חברות שלי מזלזלות בי

שלום וברכה.
שאלתך נשלחה לשתי משיבות, והנה התייחסויותיהן:
[תשובה א]:
שלום!
קודם כל – יישר כוח לך על ההתחזקות בעניין הצניעות!
זה דבר כל כך חשוב, שכל כך מחזק את ההסתכלות שלנו על הפנימיות ולא על החיצוניות, וששם כעיקר את מה שבאמת עיקר ועוזב את הטפל. דרך הלבוש שלנו גם משייכת אותנו לציבור מסוים, וברגע שאת מתלבשת בלבוש צנוע, את בעצם אומרת שאת משתייכת לציבור היותר חזק מבחינת שמירת תורה ומצוות, וזה כמובן משפיע על אילו החברות יהיו לך, מהו הציבור שתלכי בדרכו וכו'.
משום כך גם נראה לי שחברות שלך קצת לועגות לך,
משום ש… נראה לי שזה קצת מפחיד אותן, העניין הזה.
את אמנם רק שינית לבוש,
אבל בעצם זה שינוי גדול בכל תפיסת החיים שלך,
בכל הדרך שבה את רוצה ללכת.
זה מראה שאת לא רוצה לחיות חיים פשרניים של "בערך",
אלא חיי אמת, של דבקות בהלכה כמו שהיא, בלי לחפף.
והן… הן עדיין כן קצת מחפפות,
ואת כל כך אמיתית,
אז פשוט קשה להן להתמודד עם האמת שאת מציגה בצורה כל כך יפה,
קשה להן להתמודד עם האמת שהן עדיין לא הגיעו אליה.
יכול להיות גם שהן פשוט לא רגילות לצורת לבוש כזו,
זה נראה להן כל כך משונה, ועדיין קשה להן לקבל את השוני הזה, כמו כל דבר חדש שקשה לקבל.
בגלל זה הן מגיבות לשינוי שלך בהסתייגות ובקצת לעג – תגובה שהיא די אופיינית להיחשפות למצבים חדשים שאינם מוכרים, ושנראים גם קצת מאיימים.
בכל אופן, אם תתמידי בכך בלי להתבייש, חברות שלך בשלב מסוים יתרגלו לדרך הלבוש שלך ויפסיקו ללעוג. בנוסף, אם את מרגישה מספיק בטוחה בעצמך, את יכולה לבקש מהן באופן מפורש שיפסיקו ללעוג. מניסיון – כשרואים שאדם בטוח בעצמו, אף אחד לא מעז לזלזל בו.

ולעניין הגאווה:
יש בך רצון טוב לקיים את רצון ה' – ללבוש בגדים צנועים.
מאיפה הרצון הזה בא,
ממך,
או מהקב"ה?
"אמר רבי שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו… [ואלמלא הקב"ה עוזרו] אין יכול לו" (קידושין ל',ב').
איך את חושבת שפתאום בא לך הרצון להתקדם בנושא הצניעות?
למה דווקא [את] ולא אחרות?
כי את זכית [שה'] יעורר אותך!
זו מתנה,
מתנה נפלאה!
צריך להודות עליה מעומק הלב לה',
תשמחי ותרקדי עד השמים! (בצניעות כמובן…)
אבל אי אפשר לייחס את זה [לעצמך],
כי זה שקר.
פשוט אי-אפשר לעשות זאת.
האמת היא כל כך אחרת.
ואת בחרת ללכת בדרך של אמת,
אז… כדאי לעבוד על זה.
בכל פעם שעולה לך גאווה כזו, תחשבי על כך שכל זה הוא פשוט מה', ושאם ה' לא היה מעורר אותך לדבר, בחיים לא היית חושבת על זה. משום כך אין לך שום סיבה להתגאות, אלא להפך – עלייך רק להודות לה' על שזיכה אותך לבחור בטוב.

