יש תקווה לאהבה-פרק טז´-הגיוס,ו...
לפני שנפרדו, כעבור שלוש שעות של דיבור בלתי פוסק, שאל מנחם את דקלה: "את זוכרת את השיחה הראשונה שלנו, במכונית שלכם, כשלקחת אותי טרמפ?"
רועי אביחי

שלום לך דקלה,
אם את זוכרת – אני עדיין חייב לך תשובה לשאלה: איך אפשר באמת לאהוב את ה' ולרצות את מה שהוא רוצה. למדתי על זה ואני חושב שיש לי כמה כיוונים. אשתף אותך בזה.
דבר ראשון: ניסיתי להבין, למה כשאדם אוהב מישהו הוא חושב עליו בכל רגע פנוי? למה זו מחשבה בלתי נשלטת? נראה לי שהסיבה היא משום שהאדם מחפש ורוצה הנאה, עונג, דברים משמחים וכיפיים. וכשיש דבר כזה – האדם מייד חושב עליו באופן אוטומטי. אמנם נכון שגם כשיש דבר מפחיד האדם חושב עליו אוטומטית בעל כרחו, אבל על זה הוא לא רוצה לחשוב, ואם יהיה לו גם דבר שהוא אוהב מאוד – הוא ירצה לחשוב עליו כל הזמן במקום על הדבר המפחיד. זהו כוח האהבה.
ממילא יוצא שאם אני רוצה לחשוב תמיד על ה' – צריך לחזק מאוד כל הזמן את הקשר ביני לבין ה', שהקשר אליו יהיה כיפי, משמח, מענג. שזה הדבר שהכי ישמח אותי. איך? להבין שה' אוהב אותנו מאוד, מטיב לנו כל הזמן, רוצה בהצלחתנו, ומסייע לזה. להבין גם שאנחנו שותפים לה' במטרה ובתפקיד – להביא את העולם לגאולה השלמה. להבין שהוא יתברך באמת אוהב אותנו, תמיד, גם כשאנחנו חוטאים ונופלים. והוא רוצה שנעבוד אותו דווקא מתוך אהבה ושמחה, כי הוא רוצה שנהיה שמחים ושנתענג ושנהיה מרוצים מעצמנו. שכך ציוונו: "ואהבת את ה' אלקיך...", "לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו...", "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". וכשזה יהיה היחס – המחשבה ממילא תרצה להגות בה' יתברך בכל רגע פנוי, כי המחשבה בורחת לדברים שמשמחים אותה.
דבר שני: המחשבה על ה' לא יכולה להיות על ה' בעצמו, כי הוא בלתי נתפס. אנחנו חייבים לפגוש בה' דרך הגילויים שלו. כל מה שאנו נפגשים אתו בעולם – הוא גילוי של ה'. גם הדברים הגשמיים וגם המחשבות וההרגשות והדמיונות שלנו, שהם דברים רוחניים. מי שמנסה לאהוב את ה' עצמו – לא יצליח, והוא סתם ייצא מתוסכל. אז המשימה שלנו היא להרגיש שכל דבר במציאות הוא גילוי של טוב ה', ואז נרגיש שאנחנו אוהבים אותו. את עלולה לומר: זה לא שווה, אני אוהבת ככה רק את הגילויים ולא אותו! אבל האמת היא שגם כשאת אוהבת בן אדם – את אוהבת אותו דרך הגילויים שלו, כי בן האדם עצמו זה החלק הרוחני שבו, ואותו – אנחנו לא משיגים. אפילו את עצמנו אנחנו לא משיגים באמת. ובכל זאת זה לא מפריע לנו לאהוב את עצמנו או את אחרים.
ודבר אחרון לגבי השאלה – מה אכפת לי שאני משמח את ה'?
תארי לעצמך אדם שידע על טילים שינחתו בתל-אביב, והזהיר את כולם להתפנות מהבתים. הטילים נחתו, הבתים נהרסו ומאות אנשים נצלו ממוות בזכותו. האדם הזה מרגיש טוב, נכון? עכשיו, נגיד בא אחד מהניצולים ונתן לאדם הזה אלפיים שקל מתנה על שהציל אותם. גם על האלפיים שקל האדם ישמח, נכון? עכשיו, על מה הוא צריך לשמוח יותר? ברור לכולנו שעל זה שהציל מאות אנשים. למה? כי אנחנו יודעים מה זה ערך של בן אדם לעומת ערך של כסף. עכשיו: הקדוש ברוך הוא יצר את כל האנשים וכל הדברים הטובים שקיימים בעולם. הוא עצמו הרבה יותר טוב מכל הדברים הטובים ביחד. אז ברור שצריך להיות אכפת לנו שאנחנו משמחים אותו, יותר מזה שאנחנו עצמנו שמחים.
מסובך? לא נורא. את דווקא חכמה. תחשבי על זה. העיקר זה ההפנמה.
לגבי משפחת הרשקוביץ – אין לי להוסיף על מה שכבר כתבת. אי אפשר בכלל לדמיין מצב כזה, גם אני לא מבין איך אפשר להמשיך לחיות כך. אבל אנחנו יודעים בוודאות שהקדוש ברוך הוא לא מנסה מישהו בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו, ושביחד עם המכה – הקדוש ברוך הוא שולח גם את הכוחות להתמודד אִתה. אבל באמת הכוח הזה של עם ישראל הוא כוח לא מובן, מדהים. 'מי יכול' על העם הזה? אין כמותו בכל העולם!
רק טוב גם לך, ובשורות טובות לכל עם ישראל!
מנחם

