איכפת לנו רק מהארץ, או גם מהעם???

שלום וברכה!
קראתי את דברייך בעניין רב ומאוד הזדהיתי עם האיכפתיות הניכרת מכל שורה. המכתב שלך בכלל לא מבולבל, הוא משדר בצורה מאוד ברורה את תחושתך, ולפעמים יש דברים שהם עמוקים מעבר להגדרות.
אני רוצה לומר לך כמה דברים.
הדבר הראשון הוא שאני חושב שהאוירה שאת מרגישה שקיימת היא אוירה מוטעית. הגורם לה לדעתי הם אמצעי התקשורת שמדווחים על מריבות בין יהודים בלי כל פרופורציה למציאות (בקרוב אמור להתפרסם על העניין מאמר מיוחד).
לדוגמא: כתבת "איך שכחנו דברים חשובים כמו נכים ועניים… נשים מוכות וילדים רעבים שלהם אנחנו לא כל כך דואגים, ועל מצוקתם אנחנו לא זועקים".
מסכים לחלוטין שאפשר לעשות יותר. אבל האם זה נכון לומר ששכחנו?
[העניין הזה ממש כואב לי]. יש כל כך הרבה ארגוני חסד ומעשי חסד בין יהודים, בלי המחיצות המלאכותיות. להערכתי אלפי אנשים עוסקים בכך בצורה יומיומית ועוד יותר שותפים במידה זו או אחרת. [למה על זה התקשורת לא מדברת], אלא רק כאשר יש איזו התבטאות חריגה של מישהו, או שיהודי נותן מכה ליהודי אחר? מה הפרופורציה בכלל?
למה התקשורת לא מנצלת את ההשפעה האדירה שיש לה לטובה, ובמקום זאת יוצרת פילוג בעם ותחושה שיש כאן פירוד ופיצול בין כל כך הרבה זרמים, כשלאמיתו של דבר יש כל כך הרבה אהבה ואחווה? לא סיסמאות, אלא מציאות בשטח? את יודעת כמה אנשים תורמים "מעשר כספים" מידי חודש בחודשו בסכום של מאות שקלים לטובת אנשים אחרים שצריכים את הכספים האלו? את יודעת כמה אנשים משקיעים שעות רבות מזמנם ללא כל תמורה עבור עזרה לזולת? אני לא יודע כמה, אבל אני בטוח שלפחות פי אלף מאנשים שעושים דברים הפוכים.
אני שוב כותב, ברור שאפשר לעשות יותר ומהבחינה הזו אני מקבל לחלוטין את דברייך. אני רק לא מקבל את הקביעה כאילו המציאות הכללית היא שמזניחים את העזרה לזולת.
כתבת "כאשר חייל לא יכול להציע למתנחל מים, ומתנחל לא יכול להציע לחייל איזה כוס קפה במוצב". עד כמה שאני רואה ושומע, יש המון קירבה בין חיילים למתנחלים. אירוח בבתים ושבתות, עצירה במחסומים כדי לתת לחיילים משהו מתוק, ועוד ועוד. יכול להיות שהתקשורת עטה כמוצאת שלל רב על פעם אחת שהיה משהו אחר. אבל האם זו האוירה הכללית???
מהיכרות אישית של רבים מהעוסקים בעניין ארץ ישראל אני יכול להעיד ולומר שהם תורמים רבות גם בתחומים אותם כתבת. כנראה שזה הולך ביחד, כי איכפתיות מהארץ נובעת מאהבת העם שלנו, שזו הארץ שלו. ההתנהגות של התקשורת היא פשוט שערוריה, שהיא מחפשת דוקא את המקרים הבודדים ממש של המריבות (אגב, כמעט בכל משפחה יש…) ובכך גורמת לאוירה כל כך עכורה, מנותקת מהמציאות. אני למשל החלטתי להפסיק להתרגש מהסיפורים שהתקשורת מוצאת חדשות לבקרים, כי אני יודע שמה שמעניין אותה זה הרייטינג ולכן לא איכפת לה לנפח דברים בלי שום קשר למציאות וגם אם זה יגרום לנזקים (זוכרת את 'זכות הציבור לדעת' בפרשת אלחנן טננבאום?)
העיקרון הזה נכון גם לגבי מה שפתחת בו – "בזמן האחרון אנחנו מוקפים בהרבה אסונות". גם האוירה הזו היא עיוות של התקשורת. על זה שנהרגו בשבוע אחד עשרה אנשים יקרים בתאונות דרכים היא מדווחת, אבל על זה שנולדו כמה מאות – היא לא מדווחת. התרגלנו, אז למה להודות על הטוב? על זה שיש קשיים כלכליים – היא מדווחת, אבל למה היא לא מגדילה ראש ומסתכלת במבט קצת יותר רחב על ההתקדמות האדירה של המדינה מאז היא הוקמה, גם מבחינה כלכלית?

אני רוצה להוסיף עוד משהו, ששמעתי מהרב זלמן מלמד רב הישוב בית אל.
עם ישראל היה עד לא מזמן מפוזר ומפורד. הגר"א המשיל את הפירוד הזה לרקב של עצמות.
עכשיו – החלקים מתחילים להתאחות, להתחבר.
כמו מי שהתרסקו איבריו בתאונת דרכים ומנסים לחבר אותם בניתוח, כך גם עם ישראל עובר עכשיו ניתוח לא פשוט. ניתוח של חיבור כל חלקי העם זה לזה.
וניתוח זה דבר כואב. לא תמיד החלקים מתחברים מיד ופועלים בהרמוניה. לפעמים הגוף בשלב הראשון מתקשה לעכל חלקים מסויימים. אבל התהליך עצמו הוא תהליך מבריא.
התהליך של התקבצות עם ישראל לארצו, למרות שאלפים שנה חיינו בנפרד, הוא תהליך מדהים. הוא תהליך מבריא, ובמהלכו יש בירורים לא פשוטים. בגלות רק חלמנו שנצטרך לעסוק בבירורים האלה, אבל כנראה לפני הגאולה – אנחנו צריכים לחדד את הדברים כמה שיותר, שנבוא מוכנים. אין לי ספק שהמשבר הנוכחי בעניין ארץ ישראל יוביל בסופו של דבר לבירור שיהיו שותפים לו כל חלקי העם – מהי זכותינו על הארץ? וכמו שאדם פרטי עובר משברים אבל נבנה מהם, כך גם העם כולו.
אני מקווה שלא נשכח מרוב דיבורים את העשייה… ודאי שכל אחד מאיתנו צריך לעשות את המקסימום מבחינתו, בעניין תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל, כי ככל שנעשה את הדברים טוב יותר כך הגאולה שנזכה לה תהיה גדולה יותר, קרובה יותר.
שוב ישר כח על הדברים וכל טוב
יעקב,
yaakov@makshivim.org.il