שלום קוראים לי עטרה ואני בת 14 לפני כמה ימים שמעתי שיעור בסניף שלי על תשעת הימים וגם המדריכים שלי העבירו לנו פעולה על כמה שהמצב של עמ"י גרוע וזה ממש זיעזע אותי ואז התחלתי לחשוב שמה זה עוזר אם אנחנו חוזרים בתשובה אם במילא זה לא משפיע כלכך על כל שאר עמ"י שהוא כל כך מפורד בימים האלה וגם שמעתי שכל דור שלא נבנה בו בית המקדש אז אם הוא היה בתקופת בית המקדש הוא היה נחרב, וזה ממש מפחיד אותי כי אנחנו במצב ממש גרוע וגם אף אחד לא באמת מאמין שבית המקדש יבנה בקרוב אז למה שהקב"ה יבנה אותו? ובית המקדש לא חסר לאף אחד ואנחנו חיים גם בלעדיו ובעצם לאף אחד זה לא כלכך משנה כי גם ככה כל אחד במדינה הזאת חי בשביל עצמו!
שלום עטרה.
מה שלומך? בשביל נערה בת ארבע עשרה, את מודאגת מאוד. אנסה לחבר מילה למילה ולרקום לך דברי נחמה. ברמה הבסיסית – את צודקת. עם ישראל נמצא בזמן רגיש וקשה. בטחונית, כלכלית, מדינית ודתית, המצב לא כל כך טוב. אני יכול להאריך בדברי ולגמור דפים שלמים בתיאור מצבנו הרע. הסתכלות זו על המציאות היא מאוד פאסימית (שלילית). יתירה מזאת, עם גישה זו, לא נגיע רחוק. כל אחד יטבע ביגונו האישי וכך נאבד מהעולם. את ודאי מתפלאת האם מטרת כל דברי לייאש אותך? ובכן, ודאי שלא! על כן חשוב שתשמעי את הצד השני של הדברים, הצד האופטימי (חיובי).
[אפתח בסיפור]: שני עיתונאים הגיעו לשיעור של רב מסוים בשביל לבחון עד כמה הוא מקובל ואהוב בקרב בני חוגו. במהלך הרצאת הדברים, העיתונאי הראשון שם-לב שכמה מהתלמידים נרדמו. מסקנתו הפשוטה הייתה שהשיעור לא מעניין אותם וכך הוא כתב במהדורת העיתון של יום המחרת. לעומתו, העיתונאי השני, הבחין שאחד התלמידים הטה אזנו כאפרכסת ואף השתיק תלמיד אחר שהפריע לו. מסקנתו הפשוטה הייתה, שהתלמידים כל כך אוהבים את הרב ואת שיעורו. אם נעשה סיכום ביניים נראה, שלמרות ששני העיתונאים היו באותו שיעור, כל אחד התרשם ממנו באופן שונה.
נמצאנו למדים, שכל אדם וההסתכלות שלו על המציאות. בקיצור, לענייננו, ניתן לראות את הדברים קצת אחרת. באיזו תקופה של עם ישראל הייתה לנו מדינה מסודרת? מתי היו כל כך הרבה ישיבות ב"ה? מתי לימוד התורה פרח כל כך? בקיצור ניתן להסתכל גם על החצי כוס המלאה.
בכל מקרה, הסיפור הסתיים אחרת. מתברר, שהתלמידים שנרדמו בדרשתו של הרב, היה זה בגלל ה'משמר' שעשו לילה לפני זה. התלמיד שהטה אזנו כאפרכסת והשתיק תלמיד אחר, עשה זאת משום שחברו ספר בדיחה שרצה מאוד לשמוע. יוצא, שלכל עיתונאי היה מבט מסויים, אך שניהם למדו ממקרה שאינו מייצג את מה שחשבו. מה שנקרא: "הפוך על הפוך". הם לא התחשבו בכל התנאים ובסך הכל הם בני אדם היכולים לטעות.
בכל זאת, אני לא מבטל את דברייך. במובן מסויים, את צודקת. אז מה עושים? לעניות דעתי, קודם כל, חשוב לא להתייאש!!! את בחורה צעירה שנפשך רגישה לסובב אותך וזה מצוין, אך חלילה, אם זה הופך לפחד משתק. נסי לחשוב על דבר אחד קטן שאת יכולה לעשות ולתרום. איך את יכולה לקדם קצת את העולם? [אם כל אחד יחשוב בקטן, בסופו של דבר, נגיע לתיקון העולם]. אם כל אחד חי רק בשביל עצמו וחושב רק על עצמו אז אנחנו נקום ונשנה את פני הדברים. נוכיח לכולם שכך צריך להיות ויהי מה! אנו מחוייבים להאמין ולצפות לבניין בית המקדש. נכון שלא בכל האנשים בעולם מפעמת הרגשה זו, אך ישנם עוד כמה גורמים שצריך להזכיר. מה עם הצורה שבה הם נולדו, גדלו וחונכו (בקיצור: "תינוקות שנישבו"). חוץ מזה, הקב"ה מודע לכל הדברים האלה ואני בטוח שהוא לוקח אותם בחשבון.
עוד דבר חשוב, בסוף הפרשה הבאה עלינו לטובה – פרשת ניצבים – יש פרשה נפלאה העוסקת בתשובת עם ישראל. נאמר בה בין היתר"ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (דברים ל, ו), כחלק מתהליך הגאולה. כלומר, אחרי שאנחנו נעשה השתדלות מצידנו, גם ה' יערה עלינו רוח ממרום וישלים את המלאכה.
ברשותך, אני רוצה להוסיף עוד כמה מילים. דווקא בשאלתך, אני מוצא נחמה. אם הגענו לדור בו נערים ונערות הסמוכים לגיל המצוות, רגישים לעולם שמסביבם, אשרינו ואשרי חלקינו!!! כאן אני רואה תקווה! אתם תהיו אלה שישנו את פני הדור. אני לא יודע אם העובדה שהזדעזעת, זה טוב או רע. דבר אחד אני יודע בבירור: עצם העובדה שדבר זה גרם לך לחשוב, זה מצוין. כל ייחודנו כאנשים הוא שאנו חושבים. אני מאחל לך שתחשבי הרבה בחיים. אם תקבלי את עצתי, תגיעי לגדולה.
לסיום, אני מתנצל על אורך תשובתי. אני מקווה שעניתי על שאלתך או קדמתי אותך במשהו. לכל הפחות, אני מווה שגרמתי לך לחשוב. אשמח לדעת מה את חושבת ובכלל לעזור, אם תרצי.
"והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אל-היך" (ישעיה סב:ג)
עלי והצליחי
אמיר, חברים מקשיבים.