איך לאהוב את ה'???

שלום וברכה!
אני קצת בבעיה.
איך אפשר 'לענות תשובה' לשאלה שיש בה כל כך עוצמה?
כל כך אמת?
לא יודע איך, ולא יודע גם אם יש לי כל כך זכות לכתוב 'תשובה'. מה שאני יכול זה לכל היותר להראות לך את כל הדברים הענקיים שלדעתי השאלה שלך מקפלת בתוכה, ואולי גם קצת לעשות סדר בדברים. בכל אופן אני מוכרח להקדים שממש התפעלתי ממה שכתבת, ואני חושב שעצם העיסוק ב"איך להתקרב לה' " יש בו בעצמו המון קירבת ה'.
אולי אתחיל במשל ששמעתי פעם בשם הרב נחום רכל, ומאוד מאוד אהבתי, ואני חושב שהוא קצת מחדד את העניין.

תארי לך אדם שתועה בדרכו במדבר. כבר כמה ימים הוא מיואש, לא נשארו לו כמעט אוכל ומים, מזמן הוא לא ישן שינה הגונה, כולו מלוכלך…
והנה הוא שומע קול. קול רך, נעים ומלטף שאומר לו: תמשיך ללכת, ועוד מעט תראה אור מרחוק. תלך בכיוון שלו!
כשהגיע לשם ההלך, הוא שומע שוב את הקול: בוא, תיכנס, שב ותנוח. הנה, כאן על השולחן מוכנה לך ארוחה מלאה כל טוב.
אחרי שאכל ושתה הוא שוב שומע את הקול: אתה בטח עייף נורא וגם רוצה להתקלח… אז הנה, כאן בחדר מצד שמאל יש לך מיטה מוצעת, ובחדר הימני מקלחת, שם יש לך כבר סבון ומגבת. את הבגדים להחלפה תקח מכאן…
אחרי שקם האיש משנתו הוא מצא מפה, המדריכה אותו בפירוט כיצד לחזור למקום מגוריו.
את יכולה לתאר לעצמך את רגשות התודה והאהבה שהציפו את ליבו של אותו אדם, כלפי מי שעומד מאחורי אותו קול? למרות שהוא בכלל לא ראה את מי שדיבר אליו, אין לו שום מושג מי זה…

[היכן אנחנו שומעים את ה"קול" של הקב"ה?]
בכל מקום, בכל פינה בחיים.
אפשר לומר המון דוגמאות ונתחיל קודם כל במה שאנו חווים בעצמנו: שיבת עם ישראל לארצו. ה' הבטיח לנו לפני אלפיים שנה, עוד לפני הגלות, שעם ישראל יגלה מאדמתו – וישוב אליה. זה נשמע אז דמיוני לחלוטין, אבל היום גם גוים ישרים מודים שקיומו וקורותיו של עם ישראל הם פלא. להם אין הסבר, אבל לנו יש הסבר פשוט: כך אבא שלנו בשמים, שאמנם לא ראינו אותו בעצמו אבל אנחנו רואים שהוא מתייחס אלינו, הבטיח! הבטיח וכמובן מקיים!
זה לא רק ביחס לעם ישראל, אלא גם ביחס לארץ: לאחר אלפיים שנות גלות בהם ארץ ישראל נעזבה לשממה והצמיחה קוצים וביצות לכל מי שניסה לבוא להאחז בה, כמו שאמרה התורה "ושממו עליה אויבכם", אנו רואים לנגד עינינו את הנס שמתואר כבר בנביאים "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", שעל זה אמרו חז"ל: "אין לך קץ מגולה מזה". איזה 'חיבוק' אנחנו מקבלים בכך מריבונו של עולם!
ומהמעגלים הלאומיים – למעגלים הפרטיים של כל אחד ואחד. כל בוקר אנחנו קמים, זה נראה לנו לפעמים ברור מאליו שאנחנו חיים, נושמים, יכולים ללכת, לאכול, ועוד הרבה דברים. כל הכוחות וכל החיים שיש לנו הם 'תשדורת' מהקב"ה! וגם כוחות הנפש שלנו, וגם הפרחים, וגם החיוך של התינוקות (כי החיוך המתוק הזה לא נוצר מאיזו ברירה טבעית מקרית, הקב"ה הטביע אותו).
[אני חושב שהמשל הזה מאוד עוזר להבין ובעיקר להרגיש, איך אפשר לאהוב את הקב"ה למרות שלא רואים אותו]. כי כמו שאותו אדם במדבר ודאי מתמלא רגשות אהבה כלפי מי שעומד מאחורי הקול אותו הוא שומע, למרות שאינו רואה אותו, כך גם אנחנו יכולים להתמלא אהבה כלפי הקב"ה כשאנו רואים את כל הטוב שהוא נותן לנו, כפרטים וככלל.