מנחם, שלום!
שמחתי מאוד לקבל את מכתבך. נהניתי מכל מה שכתבת, למרות שיש לי כמה שאלות. רק הצטערתי קצת שלא סיפרת על עצמך, חוץ מדברי התורה. אני רוצה לשמוע מה עובר עליך.
זאת הקדמה קצרה, לעיקר המכתב.
נאמר את הדברים גלויות: עד עכשיו שמרנו על קשר מכתבים. אפשר היה לחוש ברוח המנשבת בהם מבעד למילים, למרות שאף אחד לא אמר שום דבר בפירוש. אז אני מעיזה לקחת את ההימור, ולוקחת בחשבון שאני גם עלולה להתאכזב, ואני רוצה לשאול, אם גם אתה חושב על זה ברצינות? כי אם כן, אז נראה לי שהגיע הזמן להתחיל להיפגש פנים אל פנים (למטרות רציניות...), ולא רק במכתבים. אני רוצה, אם עדיין לא הבנת, ומקווה מאוד שגם אתה, למרות שאני חוזרת בתשובה, ובטח לא "בת תלמיד חכם". אבל אני מרגישה שהגעתי למצב מבוסס מבחינה דתית, ויש לי שאיפות להקים בית נאמן בישראל, עם בעל שילמד תורה. אני הולכת לשלוח את המכתב עכשיו ממש, כדי שלא יהיה לי זמן להתחרט ולהתבייש.
בציפייה דרוכה,
דקלה
נ.ב. אם התשובה חיובית – אפשר להיפגש ביום הגיוס של ארז, בעוד שבועיים וחצי. אני מתכוננת לנסוע ולפגוש אותו בבסיס, לפני הגיוס. הבסיס הוא באמצע הדרך, בין גוש קטיף לירושלים. ככה שזה יכול לקצר לשנינו את הדרך. אבל זו רק הצעה. אם נראה לך – רק תודיע לי, ונתאם פרטים.


