עד מתי זו ענווה וממתי זה ניצול?
למה אני מרגיש שכשצריך אותי זוכרים שאני פה, אבל אחר כך לא זוכרים להזכיר אותי בכלל?
וכשלא צריך אותי….
האם אני גאוותן ? רודף כבוד? או פשוט פרייאר?
שלום וברכה!
מידת הענווה היא כאשר אדם מחשיב עצמו אך אינו זוקף זאת לזכות עצמו. מצד אחד הוא יודע כי גדול הנהנה מיגיע כפו וכי יש בכוחו לעשות חיל, אך מצד שני הוא זוכר תמיד כי ה' הוא הנותן לו כוח זה כדי שיהיה בידו טובו. (דרשות הר"ו).
אדם זה מתמלא בסיפוק ושמחה על מאמציו והישגיו שהרי זהו כבודו של צלם אלוקים שבקרבו, המייחד אותו מכול הבריאה כולה- בחירתו החופשית- אך אינו מתגאה כלל, משום [שכול עניינו לגלות את היש הבוסרי שבו ולהעלותו ליש מפותח ובשל], ובכך להגשים את תפקידו ולהועיל לעמ"י ולעולם כולו.
כך ניתן להסביר את ענוותנותו הגדולה של הרב קוק, לא ענווה המקטינה ומצמצמת את תפקידו בדורותינו, אלא מוסיפה עוז ועוצמה, יוזמה ולקיחת אחריות על הדור כולו באומרו על עצמו (אגרת תקנה) "….מוכרחים להודות על האמת שברוך ה' שכלי הולך למישרים, ושאין בלבבי ובשפתי רמייה ושאני מלא ב"ה בכל קרבי באהבת ישראל, ב"ה אשר עשה לי את הנפש הזאת. לא בחכמתי ולא בצדקתי כי אם ברוח רחמיו וחסדיו שאין להם קץ ותכלית…."
הענוותן האמיתי הוא אדם המודע לכל כישרונותיו ויכולותיו ש"בכוח", אך עם זאת הוא יודע שכול כוחותיו ניתנו לו כמתנת חינם בריבונו של עולם. עליו מוטלת האחריות להוציאם, ע"י רצונו ובחירתו. מהכוח אל הפועל.
זה שאתה עוזר לאנשים, ואתה נמצא שם כשצריכים אותך זו מעלה מאוד גדולה וזה חשוב. אך גם חשוב שלא תשכח את עצמך.
תראה, יש מקומות שהזכרת שמך לא הכרחית כלל. ז"א שהרצון להזכרת שמך נובע מהגאווה הפנימית שלך (ואת זה אתה יכול להגיד על עצמך.). אך, יש מקרים שבהם חוסר הזכרת שמך מעידים על חוסר אכפתיות מצד הזולת, חוסר תשומת לב ואולי אפילו חוסר הערכה של מעשייך. הרגשתך בגלל העובדה שלא מזכירים אותך בדברים מסוימים אינה גאוותנית . היא מאוד לגיטימית. אנו בסה"כ בני אדם, שחיים בחברה, חיים עם אנשים, ואנו רוצים לקבל חום ואהבה בחזרה מסביבתנו. אז נכון שיכול להיות שאנשים מעריכים את מעשינו וכו' אך לא תמיד הם אומרים לנו את זה ולנו זה מפריע. אנו לא יכולים לקרוא מחשבות ולדעת האם אותו אדם לא פונה אליי כי הוא לא מעריך אותי או שהוא לא פונה אליי כי לא נוח לו, או כי הוא פשוט לא מרגיש צורך בכך. תחושותיך נורמליות, לנו בתור בני אדם יש את הצורך הנפשי לכבוד. אדם הרוצה להרגיש כבוד רוצה להרגיש כ.ב.ד. להרגיש שהוא "שוקל" משהו… זוהי נטיית נפש טבעית פנימית שבלעדיה אין ערך לחיי האדם. אך צריך לשים הבדל בין כבוד פנימי- אמיתי, לכבוד חיצוני- שיקרי. כבוד שיקרי הוא כבוד המושתת על סממנים חיצוניים. שהרי אותם דברים הם רק כלים, אמצעים חיצוניים, שכול עניינם לגלות דרכם את כבודו האמיתי, הפנימי של האדם. אדם שדורש כבוד חיצוני יתנהג עפ"י המקובל בחברה ההמונית החסרת "עמוד שדרה" אמיתי עצמי ופנימי. מובן הדבר, שכאשר אין הכבוד- הערך העצמי- מופיע בצורתו האמיתית והנכונה, ינסה האדם להשלים את "כבדותו"- ערכו וחשיבותו ב"לבושים" חיצוניים שונים ומשונים.
לעומת זאת, הכבוד הפנימי הוא כאשר אדם מעריך ומחשיב את עצמו כפי שהוא. רואה את עצמו "כבד", "בעל משקל" בראייה אמיתית ואידיאלית כפי ערכו הוא. הוא מכיר את כישרונותיו, נותן להם כבוד וחשיבות לפי מדרגתם הנכונה, לא פחות ולא יותר, ומנסה לממשם בחיים בפועל.
הוא יודע שזהו תפקידו, זה צלם אלוקים שבקרבו, זה כבודו. אין הוא תלוי באחרים ובתשבחותיהם, אינו חי ממחמאה למחמאה, ואינו מתמוטט מביקורת המוטחת כלפיו. הוא מאמין בדרכו ובעצמו וכך הוא חי חיים אמיתיים עצמיים.
