איך להיות בשמחה?

שלום לך.
שאלת שאלה חשובה מאוד.
בזוהר הקדוש יש משל שמסביר את גודל חשיבות השמחה. מוסבר שם שכאשר רוצים להחביא חפץ יקר שמים אותו בכספת או משהו כזה, מקום שאמנם צפוי שיהיו בו חפצי ערך אבל שקשה להגיע אליהם. רק כאשר רוצים להחביא דבר יקר מאוד מאוד שמים אותו במקום לא צפוי. אף אחד לא יחפש מרגלית באשפה, נכון?
את חשיבות השמחה אנחנו לומדים מכך שסיבת הגלות היא 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה'. לא כתוב שלא עבדנו, כתוב שלא עבדנו בשמחה. זה כל ההבדל. העיקרון הזה של השמחה הוא כל כך גדול, כל כך יקר, עד כדי שהקב"ה רצה ללמד אותו אותנו הוא לא שם אותו במקום גלוי אלא 'החביא' אותו בסוף פרשיית הקללות, במקום לא צפוי, כדי שנבין את גודל ערכו, כמו במשל שאמרנו. האר"י הקדוש אמר שאת כל המדרגות הגבוהות שהוא השיג בעבודת השם הוא השיג רק בזכות השמחה שהייתה לו במצוות.
אז איך שמחים?
קודם כל את צריכה להבין שאם העיקרון הזה הוא כל כך גדול הוא גם מצריך הרבה עבודה. ביהדות אין קיצורי דרך ואין מילות קסם. עקרונות העבודה שטוחים בפני כל אחד אבל עדיין נשארת לכל אחד העבודה הפרטית שלו.
שמחה אמיתית היא שמחה של דבר מצווה. שמחה של עבודת ה', של קרבה אל הקודש. אכתוב לך כאן יסוד אחד שהוא סיבת האושר של האדם הדתי ואת תשתמשי בו ותרחיבי אותו כאוות נפשך, עם עצמך, עם חברותייך או, אם תרצי, איתי. זהו עיקרון חשוב ויסודי מאוד. הוא גם פשוט מאוד.
המצוות הן לטובתנו. אין אושר יותר מהנצח. רואים את זה בכך שכל אדם רוצה שיישאר ממנו משהו, זיכרון, להיות משמעותי להסטוריה, איך אחרים רואים אותו ויזכרו אותו. אין אושר גדול מזה. זו דרך אגב סיבת האושר הגדול שבהבאת ילדים לעולם, זו דרכנו להמשיך את חיינו הפרטיים אל הנצח. כל אושר שהוא זמני מטבעו לא מספק את נשמתנו ששואפת אל הגבולות שמעבר לזמן. האושר הזמני שייך לגוף. (כמובן, במישור הפנימי של החיים אין הגוף והנשמה אויבים, אבל ישנם מישורים שבהם כן צריך להתייחס אליהם כך, וכך זה במקרה שלנו). דרך אגב, אם תבדקי תגלי שהאושר הגדול של הגוף, של עולם החומר, הוא למות!!!. הרי כל הפעולות של אושר גופני כגון מנוחה, אכילה וכו' הן פעולות שהמפריז בהן, הנגרר אחרי גופו, מזיק לבריאותו. הגוף מעצמו אינו מסוגל לזוז. כל הפעילות של האדם, אפילו הפעילות הספורטיבית, היא תוצר של הנשמה שיודעת שהגוף הוא כלי ביטוי שלה ודואגת לשמור עליו בריא.
כל מעשה שהאדם עושה תלוי ועומד. יכול להיות שאני רופא וריפאתי אדם. אחרי זה אותו אדם הלך ורצח המונים. אם אסתכל במישור זמני, במישור של חיי העולם הזה, הרי שאצטער אל המעשה שעשיתי. אם אאמין בקב"ה, אדע את ערכן של מצוות ואבין שכאשר הצלתי את חיי אותו אדם אני עשיתי מעשה טוב, התחברתי לקב"ה כפי שאני מצווה ורוצה, ואין שום דבר בעולם שיכול לשנות את זה, לא תהיה לי כל סיבה לצער. לא משנה מה יקרה, אני ארגיש שמח כי ודאי שעשיתי את הדבר הנכון.
כל זה זו רק דוגמא אחת.
האמונה הברורה בקב"ה ובמשפטי צדקו היא הדבר היחיד הגורם לאדם תחושת שלווה שאין הוא פועל לריק, שיש טעם לחייו, היא הנותנת ביטחון מהו מעשה טוב ומה אינו כזה. רק דברים אלו גורמים שמחה.
כטבעם של דברים, השמחה של הנשמה היא פנימית יותר, לא מרגישים אותה מיד כדרך הנאות הגוף. זו הסיבה ש'כלי הנשק' במלחמה על השמחה האמיתית הוא בעיקר הפנמה וידיעה של הערכים האלו שדיברנו עליהם, ערכי האמונה. כדי להרגיש שמחה אמיתית צריך תמיד לחזור ולשנן את יתרון שמחת האמונה, על אף שלוקח זמן עד שהיא מצליחה להשפיע עד כדי שמחה כמו שמחת הגוף, על השמחה החיצונית, שמחת ההוללות.
להשתמע,
יהונתן,חברים מקשיבים,
ymvy@walla.co.il