"איפה אבא", שאלה דקלה. "הייתי בטוחה שהוא יגיע לפה גם כן, ונפגוש אותו". ארז שתק, נועץ עיניו באנשים הרבים שחלפו על פניהם, עם תיקים, חיוכים וקרובים מלווים.
"מה, אתה נעלב שהוא לא הגיע?", שאלה דקלה. "כנראה הוא מתעכב, לא יכול להיות שלא יגיע".
"אני לא נעלב", סינן ארז בשקט. "אני מודאג".
"מודאג? למה להיות מודאג? מה יכול לקרות?"
"אני לא דואג לאבא", ארז בעט באבן חצץ, אחר ירק הצידה.
"אז למי אתה דואג? אתה מפחד מהגיוס?"
"תפסיקי עם השטויות", ארז כיווץ את עפעפיו, ובעט באבן נוספת. "אני מודאג מהיחסים במשפחה שלי. אבדתי אמא, חברה, ועכשיו גם את האחדות במשפחה!". הוא לא הביט בה, ולא במנחם. מבטו היה נעוץ בקרקע המלאה חצץ.
"על מה אתה מדבר? על זה שחזרתי בתשובה? לא התנתקתי מהמשפחה!", דקלה הרימה את קולה. ניכר שהיא נעלבת מההאשמה.
"אז למה אבא ברח מפה כשהוא שמע שאתם מגיעים עוד מעט?"
"מה, אבא כבר היה פה?!", בהלה נשמעה בקולה.
"כן. ואיך שהתקשרתם לומר שאתם מגיעים, הוא שמע שגם מנחם מגיע – והתעצבן ממש. סליחה, מנחם, אני לא מתכוון להעליב אותך, אני רק מספר מה היה".
"נו? ואז הוא פשוט הלך?"
"זה לא כל כך פשוט, אבל הוא הלך. בלי לבזבז רגע. איחל לי הצלחה, נתן נשיקה, והלך. בלי הסברים. הייתי בטוח שקרה משהו, שהיה איזה פיצוץ ביניכם".
מנחם וגם ארז נשאו אל דקלה מבט שואל.
"לא היה שום פיצוץ, שום דבר. אני לא יודעת מה קרה. אין לי מושג!", מיהרה דקלה להתגונן. "ומה אתם מסתכלים עלי ככה כאילו אני במשפט? צריך לשאול את אבא, לא אותי".
ההמולה מסביב הייתה רבה. בחורים רבים עם תיקים, משפחות, חברות, קריאות, צחקוקים. אבל בין השלושה השתרר שקט מתוח.
"אני חושב שזה באשמתי", דיבר מנחם בפעם הראשונה מאז הגיעו לכאן. "ארז סיפר שאבא שלכם התעצבן כששמע שגם אני מגיע".
"אני דווקא שמחתי לשמוע", העיר ארז. "שלא תבין לא נכון. לי אין שום בעיה שתהיה חלק מהמשפחה...". השלושה חייכו. המתח הוסר. "לא, באמת. חיכיתי כבר לרגע הזה, ידעתי שהוא יבוא...". מנחם ודקלה הביטו זה בזה והסמיקו.
"אבל נראה שבעיני אבא שלנו זה לא מוצא חן", המשיך ארז. "צריך למצוא איזו דרך לפייס אותו, כי כפי הנראה, אתם לא תסכימו להיפרד זו מזה...".
"די, ארז! תפסיק 'לרדת' עלינו", סנטה בו דקלה. "אתה באמת חושב שאני צריכה לעזוב את מנחם בגלל מה שאבא חושב?"
"מה פתאום. אמרתי בדיוק את ההיפך".
"כן, אבל נשמע ממך כאילו אתה רק משלים עם המצב, ולא ממש מקבל אותו".
מנחם זז בחוסר נוחות. "אתם רוצים אולי שאני אלך, ותדונו על זה לבד?"
דקלה גם היא חשה חוסר נוחות. "לא, לא, מנחם. סליחה. לא התכוונתי. זה פשוט כל כך מפריע לי, ולכן אני לא מתאפקת ומדברת".
"תשמעו, הרב והרבנית", התערב ארז בחיוך קל, משולב בקוצר רוח, "באמת אין לי חשק להיכנס לכל הדיון הזה עכשיו. יש לי מספיק על הראש היום. עוד לא ניגשתי אפילו לבקו"ם. אני רק מקווה שתמצאו את הדרך לפייס את אבא, כי אני 'מה-זה' לא רוצה 'כאסח' בבית".
"טוב, ארז, אני מצטערת שזאת האווירה שנוצרה בגלל שהגענו. התכווננו רק לטובה. לא ידענו שככה יהיה".
"זה בסדר, דקלה. אני שמח שבאתם. יהיה טוב. סומך עליך".
"תסמוך עליו", אמרה דקלה, והצביעה כלפי מעלה.
"אוקיי. גם עליו".
"בהצלחה, ארז", הושיט מנחם את ידו. "ה' ישמור עליך!"
"אמן!", אמרה דקלה.
"תודה", הפטיר ארז ולחץ את ידו. אחר חייך. מנחם הרגיש שוב כמה הוא אוהב אותו, איזה חיוך מתוק! אבל הפעם – כך נראה לו – הייתה זו אהבה בריאה. הוא כבר השתחרר מהתלות. בכל זאת הפריע לו קצת שהיחס של ארז אליו היה יחס די קריר.
דקלה לקחה את יד אחיה בידיה. "תשמור על קשר", ביקשה-התחננה. מנחם הרגיש קצת קרוב יותר מדי, ופסע כמה צעדים לאחור. בכל זאת שמע את ארז עונה:
"את יודעת שאני לא אוהב לכתוב מכתבים, אבל נחשוב עליך. הכי טוב שתגיעי הביתה כשאני מגיע".
דקלה שתקה רגע. "אתה יודע שזה לא פשוט בשבילי. נראה".
ארז העמיס את תיקו ופנה לבקו"ם. "להתראות", נופף להם בידו. "תודה שבאתם".
דקלה ומנחם פנו ויצאו מהמחנה. איש לא דיבר.
"אז מה?", ניסה מנחם לדובב את דקלה, "לא פשוט, אה?"
דקלה לא ענתה. ניכר היה שקשה לה.
"יש לך ממחטה?", שאלה כעבור כמה רגעים. מנחם חיפש בכיסו ומצא ממחטה נקיה. דקלה לקחה וקינחה את אפה. אחר כך החלו לזרום גם הדמעות.
"בואי נלך הצדה", הציע לה מנחם, נבהל קצת. הוא לא רגיל לרגישות כזו של בנות.
"לאן, למעלה מהכביש? אין בזה בעיה של 'ייחוד'? הרי לא יראו אותנו", הקשתה דקלה.
"את צודקת!", התפעל מנחם בקול. "נעלה למקום שאפשר לראות אותנו מרחוק".
פנו לצד הדרך, ועלו על הגבעה. מחשבות חדשות עלו במוחו של מנחם – אולי באמת כדאי 'לרדת' מזה, לחפש מישהי אחרת. למה להסתבך? פעם כבר חשב על זה, אבל עכשיו, כשנפגש שוב בקושי – שוב התערערה ההחלטיות שלו. אבל מה עם דקלה? הרי מישהו צריך לעזור לה. רגע, אולי גם היא לא רוצה אותי עכשיו, אולי גם היא מתחרטת. הרי בגלל זה היא בוכה.
"מנחם", דקלה דיברה בשקט, מנגבת את עיניה. "על מה אתה חושב?"
שתיקה.
"על מה את חושבת?"
דקלה שתקה אף היא. אחר אזרה אומץ: "שאני לא רוצה שתעזוב אותי בגלל מה שהיה".
"באמת? אז למה את בוכה?"
"כי אני מפחדת שזה מה שיקרה".
"חשבתי שאת בוכה בגלל אבא שלך".
"ברור שזה קשה לי, אבל זה יעבור. אני יודעת שזה יעבור. אבא שלי עושה הפגנות, אבל הוא ישלים עם זה".
"אז את לא מתחרטת?"
"מתחרטת על מה?"
"על... על זה ששנינו..."
דקלה נשמה עמוק. "מנחם, זה הדבר האחרון שאתחרט עליו".
רוח קלילה נשבה על פניהם, הניעה שיבולי חיטה שצמחו כאן בר. ענני נוצה קלים ריחפו מעליהם בשמים התכולים. השמש האירה אור נעים, לא קופח.
"דקלה, הקדוש ברוך הוא אתנו, ואנחנו ביחד. ואם ה' ירצה – אנחנו גם נשאר ביחד. אני מבטיח".
הביטו זה בזה.
"רק לחבק אותי אתה לא יכול עדיין", חייכה דקלה מבעד לדמעות.
"נכון, זו הגדלות. אחרי שנחכה ונחכה – החיבוק האמיתי יהיה הרבה יותר חזק".
"אני כבר מחכה".
"גם אני".

