חפשו את זה שאינו יכול לשאול

לכאורה נדמה שדווקא בעידן טכנולוגיית המידע, הולך ופוחת הצורך בשאלות. הרי המידע זמין יותר מאי פעם, ובמקום שאלה מספיקה שאילתא במחשב או בטלפון. גוגל, איפה יש מסעדה כשרה באזור? מה דין ביצה שבושלה ביום טוב? איך יוצאים מדיכאון חורף שמופיע בקיץ? ועדיין מתברר שבנושאים המשמעותיים, המפתח אינו נעוץ רק בידע אלא גם בדרך המסירה שלו, לא בתוכן אלא בעיקר בתהליך. גם בעידן הרשתות, האדם נותר אדם, ולנפש שלו הצרכים שלה. כשהאדם מתמודד עם סוגיות מהותיות, הוא זקוק לא רק לידע או מידע, אלא להכרה, הכלה, ולקהילה תומכת בסביבתו המיידית.

אבל כל הטוב הזה לא מתאפשר אם האדם אינו יודע לשאול, והשורש ש.א.ל רלוונטי כאן בשתי משמעויות: לשאול שאלה כדי לקבל תשובה, ולשאול במשמעות של לבקש: "אחת שאלתי מאת השם". לבקש עידוד, לבקש תמיכה, לבקש עזרה. וזה כבר הרבה יותר מסובך מלזמר מתחת לשפם פעם בשנה את "מה נשתנה".

היכולת לשתף אחרים בקושי אישי, להתייעץ, ולבקש עזרה באופן כללי, קשור באופן ישיר לרמת האמון שבין היחיד לסביבתו. עד כמה יקבלו אותי עם הקושי שלי? עד כמה ינסו להבין אותי? עד כמה ישפטו אותי? אולי אפילו יביכו אותי? ככל שאנחנו – והצעירים שבקרבנו – חווים פחות קשרים אישיים ישירים לטובת חברים וירטואליים בוואטסאפ ובאינסטגרם, רמת האמון והביטחון הולכת ופוחתת, והיכולת לשאול פוחתת יחד איתה.

במוקד חברים מקשיבים – OU ישראל לנוער הדתי אנחנו פוגשים בכל יום את הקושי הזה – הקושי לשאול. במקרים רבים הפונים אלינו מסבירים ש"אין להם עם מי לדבר" בקרב בני המשפחה, צוות בית הספר או החברים הקרובים. זה מביך, זה מוזר, זה "לא מתאים". הקשר עם כל אלה יכול להיות "בסדר", אבל כשמשהו קורה ויש מבוכה או בלבול – יש לפעמים קושי להגיע אליהם ולקיים איתם שיחה צפופה, לסמוך עליהם במאה אחוז, להיעזר בהם. דווקא כשבאמת צריך.

ולכן כששואלים אותנו כיצד אנחנו מצליחים לספק תשובות לכל השואלים, אנחנו מתעניינים דווקא בכיוון ההפוך: איך השואלים מצליחים לגייס את תעצומות הנפש שמאפשרות להם לשאול את השאלות הקשות, למרות המבוכה, הלחץ החברתי ותחושת התסכול המתמשכת. זוהי בעינינו יציאת מצרים של ימינו, היציאה מהמיצרים הלוחצים של ההתמודדות עם הקושי לבד, בסתר, מבלי לשתף או להתייעץ. מבלי להרגיש שיש בעולם מישהו שאיתו אני יכול לחלוק, ולו לכמה רגעים, את המשא הכבד הזה.

אז המסר שלנו בחג הזה הוא פרשנות מעודכנת וקצת יצירתית לטקסט העתיק שכולנו מכירים: "זה שאינו יודע לשאול – את פתח לו". בחג הזה יש לכל אחד מאיתנו הזדמנות לפתוח את ליבו למי שנמצאים בסביבתנו, תקוע באיזה מיצר או צרה, ומחפש אוזן קשבת שתאפשר לו לשתף ולקבל כתף תומכת. בין אם אתם הורים או אחים, חברים או קרובי משפחה, כשאתם יושבים בשולחן הסדר ושומעים את המשפט "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נסו להיזכר במיצר הפרטי שלכם, זה שכבר יצאתם ממנו והתגברתם עליו. נסו לשחזר מי היה שם בשבילכם, מי עזר לכם, באופן פעיל או רק בהקשבה או אמפתיה. ואז הרימו את הראש מההגדה, הביטו ימינה ושמאלה, וחפשו את זה שאינו יודע לשאול. ואולי באותו רגע, גם הוא יביט סביב וימצא אתכם. ועם קצת מזל וקצת השתדלות, ייתכן שבחג הזה הוא יזכה לחוות יציאת מצרים אמיתית.