שלום!!!
אדוני…גברתי…אני לא יודעת מי יענה לי אז ככה שאני מבקשת סליחה אם הגינונים אינם נכונים… אני, נערה בת 15, ויש לי המון תהיות בקשר להמון דברים, בעיקר המוות. כן יכול להיות שעכשיו מי שקורא את זה אומר הנה עוד ילדה דיכאונית אבל לא אני ממש לא… פשוט שהיתי קטנה בת 7 המוות היה נורא קרוב אליי כי אחי הבכור נפטר והאמת שבתור ילדה נורמלית לא הייתי ממש נראה לי צריכה לזכור משהו אבל בעקבות הטראומה הזו אני זוכרת די והותר וזה נושא שממש כואב לי… בעקבות המוות הזה תמיד הייתי שונה כזאתי "סבתתית משהו…" כי לא הייתי אשכרה ילדה שמתלהבת מכל שטות תמיד היתי יותר בוגרת מאחרים וכאלה… שגדלתי קצת אז נורא התחזקתי {לא שלפני לא היתי דתיה אבל התחזקתי נורא} ונהיתי בן אדם שאנשים מאוד העריכו אותו {ממש בלי להשוויץ…ממש ממש…} וכולם העריכו אותי על זה שאני יותר בוגרת מכולם וחזקה מכולם ואני תמיד הרגשתי נורא צבועה בנושא הזה כי ת'כלס הרגשתי שזה בכלל לא קשור אליי והכל בגלל שאח שלי נפטר אז התקרבתי לדת כי תמיד היתה לי מן תפיסה מעוותת או לא מעוותת אני לא יודעת אבל היתה לי תפיסה כאילו כמה שאני אהיה יותר קרובה לקב"ה אני אהיה יותר קרובה לאחי ז"ל אז ככה שהקשר שלי עם הדת הוא בא מתוך אינטרסנטיות בלבד לא??? אנ! י לא צבועה??? אני כולי מבולבלת!!!! אני ממש מצטערת על האורך אבל אפילו לא סיימתי… ובקשר למוות… למה אנשים טובים מתים???? שנים השרישו לי שלטוב יהיה טוב ולרע יהיה רע ומה אני נוכחת לדעת???? שההפך??? אז??? וכן אני מכירה את התירוצים ש"הקב"ה רוצה אותו לידו…" וכל המצטערת להגיד החרטות האלה….ככה אני מרגישה… זה נורא מייאש הענין הזה כי אני רואה אנשים נבלות ורשעים חיים להם בשיא הכיף ואחי שהיה כולה בן 13 שלא הספיק להרע לאף אחד צריך למות???? מה הקטע של כל זה???? ומה הקטע של ההכל לטובה??? אני מנסה אשכרה לחשוב על זה ככה ואז כולי מתחלחלת מעצמי כי יענו אח שלך נפטר ילדה ואת מנסה למצוא בזה את הטוב??? תגידי את נורמלית??? ואז אני שוקעת בדיכאון על כך שאני פשוט מסריחה שהעלתי את זה אפילו על דעתי… אני אפסיק כאן כי אני בטוחה שכתבתי די והותר ואם אשכרה מי שקורא את זה הגיע עד לכאן אז אשריך… בכל מקרה תודה לכם ומקווה שתעזרו לי בזה… נערה בבלבלה ענקית…
שלום לך!
את מתארת מציאות כואבת שלצערינו נפוצה מאד בשנים האחרונות בהרבה בתים בישראל שעוברים חויה דומה בצורה כזו או אחרת. השאלה הכללית שלך העולה מן הדברים, היא בעצם השאלה הניצחית של "צדיק ורע לו" שמופיעה החל מאברהם אבינו ששואל "האף תספה צדיק עם רשע" ועד ימינו אלה, ועד אליך- דרך כל ההיסטוריה.
ישנן תשובות רבות לענין הזה- כולן בתחום ההגות והשכל. תמצית הענין שאנחנו לא ממש מסוגלים להבין את הנהגת ה' ומכיון שאנחנו רואים רק חלק קטן מאד מתמונת העולם הכללית, אנחנו כמובן לא רואים איך הדברים הכ"כ כואבים שקורים סביבנו יכולים להכלל במשפט של "כל מן דעביד רחמנא לטב עביד" (= כל מה שה' עושה ,עושה לטובה) . בדיוק מסיבה זו לא נדרש מאיתנו לברך ברכת הטוב והמיטיב על הרעה – מה שכן ידרש לעתיד לבוא, משום שאז נראה ונבין איך הכל לטובה.
לגבי ההתיחסות הפרטית שלך, בענינך שלך, א. הרגשתך כצבועה: עצם היכולת להרגיש כך מעידה על יושר פנימי וממילא "מתוך שלא לשמה ,בא לשמה". הרבה פעמים הדחף הראשוני שלנו לקרבת ה' ,לקיום מצוות וכו' נובע מכל מיני מניעים אישיים כאלה ואחרים, זו לא צביעות, אלא דרגה נמוכה יותר שלעבודת ה', וממנה, עולים ומתקדמים הלאה. הרבה פעמים זו תערובת של מניעים.
ב. מנסיון לחפש את "הטוב" במה שקרה או יותר נכון את המשמעות והמסר של זה כלפייך, הוא לגיטימי (אם כי צריך לדעת שקשקה מאד למצוא תשובה מספקת, כמו שכתבנו למעלה). אין שום סיבה להרגיש אשמה, או לכנות עצמך בכל מיני כינויים, כפי שעשית במכתבך. הקב"ה יצר סביבך מציאות מסוימת ואת מחפשת את פישרה, מה זה אומר לך. החיפוש הזה הוא נכון אבל במידה! אין לשקוע בו יותר מידי, משום שיש לך תפקיד ויעוד בחיים ושם את צריכה להתמקד, מתוך הבנה שכל הרקע סביבך וכל מה שקורה מתנקז לתוך האפיק הזה , מעשיר ומעצים אותו. זכרי שישנה הרגשה פרטית על כל פרט בבריאה בכל רגע נתון. חפשי דברים לשמוח בהם סביבך, אפילו דברים קטנים כמו פריחה יפה או שיר יפה וכד'. (ככל שתחפשי יותר, תתפלאי לראות עד מה רבים הם).
שיהיה לך רק טוב ותצליחי לראות גם את הדברים היפים והמשמחים ולחוות אותם ומתוכם תצמחי ותעלי,
ברכה, חברים מקשיבים