ובקשר לרצון למשוך תשומת לב:
כל אחד צריך שישימו לב אליו, שהוא יהיה חשוב למישהו.
זה כיף להרגיש שאת במרכז העניינים,
שאת חשובה.
זה גם טבעי לרצות בכך.
השאלה היא, בעיני מי אנחנו רוצים להיות חשובים?
מי אנחנו רוצים שיראה אותנו?
יש בנות שרוצות, למשל, שכשהן עוברות ברחוב, כולם יסתכלו עליהן.
יש כאלו שעושים את כל סוגי התסרוקות או הפירסינג בעולם, [רק] שיסתכלו עליהם.
לעומתם,
יש אנשים אחרים,
שיודעים שיש מישהו אחד שתמיד מסתכל,
ואיכפת להם [רק ממנו].
הם, את האישור שלהם לכך שהם חשובים, לא צריכים מאף אחד,
אלא רק מה'.
הם יודעים עד כמה נשמתם היא גדולה ועצומה,
עד כמה ה' מעריך ואוהב אותה,
עד כמה יש להם כוחות גדולים,
אדירים,
לפעול בעולם הזה,
להשפיע,
לשנות,
והרגשת החשיבות הזו בתוכם נובעת רק מאותה ידיעה.
לא איכפת להם בכלל מה אחרים יחשבו עליהם.
הם בכלל גם לא רוצים שמישהו ברחוב יסתכל עליהם,
כי ההרגשה הזאת שיש מישהו שאוהב אותם,
מישהו הרבה יותר גדול ומשמעותי,
שיודע שהם חשובים,
ממלאת את ליבם,
ולא משאירה מקום למחשבה מה אחרים חושבים.
עצתי לך היא, שבכל פעם שעולה לך היצה"ר הזה שמבקש תשומת לב מהסביבה, תעצרי לרגע ותחשבי –
עד כמה את חשובה בעיני ה' בזכות הצניעות שבך,
עד כמה הוא אוהב את ההתקדמות שלך,
עד כמה הוא אוהב אותך גם סתם ככה,
כי יש לך נשמה גדולה ומאירה!
ואז תשכחי מכל הסביבה,
תתנתקי ממנה,
ותישארי רק עם האהבה הזאת לה' אחד,
עם ההתאחדות איתו.
ודבר נוסף – זו די אשליה להרגיש חשובה מכך שאנשים מסתכלים עלייך, כי אם תחשבי לרגע – הם בכלל לא מכירים אותך ולא מרגישים שום הרגשת חשיבות מיוחדת כלפייך.
לעומת זאת, הקב"ה שמסתכל עלייך מעריך אותך מאד מאד ובאמת יודע עד כמה את חשובה. כך גם המשפחה שלך וחברות טובות שסביבך – הם באמת מעריכים אותך! לכן, כדאי להפנות את הרצון לקבלת תשומת לב אליהם, ולא לסתם עוברי אורח.
על כל הנ"ל מומלץ גם לחשוב עוד לפני שהיצה"ר עולה. זאת משום שבזמן האמת של המלחמה קשה יותר להתחיל לחשוב ולהתמודד, ולפעמים גם אין פנאי לכך, ולעומת זאת כשאת לא בהתמודדות זה יותר קל.

ולסיכום הדברים, אם במקרה התבלבלת כבר מאורך התשובה:
א. כנראה שהחברות לועגות לך גם בגלל שצורת הלבוש שלך חדשה ומוזרה בעיניהן וגם בגלל שזה מחייב אותן. תני להן את הזמן והן יתרגלו לכך ויפסיקו ללעוג. בנוסף, את יכולה גם לדרוש שיפסיקו עם זה, משום שלא מגיע לך לעג אלא להפך – כבוד.
ב. אין לנו מה להתגאות בהתקדמות רוחנית, משום שה' הוא זה שזיכה אותנו בהתקדמות. עלינו להודות לו, ורק לו, ולא לייחס אותה לעצמנו.
ג. חשוב לנו לקבל תשומת לב, אך צריך לזכור שקבלת תשומת לב מהרחוב היא שקרית, שכן הם רואים רק את החיצוניות שבאדם, ואילו הידיעה שה' או אנשים קרובים שמים לב אלייך היא אמיתית, שכן הם רואים את הפנימיות.
ונקודה אחרונה:
עבודת המידות היא דבר שלוקח זמן. אם בפעם הראשונה שנלחמת ביצר לא הרגשת כבר איך את כובשת ומפילה אותו לחלוטין, זה לא אומר שאת לא בסדר. את בסדר גמור, ובדרך הנכונה, רק שהתקדמות בעבודת ה' לוקחת זמן. אל תיבהלי, תמשיכי הלאה, ובעז"ה- "הבא ליטהר מסייעין בידו".