לפני שנפרדו, כעבור שלוש שעות של דיבור בלתי פוסק, שאל מנחם את דקלה: "את זוכרת את השיחה הראשונה שלנו, במכונית שלכם, כשלקחת אותי טרמפ?"
"כן, בטח", דקלה חייכה.
"את זוכרת שאמרת לי שביהדות אין רומנטיקה, שאוהבים רק כי צריך?"
דקלה הבינה מייד. אי אפשר היה שלא להבין: "אז אתה רוצה לומר שיש רומנטיקה".
"מה את אומרת?"
"שהרבה זמן חשבתי – מאז שחזרתי בתשובה – שבאמת אין ביהדות רומנטיקה, אבל זה בגלל שהרומנטיקה היא שקר, היא סתם יצר הרע. היום הבנתי שזה לא ככה. יש. זו עובדה".
לבו של מנחם התרחב מרוב אהבה לבת-שיחו.
"נכון, חשבתי בדיוק כמוך. ואת יודעת מה עוד שמתי לב?"
"מה?"
"שדווקא הכאב יוצר את הרומנטיקה. אם לא היה כאב – גם לא הייתה משמעות לשמחה, ולא הייתה גדלות באהבה".
"ה' ברא לנו עולם מסובך, אבל הכל בשביל לגלות בסוף את האהבה"... דקלה הרהרה בקול. "אולי אנסה להסביר את זה לאבא שלי. אולי...".



