שלום. יוצא לי לדבר המון עם אנשים לא דתיים. בעיקר עם כאלה מאוד חכמים שמקדישים המון זמן למחשבה. בקיצור – השאלה שעלתה היא האין התורה (הדת) מצמצמת את מחשבתו של האדם במידה מסויימת? לא 'מאפשרת' (או לפחות לא מעודדת) אנשים לחשוב לעצמם, להיות מקוריים? התגליות הגדולות בהיסטוריה קרו כשאנשים חשבו בשביל עצמם – ואפילו שברו מוסכמות חברתיות (לדוגמא העובדה שהעולם כדורי וכו'). מתי הפעם האחרונה שאדם דתי יצר איזושהי מהפכה? לא בהכרח בתחום המדעי, אולי בתחום המוזיקה או האומנות? משהו חדשני? הקטע ה'מהפכני' אולי לא צריך להיות הדגש המרכזי, אבל אדם עם כישורים מתאימים – אין סיבה שלא ימצה אותם. ומתקבל הרושם שבעולם התורני – אין לך הרבה מרחב לחדשנות או לחשיבה עצמאית. הרבה מכיווני המחשבה מוכתבים לך. אני מקווה שהשאלה ברורה (אני לא בטוחה שאני בעצמי סגורה על זה). תודה מראש.
שלום לך.
שאלת שאלה חשובה מאוד בנושא צמצום התורה את חיי האדם, או במילים גבוהות ומדויקות יותר, האם אין התורה מצמצמת את היצירה של האדם בתחומים שמחוץ לה.
התשובה לשאלה הזו היא שתי תשובות. הראשונה היא לא גדול ומוחלט והשני הוא כן חלוש. לא להיבהל, כבר אנחנו מסבירים.
[במישור העקרוני אין התורה מגבילה כלל את חיי הרוח אלא להפך]. עם ישראל היה נודע ביצירתו המוזיקלית (כפי שמאריך רבי יהודה הלוי לתאר בספר הכוזרי במאמר השני את מעלת הנגינה בעם ישראל, שהאנשים המיוחדים שבאומה היו לומדים חמש שנים כיצד לנגן, היה מספר כלים מינימאלי שלא היה מבייש את הפילהרמונית שהיה מנגן באופן קבוע בית המקדש וכו' וכו') וכן ביצירתו הספרותית הכוללת שירה ושאר תחומים, כפי שרואים שגדולי ישראל עסקו בהם (ושוב, ראי שירת רבי יהודה הלוי, ראב"ע ושאר גדולי הדורות שלא התביישו לעסוק בתחומים אלה אלא להפך, ראו בהם במידה מסוימת את גולת הכותרת של יכולת הביטוי של האדם. כך היה תמיד כאשר מצבו של עם ישראל היה תקין בארצו.
[כאן מגיע השלב של הכן החלוש]. עם ישראל גלה מארצו. צריך וחשוב להבין שהגלות היא לא רק דבר טכני, המציאות של עם ישראל מחוץ לתחום ארצו הגאוגרפי, אלא מצב שמשפיע על כל חיי הרוח של עם ישראל. כמו שאופן לימוד התורה השתנה בזמן הגלות והתלמוד הבבלי שונה מן הירושלמי, אופן לימוד ההלכה השתנה, ושאר כל התחומים התורניים כפי שמוכר לחובשי ספסלי בית המדרש, כך גם הצטמצמה היצירה הרוחנית הישראלית. עם ישראל היה עסוק בלא לחטוף מכות מהגויים, לא להרגיז אותם, אפילו להידמות להם, ולא להבליט את יחודו ביצירה עצמית. ליצירה כזו לא היה זמן ולא היה כוח.
עכשיו חזרנו לארצנו. במקומות רבים מאוד קורא הרב קוק זצ"ל לחידוש היצירה הרוחנית ומסביר שזה השלב הבא בגאולה. חלק גדול מן הגאולה הוא ההבנה שהתורה אינה רק תורה של הלכות פרטיות, אלא תורה ציבורית, שמסוגלת להשפיע על כל תחומי החיים הציבוריים, בין אם זה צבא, כלכלה ושאר תחומים ההכרחיים למדינה מבחינת חיי החומר שלה, ובין אם זו תחיית השפה ושאר היצירה הרוחנית.
יש לי בבית אוסף מוזיקה על דיסקים שאני קורא לו 'יהדות מתחדשת'. עם ישראל נולד מחדש בתקופה הזו של הגאולה. נכון, הצעדים הראשונים הם מהוססים, אנחנו עוד לא רגילים לעצמנו, ליכולות שלנו, עדיין היצירה הרוחנית שלנו מושפעת רבות מכיווני העולם כולו ולא צועדת בראש ומכוונת את כולם אחריה, אבל התהליך התחיל. והוא ימשיך.
אין כל ספק בזה. עם ישראל הוא עם גדול עם אמירות גדולות. שכחנו את זה קצת אבל אנחנו, ובעקבותינו העולם כולו, הולך ונזכר בזה. השאלה הזו היא חלק מההוכחה לעניין.
צריך לעשות את התהליך הזה בזהירות. להיות מודעים לו ולדחוף אותו, אבל לא 'לאנוס' אותו, כי כידוע, יצירה רוחנית צריכה להתבשל, בין באדם שהוא עולם קטן, ובין בעולם הגדול כולו.
אני מקווה שהתשובה ענתה לשאלה. אם לא וגם אם כן, תמיד אפשר לשאול שוב שאלה זו או אחרת.
להשתמע,
יהונתן,חברים מקשיבים,
ymvy@walla.co.il
