מרגישה שכל הזמן אני צריכה להוכיח את עצמי לאחרים, וזה משגע אותי.
שלום לך,
סליחה על העיכוב בתשובה.
אני ממש מזדהה עם ההרגשה שלך, לכל אחד מאיתנו ישנה תכונה כזו, מין צורך כזה, להראות ולהוכיח לכולם שאני בסדר, שאני טוב, שאני שווה. ישנם שזה פחות נמצא אצלם, וישנם שיותר.
אני רוצה, שנחשוב לרגע, מה רע בזה? חוץ מזה שודאי שזה מעיק, האם זה לא אמיתי וטוב שהסביבה תכיר באישיותי? התשובה כמובן, שלא. מכיוון, שעלינו להאמין בעצמנו, עלינו לדעת לבד שאני שווה, ולא להתלות באף אדם, שלפי מצב רוחו יחליט לי האם אני בסדר או לא. אם אנו באמת בסדר, ובאמת שווים, אז זה צריך להיות משהו עמוק בפנים, שאני יודע עליו, ולא משהו שמתחדש כל פעם כשהסביבה נותנת לי "אישור" שאני נורמאלי, ובסדר, ושווה משהו. יתכן, וזה נובע אצלנו, מחסרון בהערכה אישית כלפי אישיותי, חסרון בלהכיר שאני זה אני וזהו, חסרון באמונה בעצמי שאני יודע מה הכי נכון לי לעשות, חסרון אף אולי באהבה של עצמי…
"והאלוקים ברא את האדם ישר, והמה חישבו חשבונות רבים". אם ה' ברא אותי ישר, זאת אומרת שיש לי מהיכן לשאוב את האמונה והערכה והאהבה לעצמי. אם אפסיק לחשוב כל הזמן את מחשבות הרבים, מה הם חושבים עלי, ואומרים עלי מאחורי גבי וכו', עלי פשוט להיות ישר. להחדיר לליבי, ולהפנים בתוכי, שאני זה אני, ואני בסדר ונורמאלי, ולא צריך אישור מאף אדם אחר, יהיה קרוב ככל שיהיה. כמובן, לא אנתק קשרים, ואתייעץ אם ארצה בכך, אך בסופו של דבר [אני] אחליט ו[אני] אבחר, ואני יעמוד מאחורי החלטתי, ואקח אחריות על התוצאות. יש לי אישיות יפה רגישה ועמוקה, אני אשקיע אותה היכן שארצה, מתי ואיך שארצה.
כשאני רוצה להוכיח את עצמי לאחרים, נדמה שזה מכיוון שאיני מסתפק בדעתי, ובאופי מחשבתי, נדמה שאני מיחס לאופי המחשבה של השני, עלי אישית, ובכלל, הרבה משקל, אני פחות ממנו והוא המבין, המקובל, וכדו'. ועל כך נאמר, ש"כשם שפרצופיהן שונים", וכך ה' בראנו בכוונה, ה' לא רצה כנראה רובוטים, "כך דעותיהן שונות", בכוונה תחילה, כל אחד הוא בפני עצמו. ה' רוצה אותנו בעולמו , כל אחד לפי אופיו. הוא לא רוצה שניבלע בתוך גוש חברתי, כשכולם עושים אותו הדבר. הוא שואל אותנו "איכה"? היכן [אתה]? תהיה [אתה] בן אדם, תתחיל להפנים, שבעמנו כל אחד נצרך לפי מה שהוא באותה המידה.
אני שמח לקרוא שאת רגישה בענין זה, ומודעת לקשייך, אינך מתעלמת וממשיכה לזרום בחיים, וזה נפלא, זה כבר חצי תשובה.
אגב, את בטח מתארת לעצמך, שאין טריק, או קסם, שמוציא אותך מתחושה זו, זה כל כך נטמע בתוכנו שצריכים עבודה להשתחרר מעול מטריד זה. העבודה היא הפנמה של היסודות שהזכרנו, להתבונן בהם ובדומיהם, להסכים איתם. אחרי זמן, מתחילים להלחם בנק' הקטנות, ולא להוכיח את עצמי בהם, וכך לאט לאט לטפס בקודש. כן, זה קודש, כי את מתקרבת עוד ועוד לנשמתך, הצינור האישי שלך מול רבש"ע. רק שלך. וזה קודש.
וכמו שאין הוקוס פוקוס, כך גם אין רק הצלחות וחיוכים כל הדרך, ישנם קשיים, הצלחות וגם.. נפילות. אך, כמובן, אנו קמים וממשיכים, לא מתיאשים, כי בנינים עמוקים, בונים ביסודיות.
אני מתנצל על האירוך, ומעריך את הסבלנות שלך בקריאת דבר לא קצר..
ממש בהצלחה לך במלחמה..
אסף.