הדפסה   שלח לחבר
התגובה  
שם
   
דוא"ל
   
כותרת

תגובות
1.
ווואווו
דידי ממורשת (1/15/2006)
זה הולך ומשתפר!!!

הראשון שהגיב ואולי גם שקרא
2.
מדהים
זיו (1/15/2006)
פשוט אין מילים.
אני כמה שעות קורא את הסדרה והסיפורים ממש חזקים, ויפים.
אפשר ללמוד מזה הרבה!!!!
זה סיפור אמיתי?
3.
מהמם!!!!!!
חמוטל (1/15/2006)
מהמם נותן המון חומר למחשבה!
יישר כוח!
4.
מדהים!
צביה (1/15/2006)
כל פרק חדש אני עוקבת ומתלהבת. ממש יפה ומעשיר
5.
ללא נושא
יפעת (1/15/2006)
נכון שיהיה לזה הפי אנד?!?!
6.
איך מגיעים לפרק הקודם?
אפרת (1/15/2006)
7.
ללא נושא
מור (1/15/2006)
ממש יפה!! אשריכם!
8.
ח...
דליה (1/15/2006)
וואי זה מתחיל להיות קיצ´י....(:
9.
שיו!!!
אלמוני/ת (1/16/2006)
זה ממש יפה...זה פשוט כשרון לכתוב סיפור כזה...מה מקור ההשראה של כתיבת הסיפור?
10.
ללא נושא
מוריה (1/16/2006)
בס"ד
אתם מעולים!!! תודה על הסידרה היא ממש יפה ומחזקת!!!
11.
יפה אבל..
אורית (1/16/2006)
זה באמת יפה ומענין!! אבל יש פה הרגשה של יותר מידי טוב לא? כמו איזה סרט!!
12.
ללא נושא
אני (1/16/2006)
ממש יפה יישר כוח נותן המון חומר למחשבה...
תודה
13.
מדהים!
אסף (1/16/2006)
ניסתי להגיב עד עכשיו אבל לא הצלחתי.
סיפור מדהים ממש!!!
בבקשה תפרסמו לעיתים יותר קרובות.
14.
וואווווווווו!!!1
אמוץ (1/16/2006)
בס"ד ובהשתדלותינו

יישר כוח עצום!!! חיזקתם אותי!!!
15.
וואי וואי וואי
אושר (1/17/2006)
פצצות לגבות אין אני ממליצה לכל אחד
16.
ואאאאאאאאאאאוווווו
שירה (1/17/2006)
אין לי מילים, המכתב הראשון שלו פשוט ענה לי על המון שאלות...והסיפור מדהים !!!
17.
ממש יפה..
מיכל (1/17/2006)
אני ממש אהבתי.. אני מדפיסה כל פרק!!! עוד כמה נשאר?
18.
וואו!פרק מרגש..
רעות (1/18/2006)
ווא!באמת יישר כח!! יש כאן דברי חיזוק עצומים ואני קוראת אותם בשקיקה!! ארני כ" מחכה.. לא רק בגלל ה"הפי אנד" אלא בגלל דברי החיזוק הרבים שיש שם!! כל הכבוד! ותודה רבה..
19.
מהמם!!
נעה (1/18/2006)
פשוט אין לי מה לומר... שיא המחזק!!! תודה!!!
20.
בתגובה ליפעת ולאורית
שלומית (1/18/2006)
בס"ד.
ברור שיהיה לזה הפי אנד! אם לא היה לזה הפי אנד הייתי ממש מתעצבנת כי זה לא היה פיר שהם כל הזמן נותנים רמזים ובסוף הם לא יתחתנו!!!
נראה לי שזה הפרק הכי יפה בסיפור.
בבקשה שיגיע מהר ההמשך!!!!!!!!!!!!
21.
ללא נושא
אלמוני/ת (1/18/2006)
אתמול גיליתי את הסיפור,
וקראתי אותו ברצף.....
מדהים, למרות שברור שהוא לא אמיתי....
אולי מבוסס על אמת...
הלוואי שהעם שלנו היה כמו בסיפור....
22.
מדהים!
הילה (1/20/2006)
בואנה העסק מתחמם.....חחחה! דוגרי אני התחלתי לקרוא את זה רק לפני כמה ימים ונהנתי! המון בהצלחה
23.
ללא נושא
אלמוני/ת (1/21/2006)
רועי, הסיפור פשוט מהמם, ונגע לי קצת בנקודות רגישות, הוא עזר לי המון בדברים שהרגשתי- ולא ידעתי איך להביעם. רק חבל מאוד שצריך לחכות הרבה בין פרק לפרק- נשמח אם הפרקים יבואו לעיתים יותר תכופות. שבוע טוב ובשורות טובות!!!
24.
הלוואי שזה אמיתי!
הודיה (1/22/2006)
אם זה אמיתי, זה ממש מחזק.
והקטע עם זה שיש רומנטיקה- ממש ענה לי לשאלות.
תודה!
25.
פעם ראשונה שאני כותבת!
טל! (1/23/2006)
מתי הפרק הבא?!
כולי נרגשת...!
26.
דוגרי, אולי לחתונה שלהם יהיה הפי אנד
אלמוני/ת (1/23/2006)
אבל כולם יודעים כבר שבקשר למגורים של מנחם זה לא ממש הולך להיות ככה...
27.
-לא רוצה להעליב, אבל-
לירון (1/24/2006)
תעשו לי טובה! לפני מלא זמן נכנסתי לכאן וקראתי את הפרק הראשון, השני והשלישי ואפשר היה להריח את זה משם!
יש מספיק סרטים הוליוודים, טלנובלות ורומאנים בשביל זה. למה אתם מכניסים את זה לאתר הקדוש הזה? אז עד שאני מנסה להתחזק וגולשת לפה- זה מה שיש כאן?! חבל!
28.
מדהים!!!!
מרים (1/24/2006)
אני כבר מחכה להמשך
29.
יפה מאוד...אבל
חמסית (1/28/2006)
כבר שנים מחכים לפרק הבא...
30.
וי איזמירר....
הדס (1/30/2006)
מה קרה אחר כך??..

