כמעט ברחתי מהבית!

שלום וברכה. שאלת שאלה לא פשוטה ואני אשתף אותך קצת במה שאני חושבת. הרבה פעמים במהלך החיים אנחנו נתקלים במצבים של חוסר הסכמה עם ההורים שלנו, חוסר הסכמה שמוביל לויכוחים, מריבות, כעסים, עצבות, תסכול, מרגישים שכל הלחץ הזה גדול עלינו וכל מה שאנחנו רוצים זה לברוח!
זה קורה הרבה בגיל שלך וגם בגילאים מוקדמים יותר וכמובן שגם מאוחרים יותר. כי פתאום אנחנו הופכים להיות בוגרים- בעלי דעות משלנו, עצמאיים במחשבות וברגשות שלנו, ולעיתים – כל אלו אינם תואמים את המחשבות והדעות של ההורים.
ולכן קודם כל חשוב לי שתדעי שזה לא משהו שאת לא בסדר בו – מותר לך לחשוב שונה מההורים שלך. מותר לך לא להסכים איתם. מותר לך וזה אפילו טוב שאת מפתחת דעה עצמית, שאת בונה לעצמך את העולם שלך – בכל מיני נושאים ויודעת להרגיש מה טוב בשבילך.
ובתוך כל המותר הזה מותר גם לנסות להקשיב להורים. להקשיב, לא בהכרח להסכים. (בכלל מותר להקשיב לפעמים לאנשים שגדולים מאיתנו, יש להם נסיון חיים שהרבה פעמים יכול לעזור לנו). אני חושבת שבכל עימות שהוא בין שני אנשים יש משהו בעצם הויכוח שגורם לאדם להתעמת… עם עצמו. כי כשאדם שומע דעה של מישהו אחר ומנסה לשכנע אותו למה הוא עצמו צודק הוא בעצם הרבה פעמים עונה לעצמו על דברים שהוא לא היה שלם איתם. מחלוקות בין אנשים גורמים לכל צד לברר יותר את דעתו, להעמיק יותר, כשהוא עונה על טענות שמושמעות כנגדו, כשהוא מוצא להן מענה- הדעה שלו שלמה יותר, מבוררת יותר, אם הוא מעמיד את דעתו לדיון ו"מנצח" בו- הוא גם מרגיש יותר שלם עם מה שהוא חושב.
אני חושבת שכך צריך להסתכל גם על הויכוח הנוכחי ובגישה הזו לבוא כשמדברים עם ההורים.
ניסית לשאול את ההורים שלך מה מפריע להם? למה הם לא רוצים שיהיה לך חבר? אבל לשאול באמת, כדי לדעת? על אותם דברים שהם אמרו- תנסי קודם כל, לפני שאת עונה להם, לענות לעצמך. להיות שלמה עם דעתך. ואז תסבירי להם למה את חושבת שאת צודקת, למה את חושבת שטוב שיהיה לך חבר עכשיו.
טוב תעשי אם תבקשי מהם לשבת 'על כוס קפה', באוירה רגועה ונעימה, ולנסות שכל אחד יקשיב לשני.
תראי, כתבת שהסתרת מהם במשך שנה את העובדה שיש לך חבר. יכול להיות שחלק מהכעס שלהם עכשיו הוא על זה שהסתרת מהם אותו ובצדק קצת, כי הם ההורים שלך, הם לא אנשים זרים שאת לא חייבת להם כלום, הם שותפים לחיים שלך. זה לא אומר שאת צריכה לספר להם כל דבר אבל בכל זאת מדובר במשהו משמעותי. למה להסתיר אותו? נראה לי שמראש ידעת שהם יתנגדו ולכן פחדת לספר. חששת לעמוד בפני התנגדותם ולשמוע דעה אחרת. למה? אולי כי את צריכה לברר קודם כל לעצמך את הדברים יותר לעומק. אם את שלמה עם עצמך ובטוחה במה שאת עושה יהיה לך יותר קל להסביר את עצמך להורים שלך והם גם יראו שאת לא עושה דברים סתם, בלי לחשוב עליהם, אלא שכל מה שאת מחליטה יש לו בסיס רציונלי, ואז אולי הם יותר יכבדו את ההחלטה שלך ואולי הם ימשיכו לא להסכים, אבל אז הם גם יסבירו מה השיקולים שלהם לחשוב אחרת ממך- ושוב הדברים יוכלו להתברר.
אני מרגישה שזה קצת מיותר להגיד את זה, כי את יודעת את זה גם בלי שאני אומר אבל לפעמים יש תקופות בחיים שלא מרגישים את זה או מרגישים אחרת- ההורים שלך רוצים רק בטובתך. כל מה שהם אומרים- זה מתוך דאגה, אהבה, אהבה ברמה שיש רק להורים. וגם אם הם טועים, גם אם מה שהם חושבים שהוא טוב לך- הוא לא, זה עדיין מתוך אהבה. גם את עושה לפעמים טעויות מתוך אהבה, גם אני, כולם. אבל כשזוכרים מה המניע הכי פנימי, שעומד בעומקו של הויכוח יותר קל להתמודד.
ולכן, החילוקי דעות גם לא מונעים מאיתנו לכבד את ההורים- כי כיבוד הורים זה על עצם זה שאנחנו כאן, בעולם. ולכן גם בויכוחים צריך לדבר בכבוד, (למרות שקשה מאד לזכור את זה, צריך לעבוד על זה) ואם קשה לך לדבר איתם, תכתבי להם מכתב שבו תסבירי את עצמך, שוב מתוך נתינת הכבוד שמגיע להם.
אני מבקשת ממך שלא תעזבי את הבית, חבל, יש לך הורים שדואגים לך שאוהבים אותך, ההורים שלך אף פעם בעזרת ה' לא יעזבו אותך, וזה מה שטוב- שבתוך כל העולם החברתי שלנו שבו חברים וחברות משתנים, מתחלפים, עוזבים, מתרחקים, מתקרבים, ההורים לא עוזבים אותנו.
תמשיכי לנסות לעשות מבחינתך את ההשתדלות לשמור על אוירה נעימה בבית ולהפחית ממידת המתח ביניכם, לנסות להתדיין על דברים עם כמה שפחות כעס ומריבות שנגררות.
ומה יהיה בסוף? אני לא יודעת – יכול להיות שהם יקבלו את דעתך וישלימו איתה, אולי הם ישלימו עם המצב בלי להסכים, יכול להיות שדעתך תשתנה ותגיעי למסקנה שהם צודקים, לא יודעת. אני מאמינה שבסוף יהיה טוב ותגיעו לאיזושהי החלטה. השאלה היא מה יהיה בדרך, איך הדרך תיראה, וזה… תלוי בך!

אני חושבת עליך, ומאחלת לך שתמצאי את הדרך הנכונה להתמודד עם המצב.
אשמח להמשיך לעזור אם מתעוררות שאלות בנושא, או אם אתרצי לשתף במה שקורה, את מוזמנת.

שבוע טוב,
ברוריה.