אחד הדברים הבולטים במערכת הבחירות הנוכחית היא רמת הביטחון והוודאות של המועמדים לגבי תפקידם כאשר ייבחרו. נפתלי בנט אומר בכל ראיון: תנו לי את תיק הביטחון – אני יודע מה צריך לעשות. אורלי לוי-אבקסיס סימנה את תיק הבריאות ונדמה שמבחינתה הכל כבר מוכן לכניסתה לתפקיד. תמר זנדברג רוצה להיות שרת החינוך הבאה, וכך הלאה. העובדה שחלק מהמפלגות הללו מתנדנדות באזור אחוז החסימה, לא מפריעה לראשיהן לשעוט ללא מעצורים אל עבר המשרה שתפורה עליהם.

פסח, כידוע, הוא חג השאלות והקושיות. החל מצרור שאלות הלכתיות בימי הניקיונות וההכנה לחג, וכלה בסאגת הבירורים של ההורים "אצל מי אתם בחג" (ולמה דווקא אצלם ולא אצלנו, הא?), ולא מעט שאלות נוקבות לאחר צאת החג, בנוסח: " למה נסחפתי עם המצות, הלכה הגזרה". אבל ללא ספק לב העניין של השאלות בפסח הוא בליל הסדר, שמקדש את המתודה של "על כל שאלה תשובה" לא פחות מאשר את התוכן. ואני שואל: למה? למה בימינו אנו, בעידן הגוגל והויקיפדיה, עדיין צריך לקיים את הנוהל הטרחני הזה של לשאול ולענות סביב השולחן, מה גם שכולנו רעבים כהוגן.