שומו שמיים ותגל הארץ אני במתח!..........חחח
31.
תגובה ללירון
אלמוני/ת (1/31/2006)
אהבה זה לא דבר של חילוניים. אהבה זה כוח עצום שה´ נתן לנו וצריך להשתמש בו נכון ולפעמים גם להתמודד איתו נכון. לכן הספר הזה הוא פשוט חובה!
32.
ללא נושא
מעיין (1/31/2006)
פצצה של סיפור!
אבל למה לוקח לפרק הבא כלכ ך הרבה זמן להתפרסם???
www.maayn2.area.co.il
33.
ללא נושא
ללא שם (2/1/2006)
יש מצב לדבר עם רועי אביחי?
34.
חייבים להומיא ספר של זה!!!!
אלמוני/ת (2/3/2006)
פשוט מדהים... אין מילים בפי...
35.
למי שביקש לדבר איתי
רועי אביחי (2/20/2006)
תהיה בקשר עם יעקב - 0546713729. הוא ייתן לך את המספר שלי בעז"ה. כל טוב
36.
ללירון
חן (3/14/2006)
בס"ד ובהשתדלותינו
הסיפור מעניין וזה נכון אבל לא לקחת את זה כמו טלנובלה!! תנסי למצוא דברים מחחזקים כי יש פה הרבה! קראי את המכתבים יש בהם שאלות ותשובות יש מה ללמוד וגם להנות אל תנסי למצוא את הדבר הרע!!!
37.
תגובה ללירון-
גאה להיות י´הודי´ה (3/15/2006)
לירון, אני אישית התמודדתי עם חלק מהמצבים בסיפור ולא ידעתי איך להתמודד איתם!ותודה רבה לרועי על הסיפור! גם בטלנבולות ורומנטיקות למיניהן יש מצבים כאלה אבל ההבדל שפה נותנים את הדרך להתמודד איתם על פי הדרך הנכונה(עובדה שבטלנובלות הם נותנים לתאוות שלהם לשלוט)ושוב יי´שר כויח!
38.
מדהים!!!!!!!!!!!!
ע.כ. (8/22/2006)
קוראת כל פרק בשקיקה!!!!
לירון, נכון שזה נשמע כמו טלנובלה אבל תנסי למצוא את המסר... שיש אהבה ביהדות, רק צריך לדעת איך לנתב אותה ולשלוט עליה...

נ.ב. כבר מהפרק השני שמנחם הלך לניחום אבלים וראה את דקלה ידעתי שהולך לקרות משו :))
39.
יבנה
~אני~ (3/7/2007)
אחלה של סיפור... תודה לרועי אביחי!
40.
זה סיפור אמיתי?
זה סיפור אמיתי? (3/7/2007)
זה סיפור אמיתי?
 




חפש