מכאן אני רוצה לחזור על כמה דברים שכתבת.
כתבת "[אני יודעת שהקב"ה קיים… אבל אני לא תופסת אותו בשכל]". מה אומר לך? את פשוט צודקת. את יודעת מי ניסה לתפוס [את] הקב"ה בשכל? הפילוסופים של יוון. אלה שאין להם שום קשר של חיים עם הקב"ה, ומה שנשאר להם זה לנסות לתפוס בשכל המוגבל האנושי – את האינסוף. כך הם נשארו עם המון פילוסופיה, בלי שום חיים של אמונה. אנחנו יודעים שאמנם אי אפשר לתפוס בשכל [את] הקב"ה, אבל אפשר בהחלט לתפוס בשכל , וגם להבין ולחוות בכל רבדי האישיות, את כל [ההתגלות] של הקב"ה בבריאה, כמו שכתבתי קודם מעט מזעיר. אני חושב שלכיוון הזה את התכוונת כשכתבת "אני יודעת שהקב"ה קיים", נכון? את חווה את זה במקום הכי עמוק באישיות, עמוק הרבה יותר מהשכל (כמובן, גם דרך השכל אפשר לפתוח פתח לאמונה, אבל זה לא הנושא עכשיו).

כתבת "[אני מפחדת להגיד 'אותו' כי אז אני מייחסת לזה משמעות של בן אדם]". גם חז"ל חשבו כמוך! כידוע, כל הברכות מתחילות בלשון נוכח 'ברוך אתה' ומסתיימות בלשון נסתר 'בורא…'. תחילה הלשון שמציינת את הקרבה, את האהבה לריבונו של עולם, אבל מיד אחריה אנחנו 'מפחדים' שהתבטאנו כך! ולכן הדריכו אותנו חז"ל שנסיים בלשון נסתר, שתמיד נזכור שעם כל הקרבה שיש לנו אל ריבונו של עולם – הוא עצמו נסתר. לכן, את יכולה תמיד לפנות אל הקב"ה בלשון נוכח 'אתה' ויחד עם זאת 'לפחד' (לא פחד של יראת עונש, אלא של יראת רוממות!) איך את בכלל מדברת עם ריבונו של עולם האינסופי? ה'פחד' הזה הוא קיום של מצוה מהתורה, מצוות יראת ה'. ללא היראה הזו אין לנו סיכוי להתמלא באור ה'. ככל שמרגישים יותר את אינסופיות הקב"ה ואת אפסותינו לעומתו, כך מתגברת האהבה כלפיו – שלמרות שהוא אינסופי ולא צריך אותנו הוא ברא אותנו ואוהב אותנו.
אני יודע שזה קל לכתוב אבל לא קל להרגיש וליישם, מצד אחד לדעת ולהרגיש שאנחנו קרובים קרובים אל ריבונו של עולם, שהוא אוהב אותנו ונותן לנו כל כך הרבה עוצמות של חיים, ומצד שני לדעת ולהרגיש שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף. חז"ל התייחסו לכך גם בדבריהם על הפסוק "אחרי ה' אלוקיכם תלכו ובו תדבקון – וכי אפשר לאדם לדבוק בקב"ה, שכתוב בו אש אוכלה הוא"? וגם כאן התשובה היא – לדבוק בקב"ה דרך ההתגלות שלו בעולם, לדבוק במידותיו. כאשר אנחנו עושים טוב לאחרים, אנחנו דבקים ממש בקב"ה. כי "עולם חסד יבנה", וכל בריאת העולם היתה כדי להיטיב, וכשאנחנו מטיבים לאחרים אנחנו שותפים בכך, אנחנו מתחברים אל אבא שבשמים.

כמובן שהאהבה לה' אינה אהבה שנשארת על הנייר, היא באה לידי ביטוי בברכות, בתפילה ובכל קיום המצוות. היא אהבה של חיים שלמים, לא רק אהבה של התפעלות ילדותית (שיש לה ערך חשוב כשלעצמה), אלא גם אהבה של חובות וזכויות, של שמירת שבת ושל היזהרות מכל דבר אסור ואהבת המצוות.

[שאלת שאלה נוספת, שאתייחס אליה בקצרה]: האם אני קיימת בשביל עצמי או כחלק מאידיאל? אני לא חושב שהדברים סותרים. את חלק מאידיאל, אידיאל של גילוי שם ה' בעולם בצורה השלמה ביותר, והאידיאל הזה כולל בתוכו גם שיהיה לך הכי טוב שיכול להיות, שיהיה לכל אדם הכי טוב שיכול להיות בשבילו. בימות המשיח תהיה המטרה שלנו לדבוק בה', בדיוק כמו היום, אלא שלעתיד זה יהיה בדרך אחרת, עם פחות ואולי בכלל לא בחירה חופשית, שנזכה בקרוב בע"ה. אבל בנתיים, אני חושב שטוב יותר להתמקד בתפקיד שלנו עכשיו.
ועוד הבהרה קטנה – דברי חז"ל "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" (במשנה מסכת סנהדרין פרק שלישי) מתייחסים לפי הבנתי למידת האחריות שכל אדם צריך לחוש כלפי הבריאה, שכיון שלכל אדם יש אישיות יחודית שאין לאף אחד אחר, יש לו גם תפקיד ייחודי שאין לאף אחד אחר, והצלחת העולם כולו תלויה במידה שבה אמלא את התפקיד הזה.
ישר כח על הדברים הנהדרים שכתבת, ואם תרצי לכתוב עוד – בשמחה תמיד,
שבת שלום
יעקב,
yaakov@kipa.co.il