כמה שאלות על אופי המאבק

שאלת הגולש

בס"ד
לכל מאן דבעי!
יש לי כמה שאלות, יותר נכון מחשבות שמציקות לי מאוד בחודשים האחרונים בכלל ובימים האחרונים בפרט…:
1. חסימת הכבישים – בעד או נגד, השאלה מהי המטרה… אני שמעתי מישהי שבאה מטעם גוש קטיף לסניף שלנו ואמרה שהמטרה של בני הנוער בחסימת כבישים היא לשגע את המשטרה, להראות מהו כוחו של הנוער. אני חשבתי שהמטרה היא לעורר את המודעות של אנשים, לומר להם:" תסתכלו, הולכים לפנות אנשים מהבתים, ללא סיבה מוצדקת ולכם לא אכפת" ולא להריץ את המשטרה. כל זה גורם חילול ה' גדול, כי אנשים שעומדים בפקק רק מתעצבנים מזה…
2. שאלת הסרבנות – אומנם אני לא צריכה להחליט לעצמי, אך בכל זאת זו שאלה מטרידה מאוד. כשהסרבנות היתה בצד "החילוני", עם הסרבנים שלא הסכימו לשרת בשטחים, אז כל העולם היה נגד, אולם כשזה מגיע למגרש שלך, אז זה כבר משהו אחר… יש בזה משהו לא הוגן. בנוסף, פילוג הדעות בין הרבנים מכניס לדילמה יותר גדולה ולספקות רבים אם זה המעשה הנכון או לא.
כעיקרון, לדעתי יש פה קונפליקט בין שני ערכים: עם ישראל וארץ ישראל. מה משנה לך יותר? לשמור על אחדות העם או על שלמות הארץ? ואותי זה די משגע…
אני לא יודעת אם אוכל לבקש פיתרון, כי אני לא בטוחה שיש, אך לשמוע דעות, רבות כל שיהיו, וסתם להביע את דעותי שלי, זה נחמד… שנזכה לזמנים טובים, ושנגרום להם, בעז"ה… שירה.

תשובה

שלום שירה,
את בוודאי מודעת לכך שאת לא היחידה המתחבטת בשאלות אלו. ההתלבטות שלך ושל אחרים היא פרי של חינוך אמיתי ושורשי במשך שנים לאהבת עם ישראל ללא תנאי ,קירוב לבבות בדרכי נועם ושותפות אמיתית עם כל חלקי העם בכל מערכות המדינה.
אלא שכאן אנו חייבים לבדוק את עצמנו האם ערכים אלו אינם נפסדים, אם אנו מוכנים להקצין אותם עד כדי אבסורד.
אדגים את הרעיון במידת הרחמים. ידועה האימרה "מי שמרחם על אכזרים, סופו להתאכזר לרחמנים". בוודאי שרחמנות היא מידה שורשית בעם ישראל. אבל מי שירצה להקצין אותה ולרחם על אכזרים, תוצאות גישתו אכזריות ולא רחמנות.
כך לגבי הנקודות שהעלית בשאלתך.
לשאלתך הראשונה בדבר חילול ה' של מי שמוחה על הגירוש, וכתוצאה מכך אנשים שעומדים בפקק מתעצבנים מכך, התייחסתי בפירוט לשאלה קודמת: חסימת כבישים – חילול ה'? https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=64209

