אני בירידה. מה לעשות?

שלום רב לך!
קראתי את דברייך כמה פעמים בתשומת לב.
קודם כל – אל יאוש כלל וכלל!
מכל ירידה עולי בסוף – אפילו אם זה לוקח זמן!

כיון שלא פירטת מהי בדיוק הירידה, אני יכול לכתוב רק כמה מילים כלליות.
דעי לך שגם עכשיו, כשאת "בירידה" – ודוקא עכשיו, ה' מאוד שמח שאיכפת לך. ה', האבא שבשמים שכל כך אוהב אותך, הרבה יותר מהאבא הכי טוב בעולם, אומר: הנה, לבתי אכפת ממני, היא לא אדישה והיא לא אומרת לעצמה 'טוב, נו, יש הרבה טובים בעולם חוץ ממצוות ואמונה'. כך מתנהגת בת אמיתית, שרוצה את קרבתו של אביה, ולכל אחד יש ירידות – אחרת היינו מלאכים!
השורש של הכל הכל הוא, שאנחנו בנים של הקב"ה, והוא אוהב אותנו גם כשאנחנו מצידנו מרגישים מרחק. בואי נשים לב לפסוק: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלהֵיכֶם לא תִתְגּדְדוּ וְלא תָשִימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". מה הקשר בין זה שאנחנו בנים של ה', לבין זה שאסור להתאבל יותר מידי על המת? ראי את פירושיהם של רש"י והאבן עזרא:
רש"י מפרש "לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים". כלומר, להיות בן של ה' זו זכות גדולה, הרבה יותר מהזכות להיות הבן של האיש הכי טוב והכי חשוב בעולם. אנחנו צריכים גאוות יחידה!
והאבן עזרא כתב: "וטעם בנים. אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כן תעשו גם אתם כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם". אנחנו רגועים, יש לנו את האבא הכי מסור וגם הכי יכול, אנחנו מובטחים שתהיה גאולה, ולא ראש הממשלה הבטיח, שהוא בשר ודם – אלא מלך מלכי המלכים! המלך של כל המציאות שהוא גם… האבא שלנו!
ועוד אור גדול שאת יכולה להיאחז בו תמיד. אני מעתיק לך דברים שכתבתי בתשובה אחרת, אבל הם נכונים גם לגבייך:
את אומרת שאת מרגישה פחות קרובה לה' ממה שהיית פעם, והיית מאוד רוצה לא להרגיש כך. תחשבי קצת על הרצון הזה, ותגלי שהרצון להיות קרובה לה' – הוא בעצמו הקרבה הכי גדולה!!!
כאשר מאוד איכפת לנו שאנחנו מרגישים רחוקים מה', הרי שעצם האיכפתיות הזו מקרבת. מדוע 'גדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים'? אחת הסיבות העמוקות ביותר לכך היא, שלבעל תשובה יש מה שאין לצדיק: תהליך ההתקרבות, שיש בו עוצמה מאוד גדולה של דינמיות.
הייתי רוצה להתבונן קצת בדברים שכתב הרב קוק (אורות התשובה פרק ג), שמתאר אמנם מצב קצת יותר קיצוני ממך אבל העיקרון הוא אותו עיקרון (לא חייבים להבין את כל משמעותה של כל מילה, אבל אני חושב שבהחלט אפשר לקלוט על מה הרב קוק מדבר): הרב קוק מתאר אדם שאינו יודע על חטא מסויים שחטא בו, אבל הוא מרגיש תחושה פנימית מאוד רעה: "הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאוד, שהוא מלא עון, שאין אור ד' מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, לב אטום, מדותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישרה והרצויה, הראויה למלאת חיים הגונים לנפש טהורה… מתבייש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין אלוה בקרבו, וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום, מתמרמר הוא על עצמו, אינו מוצא מנוס מפח מוקשים, שאין לו תוכן מיוחד, רק הוא כולו כמו נתון בסד". שוב, אני משער שאצלך זה לא כל כך חריף, אבל יהיה אפשר ללמוד ממה שהרב קוק כותב גם על המצב שלך. עכשיו שימי לב למשפט הבא: "ומתוך מרירות זו באה התשובה כרטיה של רופא אומן". במשפטים הבאים יתאר הרב קוק איך הכאב הגדול על הריחוק מה' מתהפך לנחמה: "הרגשת התשובה ועומק ידיעתה, סמיכותה הגדולה בעומק הנפש, בסתר הטבע, ובכל חדרי התורה, האמונה והמסורת, בכל כחה היא באה וזורמת בתוך נפשו. בטחון עז ברפואה, בתחיה הכוללת, שהתשובה מושיטה לכל הדבקים בה, מעביר עליו רוח חן ותחנונים, "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנוכי אנחמכם".
ממשיך הרב: "מרגיש הוא, ובכל יום ויום שעובר עליו, בהסכמת תשובה עילאה וכללית זו, הרגשתו נעשית יותר בטוחה, יותר מחוורת, יותר מוארה באור השכל, ויותר מתבארת על פי יסודי תורה". האדם מרגיש כיצד התשובה עצמה מקרבת אותו לה', כי עצם העובדה שאדם שקוע בצער על הריחוק – היא הקרבה הגדולה ביותר! ככל שהאדם יותר יחשוב על כך, יותר יהיה איכפת לו מכך – כך הוא יסיר את המחיצות. אם הוא יסתכל אחורה – הוא יראה שנהפך לאדם אחר! לאט לאט הרגשתו נעשית "יותר מחוורת, יותר מוארה באור השכל": בתחילה היתה התשובה רגשית בלבד, צער על הריחוק מה'. שלב זה חשוב הוא, אך הוא לבדו אינו תשובה שלמה. כאשר התשובה נעשית מוארה באור השכל, מבין האדם מה עליו לתקן, אלו חלקים טובים עליו לשמור ומאלו עליו להתרחק.
עכשיו השלב האחרון – המתוק: "והנה הוא הולך ונוהר, פני הזעם חלפו, אור רצון בא וזורח, הוא מתמלא עוז, עיניו מתמלאות אש קודש. לבבו כולו נטבל בנחלי עדנים, קדושה וטהרה חופפות עליו, אהבה אין קץ מלא כל רוחו, נפשו צמאה לה', וכמו חלב ודשן תשבע מצמאונה זה גופא. רוח הקודש מקשקשת לפניו כזוג, והוא מבושר שנמחו כל פשעיו, הידועים ושאינם ידועים, ושהוא נברא מחדש בריה חדשה, שכל העולם כולו וכל העולמים התחדשו עמו, והכל אומר שירה, חדות ה' מלא כל, "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, ואפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולעולם כולו".
זהו השלב האחרון: פני הזעם חלפו לגמרי, ובמקומם "אור רצון בא וזורח". נשים לב להדרגה: בתחילה היה מדובר ברגש, אח"כ בשכל, ולבסוף בקומה העליונה ביותר של האדם – הרצון. בעוד שבתחילה "אין רוח נדיבה בקרבו" הרי שבזכות צערו הגדול על כך הוא זוכה לרצון אמיתי להיות קרוב לה'.
כאשר נהיה מודעים לכך שהצער הגדול גונז בתוכו את השמחה, אזי גם כאשר נצטער צער אמיתי על מצבנו, בתוך תוכינו נרגיש שמחה, שמחה שבכלל אכפת לנו מהקב"ה.
אם תרצי להמשיך את הדו שיח – אשמח תמיד.
ובנתיים – יום עצמאות שמח!
שיהיה לך חיים טובים ושמחים עד מאה ועשרים!
יעקב, חברים מקשיבים
yaakov@makshivim.org.il