אין לי כבר כח עם החיים האלה!

שלום רב לבת השש-עשרה.
סליחה על העיכוב הרציני בתשובה!!!
אני חייב לומר שדברייך מאוד ריגשו אותי. שאלתך משדרת בלבול, אובדן עצות, קושי נפשי עמוק, ייאוש רב ותסכול. סימני השאלה, סימני הקריאה, שלוש הנקודות והרווחים הגדולים, מבטאים יותר מכל, אי-שקט. מה אומר ומה אדבר, נגעת לליבי. ראשית, דעי לך שאת לא לבד, אני איתך. אין שום ייאוש בעולם!!!
על פי הבנתי, את מציינת ניסיונות רבים, שהגדול והקשה שבכולם הוא ביחס להורייך. המצב כל כך חמור, עד כי נידמה שהפסוק: "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" (תהילים כז:י), קולע בדיוק למציאות חייך האישיים. כהתחלה אני חייב לומר שאני לא מכיר את הורייך, אבל ברור לי, מעל כל צל של ספק, שהם בסך הכל דואגים לך ורוצים בטובתך. לצערי, לא כתבת במה נושא המחלוקת ולכן לא אוכל להתייחס נקודתית. אם ארצה להיות ישר ואובייקטיבי ולייעץ לך עצה טובה והגונה, אני חייב לדעת מה אומרים הורייך וסביב מה נוצר כל הויכוח. ארצה מאוד, כמובן ברשותך, שתכתבי דברים קצת יותר מפורטים ותפני אותם אליי (שמי מופיע בסוף). כך אוכל לתת לך תשובה יותר רצינית, אמיתית ומפורטת ובסופו של דבר, תשובה יותר טובה.

ביחס להורייך. כאמור לעיל, אני בטוח שהם מתכוונים רק לטוב. בכל מקרה וללא שום קשר, עלייך לזכור תמיד שהם הורייך ותמיד יישארו כאלה. לא משנה עד כמה את כואבת וכועסת, את צריכה לפנות אליהם כהורים ולא כחברים. לפעמים, ההורים פוגעים בילדיהם, בדרך כלל – שלא במודע. במקרים אלו, הדבר הטוב ביותר הוא לפנות אליהם ישירות ולדבר איתם. כך אני מציע לך. נסי לתפוס את אביך ואמך לשיחה ולומר להם מה את מרגישה. אולי תגלי לפתע כמה דברים שלא ידעת קודם ושהם משנים את כל התמונה? מי יודע, אולי גם יקרה להיפך והורייך יבינו שפגעו בך. נסי לבחון את דבריהם באופן אמיתי ואובייקטיבי בניתוק לרגשי העבר. בכל תחום בעולם אני מציע לך לשקול את הדברים שכלית, ללא מעורבות רגשית; על אחת כמה וכמה במצב שלך, שמדובר על הורים מנוסים, שלרוב יודעים מה טוב ומה טוב לך. לרוב – אך לא תמיד. אם נשארתם בחלוקי דעות, נסו להתפשר על דרך האמצע. חבל לך מאוד לחיות בתחושה של 'ברוגז' עם ההורים.