לגבי סוגיית הסרבנות – וודאי שציות לכל פקודה צבאית הוא חיוני לחוסנו של צה"ל. צה"ל הוא צבא ההגנה לישראל, וכדי שישיג את מטרתו זו, חייב כל חייל לסמוך על מפקדו בשעת הקרב, שהרי הוא ומפקדו רואים עין בעין את מטרת הקרב, ניצחון במלחמה. ואם כל חייל יפעל לפי שיקול דעתו, תיווצר אנרכיה, ובוודאי שאף פעולה צבאית אינה יכולה להתנהל כך. גם אם מפקדו נותן לו פקודה, שלפי דעתו אין לה קשר עם תפקידו של צה"ל, למשל לקנות לו כרטיס להצגה, עליו למלא את הפקודה, כי יש חשיבות בהרגל לצייתנות צבאית. ואפילו הפקודה לא מוצאת חן בעיניו ונראית לו מיותרת, מכבידה או שגויה, עליו למלא אותה. למשל לטפל במחבל פצוע, לשמור על מוסקי זיתים ערבים, לאבטח כנסיה כדי לאפשר לתיירים להיכנס לתוכה. ואכן עד היום לא שמענו אפילו על מקרה סרבנות אחד מצד הימין. אבל – וכאן מגיעים [לקו האדום של הציות] – אם הפקודה שהחייל מקבל סותרת את כל מהותו של צה"ל, ונוגדת את הערכים שהביאו את אותו חייל להתגייס לצה"ל, במקרה זה אסור לחייל לציית לפקודה. במקרה שלנו מדובר בחייל יהודי, שהתגייס לצה"ל דווקא כדי לאפשר סוף סוף ליהודים שנאלצו בגולה לנדוד ממקום למקום ולחיות תחת פחד מתמיד של עזיבה או גירוש, לחיות במדינת היהודים בביתם מבצרם בשקט ביציבות ובביטחון. וכעת מבקשים ממנו להוציא בכוח אזרחים מביתם בו השקיעו את כל עמלם, לנתק אותם מכל הסביבה בה חיו במשך עשרות שנים, ולהחריב עליהם את כל עולמם. האם ציות לפקודה כזו יגשים את מטרתו של צה"ל? האם ציות לפקודה כזו יגביר את חוסנו של צה"ל? האם לאחר שצבא היהודים יגרש יהודים מביתם לא יהפוך צה"ל למכונת ציות עיוורת שאין לה כל קשר עם הערכים היסודיים של צה"ל עצמו? אבל סירוב לשרת ביש"ע הוא סירוב לערכי צה"ל – לאפשר לכל יהודי ביטחון באשר הוא יהודי, ואפילו יהודים הגרים בחו"ל וזקוקים לעזרה, כפי שקרה לא פעם מאז קמה מדינת ישראל.
אמנם חייל שיסרב להגן על ישובי יש"ע כי באופן מצפוני זה סותר את ערכיו האישיים, הוא ירגיש שאם הוא עושה זאת הוא סותר את שאיפת חייו באופן עמוק, בהחלט ראוי שיגש למפקד ויאמר לו שהוא לא יכול להשתתף במשימה הזו. כי חייל אינו יכול להפוך לרובוט. כשהוקם צה"ל היתה הנחת היסוד שכל עם ישראל שותף ליעדים שלו – ישוב הארץ ומיגור האויב, אך אם עכשיו יש בלבול ויש כאלו שאינם מזדהים עם ערכים אלו אלא דוקא עם האויבים, מוטב שבאמת לא יהיו בצה"ל, ובכל אופן הם באמת לא אמורים לבצע פקודות הנוגדות את מצפונם בצורה כל כך עמוקה.

[ביחס לקונפליקט שאת מציגה בין ארץ ישראל ועם ישראל], היה מקום לדון בו אבל הקונפליקט הוא אחר לגמרי, בין עם ישראל לעם ישראל. האם להסכים לפגיעה אנושה בחלק מסור ונאמן של עם ישראל, כדי לא לעורר את כעסו של חלק אחר בעם ישראל, שאינו מוכן להמשיך ולהקריב למענו, ושאינו מבין שבכך הוא מקריב גם למענו הוא? וכאשר מעמידים את הקונפליקט הזה, מבינים שבעצם אין כאן קונפליקט. להיפך. אם רוצים באמת לשמור על עם ישראל כעם, כגוף אחד, לא כצבר אקראי של פרטים, שכל אחד דואג לנוחותו האישית ורק במקרה הזדמנו לאותו חבל ארץ, אסור לוותר בשום אופן על הערבות ההדדית ועל ארץ ישראל הקושרים אותנו יחד. וגם אם יש חלקים מאיתנו שהם מנותקים מהעם והארץ, שאינם מבינים מדוע הם חיים דווקא כאן, ומדוע הם צריכים להקריב בשביל אחרים, רק כי הם יהודים כמותם, יבוא יום וגם הם ינחלו את הערכים האלה, אבל זאת רק אם אנחנו נגשים אותם בעצמנו במעשים, ונצא לעזרת אחינו. רק אם לא נטשטש אותם עד אז, ונשמור עליהם מכל משמר.
ראי גם: ארץ או עם? https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=63614
כל טוב
ציונה.

כב באייר התשסה

קרא עוד..