אני מקווה שעניתי לשאלתך, שכיוונתי לאמת ושזה באמת יועיל לך. אם את מרגישה שלא – תמיד אפשר לשאול שוב, נענה בשמחה!
בהצלחה רבה ויישר כוח על השאלה הנפלאה!
תמר.
tamiii@walla.com

[תשובה ב]: שלום לך!
ראשית, ישר כח עצום. בפעמים רבות בחיינו אנו רוצים להשתפר אך אנו לא עושים זאת או מעצלנות, או מקושי…
ואילו את- עשית! ואפילו שידעת שאת כבר לכאורה "בסדר" (הרי הלכת עם לבוש צנוע- כדברייך) ניסית להשתפר ולחשוב הלאה! על זאת ישר כוח ענק.

תיארת מצב שאנו נתקלים בו פעמים רבות בחיינו- אנחנו רוצים להתקדם ולהשתפר ואילו החברה אומרת את דעתה שנוגדת את דעתנו. האמצעי בו השתמשו חברותייך הוא הציניות. הציניות הוא כלי שהוא בעצם לעשות צחוק על עניינים רציניים, צחוק שמובעת בו הדעה גם אם על דרך השלילה. לכן סביר והגיוני מאוד שתפגעי מאמירתן של חברותייך! כדי שדבר כזה לא יקרה את יכולה וצריכה לומר לחברותייך בדרך כלשהי שהן פוגעות בך ובאמונותייך. דבר זה יכול להיעשות בכמה דרכים:

1) בקשי מהן בדרך יפה שיפסיקו, כי זה מציק ומערער את מחשבותייך הנכונות
2) בקשי ממורה או איש בעל סמכות שיעיר להן- כאילו בלי ידיעתך
3) בקשי מחברה שתגיד להן יפה שיפסיקו.

בדרך כלל זה עוזר כי החברות אומרות את דעתן בצחוק/ בציניות בלי לדעת כלל שזה פוגע בך- וברגע שאומרים- הן מפסיקות- כיוון שייתכן מאוד שהן כלל לא משערות שפגעו בך וברגע שיגידו להן להפסיק – הן תפסקנה שכן דעתן אינה כוונת זדון לפגוע בך.

בעז"ה יהיה טוב והקב"ה יאיר דרכך ודרך חברותייך! ישר כוח לך!

בקשר לשאלת השנייה:

הרמב"ם (אם אני זוכרת נכון…) אמר שלכל מידה יש צד טוב וצד לא טוב. במקרה שתיארת הגיוני מאוד שתהיה לך מידת הגאווה, הרי את גאה מאוד בדרכך ובדרך שבחרת לך כיוון שאת מרגישה בצדקת דרכך. אינני רב פוסק, אז אנסה לומר לך דבר: הגאווה מובנת מאוד אצלך וזה יפה כיוון שאת מאמינה במעשייך. אך צריך להזהר מהצד השני של מידת הגאווה- צריך להשמר מן ההתנשאות, מהרגשת הייתרון על פני האחרים כיוון שאת הולכת צנוע יותר והם לא, זה הצד הלא טוב של הגאווה שממנו את צריכה להשמר- צריך לדעת שכן, אני הולך צנוע ואנשים אחרים לא אבל זה לא אומר שאני טוב מהם יותר כיוון שבמעשה זה אני הולכת טוב יותר מהם. אני מציעה ללמוד את פרקים כב- כג במסילת ישרים (שזה בכלל ספר מדהים לכל אדם בעם-ישראל). הפרקים הללו עוסקים בביאור מידת הענווה וההשמרות מהגאווה.
כל טוב ושוב ישר כח עצום,
שהם.

[תזכורת]: כתבנו מה שנראה לנו, אבל אין כמו שיחה אישית, דרכה אפשר להבהיר הכל טוב יותר, לשוחח אחד על אחד ולהעלות כל נושא שרוצים, ואפילו ליצור קשר אישי. לכן, אפשר תמיד – בשמחה! לפנות גם לקו הטלפון של חברים מקשיבים, שפתוח בימים ראשון עד חמישי בין השעות 9 ל1 בלילה, והמספר הוא: 026518388. סודיות מובטחת. אנחנו מחכים!