לעצם שאלתך, אנסה להתייחס בשני כיוונים, הפוכים ממש, ואת – אמצי לך את הדבר המתיישב יפה עם ליבך. אסדר דבריי, ראשון ראשון ואחרון אחרון למען יהיו הדברים ברורים:
"הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה" ציטוט זה ועוד רבים כמותו מבטאים את תחושתך. "ר' חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (סוף משנת סנהדרין). ריבוי ניסיונות ומצוות זוהי זכות. אולי תראי את העובדה שה' מנסה אותך כמחמאה. הקב"ה אוהב אותנו ורוצה לעזור לנו. מנגד אל נשכח מה שאנו אומרים כל יום בתפילה: "ואל תביאנו לידי ניסיון ולידי בזיון". כלומר, ניסיון זה דבר טוב, אם עומדים בו. אז מה בסוף? האם ניסיון זה דבר שלילי או חיובי? נראה לי שאין תשובה שהיא שחור-לבן. זה תלוי באדם, בתכונותיו, במעלתו, בכוחו ובעוד דברים רבים אשר נעלמים מעיני בשר ודם. בין כך ובין כך, עצתי אלייך היא להשתדל לעשות כמה שאפשר. עשי את המקסימום שאת יכולה. מסופר על ר' זושא שאמר: " כשאגיע לבית דין של מעלה, אחרי מאה עשרים שנה, לעולם לא יבואו אליי בטענות: מדוע לא היית משה רבנו? אלא, יבואו אליי בטענות: מדוע לא היית ר' זושא!". האדם נתבע להיות הוא עצמו ולא מישהו אחר. הקב"ה דן כל אדם על פי מעלתו הוא ולא על פי מעלתו של גדול הדור. בסופו של דבר: "רחמנא ליבא בעי". הקב"ה מעוניין בליבו של האדם, כלומר שייעשה דברים מתוך כנות אמיתית עם עצמו. עצם דאגתך הגדולה במכתבך למציאת 'התרופה' לבעיה בה את נמצאת היא הדבר הכל כך יפה שבשאלך. את שואלת שאלה קשה ואמיתית, אך את אינך מודעת לכך, שעצם שאלתך מקרבת אותך אל הקב"ה!!! כה יפה לראות שהתקדמות כזו נעשית בחודש הרחמים והסליחות!

הכיוון השני שונה לחלוטין מהכיוון הראשון. בדברייך את מניחה שהקב"ה כל רגע ורגע מנסה את בריותיו. בעצם, זו שאלה עתיקת יומין האם ישנה השגחה פרטית או לא. אסביר את דבריי: לדעת הרמב"ם, הקב"ה השריש בעולם חוקים מששת ימי הבריאה שהן קיימים ועומדים לעולם. אין הקב"ה מתערב תדיר בעולם. הוא רוצה לראות איך האדם מסתדר לבד. חלק מהניסיון הגדול שעובר האדם, הוא התמודדות עם החיים בעולם הזה. אף אחד לא אמר שזה קל, אבל התורה אומרת שצריך להתאמץ ועם קצת עזרה – גם מצליחים. "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". הקב"ה נשאר בעולמות העליונים (כביכול) ולנו הוא משאיר את התחתונים. אם היה הקב"ה מתערב באופן רציף בעולם, לא הייתה בחירה חופשית לאדם. המושג "בחירה חופשית" חשוב מאוד ולפעמים הוא משדר שלא איכפת לקב"ה מאתנו. ודאי אין זה נכון. הקב"ה נותן לנו 'לשחק' בעולם כדי שננצח בכוחות עצמנו. לפי זה, הקב"ה לא ממש מנסה אותך, אלא את עוברת תקופה קשה בחיים, היא תקופת הבגרות. עלייך להעזר בהורייך וחברייך כדי לעבור תקופה זו. אני בטוח שבעתיד מצב-הרוח שלך ישתפר.

לקחת על עצמך להתפלל יותר בכוונה. אני לא יודע אם קיים דבר יותר טוב מתפילה, שהיית יכולה לקחת על עצמך!!! במצבך הקיים, התפילה היא הפתרון המושלם. נסי 'לדבר' עם הקב"ה על מה שסיפרת לי ושפכי אליו ליבך. נכון, את לא שומעת שהוא עונה לך, אבל האמיני לי שזוהי התפילה המעולה ביותר שהקב"ה רוצה.
זהו, אנו כבר בסוף הדברים (אני מצטער על האריכות). אני רוצה לשוב ולחזק אותך. "חזקי ואמצי"! את כבר בחצי הדרך! וכמו שכתבתי, אם תרצי, אשמח אם תפרטי יותר מה את עוברת. בכל מקרה, אשמח מאוד לשמוע תגובות. אני מקווה מאוד שקידמתי אותך. אם עזרתי לך – אני מאושר ואם פתרתי את בעייתך אשריי ואשרי חלקי! נפרד בברכת "לשנה טובה תכתבי ותחתמי". אנא, מסרי זאת גם להורייך.

"…שפכי כמים לבך נוכח פני ה'…" (איכה ב:יט)
בהצלחה רבה מאוד! תרגישי טוב!
אמיר, חברים מקשיבים.