקות וזקנים נטולי שיניים, בז להם  על כך שבמקום לשבת ולשבור ת'ראש כמו גברים עד שיבינו לבד, הם מחפשים להם קיצורי דרך עד שבסוף זנחו לחלוטין את חלום 'תורתו אומנותו' ונסתפקו בשיריים הדלוחים של ים התלמוד בדמות 'הדף היומי'.

השנים עברו מאז והנה גם אני לא המשכתי למסלול ה'אחד יוצא להוראה' אלא מצאתי את ייעודי בתחומי העשייה החינוכית ופתאום יום אחד, אחרי שבערת הישיבה שבי הספיקה כבר להצטנן כמשל הפינג'אן המפורסם של ה'חפץ חיים' שדימה את חום חממת הישיבה שמתפוגג לאיטו עם השנים אחרי עזיבת בית המדרש לסיר של מים רותחים שהורד מהאש, מצאתי את עצמי יושב אחרי 'מעריב' ב'שטיבלעך' הקטמוני ומגלה שגחלי הוויות אביי ורבא לוחשות לי על אש נמוכה במיוחד.

למה? כי רבים הן ואי אפשר למנותן: טרדות החיים, והפרנסה, והמשפחה ואכלו לי שתו לי, אבל בשורה התחתונה הלימוד שלי כבר לא מה שהיה פעם.

"אדוני, אתה יכול לזוז לשם?" הפריע קול מוכר למחשבתי.

הסתכלתי עליו. כן, אני מכיר אותו. זה היה אלי ה'בעלבת' שנהגתי להסתכל עליו בתקופת הישיבה שלי מלמעלה.

"אני מעביר עוד מעט שיעור דף יומי, רוצה להצטרף?" שאל בחיוך מבויש.

למרות שמעולם לא קוטלג על ידי המילון כ'בייניש' ולא היה בישיבה גבוהה/הסדר או ווט אבר, הבן אדם כבר למעלה מחמש עשרה שנה, בהתמדה של השמש והירח, מעביר שיעור דף יומי.

הוא עובד באקדמיה אבל תמיד אחרי 'מעריב' ב'שטיבעלך 'הייתי רואה אותו חי בכל פעם מחדש את הרשב"א והריטב"א. בשקט. בצנעה. בלי פרומואים וזיקוקי דינור של הרב הגאון. רק אלי.

אז אולי יש עילויים שתורתם אומנותם' שלומדים שתיים עשרה שעות רצוף בעיון ויודעים לנפנף עם האצבע יותר טוב ממנו, אבל רק במרוצת השנים האבק והשחיקה ובזכות אלי, הבנתי כמה מצד האמת גדולה ומרשימה בקביעותה היא תורת ה'בעלבתים'.

שכן אם בתקופת הישיבה ה'ביינישים' מקיימים את ה'מי יעלה בהר ה'', הרי שאלו ה'בעלבתים' שעליהם עומד כל ה'ומי יקום במקום קדשו'.

הם באו עם לימוד הגמרא והדף היומי שלהם להישאר. גשם, רוח, קור, חום. יש על מי לסמוך.

"כן אני אצטרף" עניתי לו.

ומה אתם יודעים? מסתבר שגם 'בעלבתים' יודעים להפוך הרים ולטחנם בזה בזה.

רק בלי הצעקות.

אבל נו, שויין

אי אפשר לקבל הכול נכון?



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
כל כך נכון...
נריה (6/2/2014)
לא כולם יכולים ללמוד תורה כל הזמן...

ואשרי אלו שלומדים מעט,אבל בקביעות.

תודה אבינועם,בזכותך אני מעריך יותר את הבעלבתים שבקהילה שלי...
 




חפש