איך לעזור לחברה?

שלום לך כותבת יקרה!
ראשית, אני מעריכה מאוד את דאגתך לחברתך!
את האכפתיות, והתשומת לב! כל הכבוד!
ובקשר לחברה- את מתארת מצב לא פשוט, חברה שמבריזה משיעורים, שנמצאת הרבה בחברת הבנים, וקשה לך לראות אותה מדרדרת, להגדרתך.
אז לפני שאתייחס אל דאגתך הספציפית, אני רוצה להתייחס למשהו כללי יותר.
את כותבת, "הם צחקו מלא, סחנשי"ם עניינים… וברור ששמירת נגיעה לא היתה שם…".
ואני רוצה להעיר, שיכול להיות שהמציאות שאת מתארת היא נכונה, אבל לנו יש את המחויבות להשתדל לדון לכף זכות.
כמובן, שאני לא אומרת חלילה להתעלם מהמציאות, ממש לא. אבל מצד שני איך אפשר להיות בטוחים ששמירת נגיעה לא הייתה שם?
ואולי חלק מהזמן שהיא הייתה בספרייה היא באמת הייתה בספריה ולא עם הבנים? כלומר, אני באמת מעריכה את הדאגה והתשומת לב, וזה מאוד חשוב שאת לא מעלימה עין מהמציאות, אך מהצד השני צריך גם כאן להשתדל לדון לכף זכות, להצמד לעובדות הברורות ולא יותר מכך. ולגבי החשש שלך על ההמשך.
אני מבינה ממך שניסית לדבר איתה על כך ו"נמאס לה לשמוע". השאלה היא אפשר לפעול בדרך אחרת? אם אפשר לומר לה דברים שיותר ייתקבלו על הדעת? והאם אפשר לצרף גורמים אחרים שידברו איתה על כך בצורה שתועיל יותר?
בקשר אלייך, אני מציעה לך שאולי תנסו לקבוע ביחד לימוד "חברותא" בנושא הקשור לקשר של בנים ובנות. צריך לחשוב על ספר שמתאים לגיל שלכן.
אני לא יודעת אם יש לך תנועת נוער, ואם אתן פעילות, אך אם כן, אולי את יכולה לדבר עם המדריכה שלכן ולומר לה שחשוב לדבר על הנושא הזה.
והאמת שאפשר גם לדבר על כך עם המחנכת. (כמובן, צריך לעשות את הכל מתוך עדינות, ולא חלילה מתוך התנהגות שתיפגע בחברתך).
ובכלל רציתי לשאול, האם יש עוד מישהו שמודע לדבר? שמעורב בעניין של חברתך? הרי אם היא נעלמת לזמן רב מהכיתה, סביר להניח שהמורה שמה לב, לא? ומה דעתה בעניין?
ואת יודעת מה, אולי, כמו שכתבת- בשנה הבאה, שכבר לא יהיו בנים, אולי הקשר הזה ייגמר מעצמו…
כתבת גם שחברתך היא ממפוני גוש קטיף.
ייתכן וההתנהגות שלה נובעת ממקומות אחרים, יותר פנימים. ייתכן וזו ההתמודדות שלה על חורבן ביתה.
על כאבי ליבה. כך היא "בורחת" מהכאב והצער.
לכן אני מציעה לפעול בעדינות. ברגישות.
אולי תנסי לדבר איתה, אם היא תרצה כמובן, על התחושות שלה לגבי הגירוש ולגבי התאקלמותה במקום החדש. אולי זה יהיה פתח להבנה יותר מעמיקה על מה שעובר על חברתך.
לסיכומו של דבר- אני חוזרת ומדגישה את הערכתי לאכפתיתות ולדאגה שלך לחברתך.
אני חושבת שצריך למצוא את הדרכים לדבר אליה בצורה שהיא לא תרגיש "מותקפת", שלא תרגיש ש"מטיפים" לה. אולי אפשר לנסות להעזר במישהו ניטרלי, שיסייע בעדך להגיע אליה.
אך בסופו של דבר, האחריות היא לא שלך. את יכולה להשתדל עבורה, את יכולה להתפלל עבורה, אך בסופו של דבר היא האחראית למעשיה.
אם היא תרצה את יכולה לנסות להפנות אותה אלינו, ואנו ננסה בע"ה לסייע ככל יכולתינו.
יישר כוח גדול על היותך חברה דואגת ואכפתית!
ובע"ה שגם חברתך וגם את, תזכו רק להמשיך ולהתחזק, להמשיך לגדול ולשמוח ולפרוח! בשורות טובות לכולנו, אודליה.
odelyaf@gmail.com