אני גאוותנית. מאוד גאוותנית. אני ידועה בתור בחורה מיוחדת ועמוקה שמאוד מחזקים ממנה, למראית עין זה אמנם נראה שאני חושבת ומאמינה שהכל מה' ושאני מלאה ענווה בקשר לכוחות וליכולות שלי. אבל זה רק למראית עין! בפנים אני אמנם מחוברת ומאמינה מאוד אך את הכוחות וההצלחות שלי על מה שהוצאתי מהכוחות-אני מייחסת לעצמי. אני לא מצליחה להשתחרר מזה למרות שאני מנסה מאוד. זה כבר יוצא שאני ממש מפחדת מכל מילה טובה כי זה מעלה לי את האגו בעוד יותר, מצד שני-אני נורא נהנת מהמילים האלה-הרי זה מוכיח לי עצמי שוב עד כמה אני טובה.
מגעיל אותי איך שאני נשמעת אבל זה ממש ככה והענין הוא שלאנשים אין מושג על זה כך שזו גם צביעות!
נמאס לי מזה ממש, אני מנסה כל הזמן להאבק בזה אבל זה לא הולך ואני כל הזמן מרגישה איך שאני עובדת על עצמי-וגם על אחרים!
כתוב בהרבה מקומות איך מתדבקים בענווה ובצניעות, איך מקטינים את האני שלך אל מול הקב"ה, אבל זה לא עובד!
אני פשוט לא יודעת , מה עוד אפשר לעשות?
תודה רבה!
שלום וברכה!
הנקודה שאת מעלה היא לא קלה כלל וכלל, וכבר כתב הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק י"א) "מידת הענווה אשר מפני הקושי הגדול שיש בהשגתה הושמה בדברי ר' פנחס מן האחרונות" כך שאנו צריכים לגשת לדברים מתוך הבנה שבאמת ישנה פה מידה קשה יותר מהמידות הרגילות (וזה נורמלי בהחלט שמידה זו משתלטת יותר על האדם) ומצד שני – דוקא משום כך ישנו באמת צורך גדול יותר לתקן את המידה הזו.
כתבת שאת ההצלחות שלך את מייחסת באמת לעצמך ואת לא מצליחה להשתחרר מכך, למרות הרצון העז, וזה באמת מאוד מתסכל שבעצם אני יודעת שלא כך צריך להרגיש אבל אופס – בעל כורחי כך אני מרגישה…
אבל נראה לי קודם כל שצריכים להגדיר נכון את הבעיה.
את כותבת "למראית עין אמנם נראה שאני חושבת ומאמינה שהכל מה'", אבל עצם השאלה שלך מוכיחה שזו בכלל לא מראית עין, שתחושת הגאווה היא חיצונית, בעוד שההכרה בכך שהכל מה' – היא מה שאת באמת. את באמת חושבת כך! את רק לא מספיק מפנימה את ההכרה הזו. מאותה סיבה אין בכך צביעות, צביעות פירושה לעשות דבר שאת לא מזדהה איתו, אבל כאשר יש דבר שאת שואפת להגיע אליו זו בכלל לא צביעות, זה עומק האישיות שלך.
איפה כן הבעיה? בהפנמה של הרצון העמוק – לאישיות הגלויה יותר.
כמו שכתבתי, העובדה עצמה שאת מודעת לכך שזה לא צריך להיות כך, שבאמת כל ההצלחות והכשרונות הם מלמעלה ואני רק כלי שמבצע ומיישם את הכשרונות שניתנו לי, היא בעצם התשובה להרגשה הזו של הגאווה. כי למרות שאני מרגישה שהכל בזכותי ובגללי – הרי מאחורי זה עומדת ידיעה גדולה וברורה הרבה יותר, שמבטלת את ההרגשה הזו, ולא נותנת לה מקום בכלל – כל מה שעשיתי לא מעצמי עשיתי. וככל שמתבוננים בהבנה זו כך מפנימים אותה יותר, ואז גם ממילא כל התמודדות נהיית יותר קלה עד שנגיע למצב של שלמות בין ההתנהגות החיצונית לראש הפנימי.
למרות שאת כותבת שזה "לא עובד" ללמוד על הענין הזה – אף על פי כן – חשוב וצריך לחזור ולשנן שוב ושוב מקורות המדברים על ענין זה, משום שגם אם לא רואים הוצאה מיידית – הרי זה חודר לאישיות לאט לאט. את מרגישה זו שאני לא אני, שאני מציגה את עצמי באופן שונה ממה שאני באמת, וזו הרגשה בריאה לסלוד מכך. אבל יש פעמים שחוץ מהאמת שעומדת מולי – יש אמת גדולה יותר – והאמת הזו היא שבאמת רוצה להיות כמו שאני מתנהגת ולא להתנהג כמו שאני מרגישה לכן אין צורך להתייסר בהרגשה זו, אלא לקחת אותה כמנוף להצליח למטרה הנכונה אליה אנו שואפים.
ישנן עוד שתי נקודות חשובות שהזכרת:
א. ההתמודדות הזו גורמת לך כבר לפחד מכל מילה טובה.
ב. את מנסה כל הזמן להיאבק בזה, אבל זה לא הולך ואז "נמאס לי מזה ממש".
שני דברים אלו אינם בריאים, וצריך להיות עם יד על הדופק שהן לא יתפתחו ויגדלו. האדם עם כל ההתמודדויות שלו צריך לזכור מה מטרתו, עבודת ה' בשמחה, ודרך המאבקים להגיע לכך (כמובן שאין זה בהוקוס פוקוס וגם לא מודדים את האדם עם סטופר תוך כמה זמן הצליח). אסור שתגיעי למצב שעל כל מילה טובה את יוצאת מהאיזון והשקט הנפשי או שאת מתוסכלת מכל משפט טוב שאמרו לך. ישנן מעידות בדרך, יש אפילו הרבה, כל אחד והדרך שלו אבל תמיד הולכים, מתקדמים וזה מה שהכי חשוב, ואם תסתכלי על עצמך תראי איך את באמת מתקדמת מפני שהמניע שלך הוא הרצון להצליח ורואים זאת מהמכתב הכנה והעמוק ששלחת.
בעז"ה נעבוד כולנו אותו יתברך בשמחה ובלב שלם
אורי, חברים מקשיבים.
לשואלת – ראי עוד קישורים:
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=48510 "גאווה ועשיית מצוות בשביל שיראו"
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=43289 "מה שווה מה שאני עושה?"
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=42482 "מעשים טובים המלווים בגאווה-כיצד להתנקות?"