[חשוב לקבל מחמאות מהחברה], אך אסור לנו להיות תלויים בהם. צריך להבחין מתי חוסר ביקורת נובע מטעות מסוימת, מאי שימת לב לכך.. ומתי חוסר מחמאה נובעת מחוסר אכפתיות והערכה. ואת זה ניתן לדעת ע"י התבוננות במקרה ומחשבה על מה שעומד מאחור.
עלינו להכיר את חברנו ולשקול את משמעות המשימה אותה אנו עושים. אם המשימה היא חשובה כגון- התנדבות מסוימת, אזי, גם אם לא יזכירו את שמנו, [ברגע שנכיר בחשיבות הפעולה ובתרומתנו הגדולה לא נצטרך לקבל חיזוקים מבחוץ]. כיון שנרגיש סיפוק גדול מעצם עשייתנו. אך, אם מדובר בטובה שחבר מבקש ממך, ואותו חבר אינו טורח להודות לך על כך, או יותר מזה זוקף זאת לזכותו, והגרוע מכול, כאשר אתה צריך משהו הוא אינו מופיע לצידך, במקרים כאלה עלייך להכיר את חבריך ולדעת שאתה לא חייב לו כלום. ואם אותו דבר פוגע בך, או דורש ממך הקרבה גדולה מדי, על תעשה זאת.
בילדותי הייתה לי חברה מאוד טובה, שמהגן היינו יחד, ותמיד אני הייתי משקיעה בשבילה וכול מה שבקשה ממני הייתי רצה לעשות למענה..(הרי בשביל חברים מוכנים אנו להקריב את חיינו…). אני כמובן ציפיתי שכאשר אני אבקש ממנה משהו היא תענה לבקשתי, כמו בכול חברות נורמלית….אך, בחיים כמו בחיים ציפיות אינן מתגשמות תמיד… וזה לא קרה. בתחילה חשבתי שבמקרה הספציפי הזה היא לא יכלה…זה קורה לכולנו.. אך כשהזמן עבר וזה חזר על עצמו, נורא נפגעתי מכך. הרגשתי מנוצלת……..
היום, כאשר אני כבר קצת יותר גדולה, למדתי להבין מי היא. עד היום אנו חברות, חברות טובות אפילו. ואני החלטתי עם עצמי שכאשר היא מבקשת ממני משהו, ואני יכולה לעשות אותו באותו רגע, זה לא מפריע לי יותר מדי, אני אעזור לה, כמו שאני עוזרת לכל אחד שמבקש ממני, אך כשזה דורש כבר הקרבה יותר גדולה, כשהיא רוצה משהוא שדורש ממני ויתור על דברים שחשובים לי, אני אחשוב 10 פעמים לפני שאעשה זאת, ולא אהסס להגיד לא. מותר לפעמים להגיד לא. אנחנו בני אדם ולא תמיד מתאים לנו דרישותיהם של אחרים. ברור שאנו תמיד צריכים לעזור לאנשים ולעשות כמיטב יכולתנו כדי להטיב עימם, אך כאשר אנו מטיבים עם אחר ומרעים עם עצמנו, הנתינה הזאת אינה שווה. "ואהבת לרעך [כמוך]" אם אינך אוהב את עצמך לא תוכל לאהוב אחרים.
אני מציעה לך לעשות חשבון נפש עם עצמך ולחשוב מתי פנו אלייך ולא הזכירו את שמך. למה זה קרה? כמה פעמים זה חזר על עצמו? האם זה קרה כול הזמן עם אותם אנשים?! מה הייתה המשימה שעשית? האם הרגשתך נבעה מגאווה או ממקור אחר..? זה דברים שאתה צריך לחשוב ולראות עם עצמך. אחרי שתברר עניינים אלו, יהיה לך יותר קל, (אולי בעזרת מה שכתבתי כאן) לענות על שאלתך.
לי קשה להגיד לך עכשיו, מזה תתרחק ועם זה תשמור על קשר. כול מקרה לגופו……. אני כלל לא מכירה אותך ואת חבריך.. על כן, רק אתה יכול לענות על שאלה זאת באמת, עם עצמך.
תשב, תחשוב ותראה. תראה מתי זה אופי ומתי זה סתם חוסר תשומת לב לעניין.
אל תהיה יותר מדי קשה! אדם גם צריך לדעת לנהוג במידת הרחמים. אל תשכח גם לדון אדם לכף זכות….
בתקווה שתשובתי סייע בידך,
אם משהו מדברי אינו מובן או/ו אתה רוצה להרחיב בנושא, אני אשמח לקבל את תגובתך.
אני מאחלת לך המון הצלחה בכול מעשיי ידיך:
"וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
חזק ואמץ.
אור וטוב.
טל.
אימייל לתגובות-
Israel33@zahav.net.il
בבקשה כתוב בכותרת המייל- עבור טל בלבד.
נ. ב: אפשר תמיד – בשמחה! לפנות גם לקו הטלפון של חברים מקשיבים, ובו לשוחח ולהעלות כל נושא שרוצים, אחד על אחד. הקו פתוח בימים ראשון עד חמישי בין השעות 9 ל1 בלילה, והמספר הוא: 026518388. אנחנו מחכים לכם!
