ערכת ה´מחילה´ של הבלתי נסלחים
אחרי שכמעט סיימתי להרכיב בעצמי את ערכת המחילה, נשארתי נבוך ומתוסכל למול חמישה חורים גדולים ומכוערים ששום בורג או מחילה גדולה או קטנה לא תתאים להם: החורים האלו בעצם היוו את רשימת ´הבלתי נסלחים´ שלי. אלו? אין להם מחילה. לעולם!
אבינועם הרש, חברים מקשיבים

               

לכבוד 'יום כיפור' הטרחתי את עצמי והלכתי במיוחד לסניף 'איקאה' הקרוב כדי לקנות שם את ערכת 'המחילה' המושלמת, או כמו שנכתב ב'הוראות':

קלה לתפעול, קומפקטית ומוכנת להכנה בתוך רגעים ספורים.

בהתאם להוראות היצרן, הגיעו עם הערכה מוכנות 'בילד אין' עשרים 'מחיליות' שהם למי שלא יודע, מחילות קטנות בצורת ברגים שאמורות להתברג במדויק על רשימה של עשרים חורים של אנשים שממש עצבנו אותי בשנה האחרונה.

כמה דקות לפני שערכת 'המחילה' שלי הייתה מוכנה לשימוש, שמתי לב שמלבד רשימת עשרים החורים -אנשים הרגילים שלי שהיו מכוסים כאמור ע"י החברה בעשרים 'מחיליות' נתקעתי עם עוד חמישה אנשים שהשאירו על הערכה חמישה חורים שחורים וענקיים ובלעדיהם לא רק שערכת 'המחילה' החדשה שלי לא ראויה לתפעול אלא שהיא תעמוד לי באמצע הסלון כגרוטאה מכוערת במיוחד.

מיד התחלתי לחפש בהוראות ההפעלה מה אני אמור לעשות עם חמשת החורים אנשים הללו אבל גיליתי לתדהמתי ש'איקאה' פשוט לא התייחסה אליהם כאילו שאם הם לא יופיעו על דף היצרן החורים הענקיים הללו יתמלאו מעצמם.

וכך אחרי שכמעט סיימתי להרכיב בעצמי את ערכת המחילה, נשארתי נבוך ומתוסכל למול חמישה חורים גדולים ומכוערים ששום בורג או מחילה גדולה או קטנה לא תתאים להם:

החורים האלו בעצם היוו את רשימת 'הבלתי נסלחים' שלי.

אלו? אין להם מחילה. לעולם! 

אתם שואלים מי ומי היו כיכבו ברשימת ה'בלתי נסלחים שלי?'

כל מיני. החל מ'החבר' שדאג להשמיץ אותי בכיתה ד' ועד ל'חבר' הטוב שזרק לי מילה חומצתית בתקופת הרווקות שלי ועד עכשיו אני זוכר את רעש הפסססס שנצרב לי בנשמה ממנו.

למחרת כבר חיכיתי בתור של 'איקאה' ומיד ניגשתי לדבר עם מנהל הסניף:

"מצטער, אבל נראה לי ששכחתם לצרף לערכת 'המחילה' שלי כמה 'מחיליות' ענקיות שיתברגו על החורים הגדולים האלו ובלי המחילות האלו הערכה פשוט חסרת שימוש'."

"אתה בטוח?" הוא שאל, "אולי תנסה בכל זאת לאלתר כמה מחילות ולסיים את הערכה?"

"תאמין לי שניסיתי" אמרתי לו, "אבל אין סיכוי! אלו חורים כל כך גדולים שלא נראה לי שיש בית חרושת אחד בעולם שיוכל למלא אותם"

בעוד אני מדבר איתו הבחנתי בשני חברי ילדות שלי שנדחפו בתור וגם ביקשו לדבר עם המנהל בדחיפות. מה אתם יודעים, מדבר שמדובר בטעות יצרן בפס הייצור שלהם. הם צעקו ונופפו בידיים וחזרו ממש על אותם הטענות שלי:

"הנה תראה!" הניף יהונתן (הזכור לי בכיתה כ'יהונתן כאפות! המצאתי את השם לבד! אבל מאז הוא התפתח והצליח מאוד בחיים. יכול להיות שהוא עדיין זוכר את זה?) לפני המנהל את 'ערכת המחילה שלו',  תראה איזה חור גדול ומגעיל!"

הלב שלי החסיר פעימה. לפני החור הגדול והמגעיל של יהונתן הייתה מונחת התמונה שלי. שלי!

מה, אני החור של יהונתן? ולפני שהספקתי להתאושש הגיע גם בני (בנישקפופר. גם שלי) וגם הוא חזר על טענת יהונתן והוציא את ערכת המחילה שלו: "ניסיתי הכול! החור פשוט מסרב להיסתם. אני רוצה את הכסף בחזרה!" 

ושוב פעם נחשו מי כיכב ברשימה של בני? 

"רבותיי" ביקש המנהל בלחץ, מזיע כולו "יש כאן תור, אחד אחד בבקשה. האדון הזה" אמר והצביע עליי "היה כאן קודם, אני אסיים איתו ואז אתפנה אליכם. כן אדוני"

פנה אליי. 

אבל אני רק הרהרתי האם זה באמת יכול להיות שהם עדיין כועסים עליי?

כאילו הלו אנשים, הייתי קטן, זה לא שעשיתי לכם את זה בכוונה או משהו, קצת רחמנות, איפה הלב היהודי שלכם? אתם באמת חושבים שאני רשע עד כדי כך שרציתי בכוונה שתסבלו? קצת גדלות רוח. נו באמת, מאיפה הקטנות דמוחין הזו שלכם.

"אדוני?" המשיך המנהל ופנה אליי. הסתכלתי מבולבל על החורים שלי וחשבתי איזה מדהים הוא מנגנון ההתכחשות האנושית שמאפשר לי בו זמנית לצפות שימחלו לי בעוד אני לא מוכן למחול למישהו אחר.  הסתכלתי על החורים שוב. הם נעלמו.

"אדוני!" צעק אליי מנהל הסניף בשלישית, "מה עם הבעיה שלך? יש לנו עוד אנשים!"

"תודה" אמרתי למנהל הסניף, "אבל נדמה לי שבכל זאת מצאתי פתרון שיכסה את החורים האלו".

 

אבינועם הרש, מחנך ב'חומת שמואל', סמנכ"ל 'חברים מקשיבים'.

לתגובות: avinoam811@gmail.com



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
טרם התקבלו תגובות
 




חפש