אדם שמתפלל על עמ"י, הוא בעצם לא מתפלל על רצונותיו הפרטיים. אלא רק על עמ"י. אדם רוצה שיהיה לו יותר תורה, וזה לא מוזכר בתפילה. איך אתם מסבירים את זה? כלומר:
א. למה זה לא מופיע בתפילה?
ב. למה חיברו לנו תפילה על עמ"י, ולא שכ"א יתפלל על עצמו?
ג. האם ס"ס אחרי שתיקנו לנו להתפלל על עמ"י האם אין כאן בעצם מחיקת הפרטיות?
ד. מה הכוונה בדיוק להתפלל על עמ"י? האם הכוונה להתפלל על משה, ויעקב ודוד וכו'? או שיש כאן מובן עמוק מה זה "עם ישראל" או "כלל ישראל" ?
תודה.
לשואל היקר שלום,
העיסוק בסוגיית תפילת הכלל והפרט – מראה על רצון אמיתי וכנה לעבוד את הקב"ה מתוך שלימות ואמיתיות ועל כן נודה על שאלותיך. אנו ננסה להראות שאין אמת בטענה בדבר סתירה בין הכלל לפרט בדור של גאולה – תוך שימת דגש על עניין התפילה.
1. ראשית, כאשר רוצים ללמוד את עניין התפילה לעומקה, אנו חייבים להתחיל בפסוקי התורה ומהם , בחרדת קודש, לגשת ללמוד את דברי חז"ל – בגמרא ובמדרש, עד ימינו אנו.
וכך כותבת התורה: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם." (דברים פרק ד' ז,ח)
התורה מקדימה פסוקים אלו לחזרה על עניין מעמד הר סיני (המשך הפסוקים שם) על מנת ללמדנו שביסוד מעמד הר סיני עומדת ההבנה של עם ישראל – כעם בעל הסגולות המיוחדות של תורה ותפילה. וזהו פשר "ואעשך לגוי גדול" שהובטח לאברהם אבינו – גדול בתורה ובתפילה. (שיחות הרב צבי יהודה פרשת "ואתחנן")
ובמדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תנ) על הפסוק: "אל תיראי תולעת יעקב…" (ישעיה מא' יד'), מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפה – כך ישראל אין להם אלא תפלה, וכן הוא אומר וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', תפשו אומנות אבותם "אברהם יצחק ויעקב", "באברהם" נאמר בית אל מים והעי מקדם וגו' ויטע אשל בבאר שבע, "ביצחק" כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה, "ביעקב" נאמר ויפגע במקום, וכה"א ואני נתתי לך שכם אחד וגו', וכי בחרבו ובקשתו לקח, והא כתיב כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני? אלא זו תפלה, וכן "בדוד" הוא אומר אתה בא אלי בחרב ובחנית וגו', ואומר אלה ברכב ואלה בסוסים וגו', וכן באסא הוא אומר ויקרא אסא אל ה' אלהיו, במשה הוא אומר ונצעק אל ה' וישמע קולנו, א"ל אתם מתגאים על שהוריש לכם אביכם הקול קול יעקב, וישמע ה' את קולנו, ואנו מתגאים במה שהוריש לנו אבינו, ועל חרבך תחיה שנאמר ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך:
ממדרש זה אנו לומדים יסוד חשוב. יכולת התפילה של עם ישראל מהווה יסוד מרכזי בסגולתו ועל ידה ניכרת מאוד היותנו העם הנבחר. תכונה זו של תפילת ישראל הנשמעת ע"י הקב"ה בכל קוראינו אליו, עומדת בבסיס יצירתנו, בהיותנו המשך האבות – ועל כן אינה דומה כלל תפילתנו זו, לתפילת כל גויי הארץ, באשר הם, יחידים או ציבור. (דוגמה לתפילה גוי כזו – מלכים א, ח' מא')
עניין התפילה הוא ייחודי לעם ישראל מצד הקשר העצמי שלו עם בורא עולם בעצם היותו קיים. (משמעותו המילולית של השורש פ-ל-ל הוא קשר חיבור (נפתלתי, פתיל, תפילין) רק עם ישראל מושגח על ידי הקב"ה באופן ישיר, השגחה המופיעה במהלך חייו ההיסטוריים של עם ישראל – בספר ה"כוזרי" נקרא הדבר – "העניין האלהי" ורק דרך עם ישראל תגיע כל האנושות לתכליתה ולאושרה. וכך כותב הרמב"ם: (אגרת תימן – מהדורת הרב י.שילת) "וכבר ערב לנו ה' יתעלה על ידי נביאיו ,שלא נאבד, ולא נכלה, ולא נחדל, מהיות אומה חשובה ומעולה, וכמו שאי אפשר ביטול מציאות הבורא יתעלה – כן לא יתכן אבדתנו מן העולם אמר:"כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (מלאכי ג,ו,) (להרחבה נוספת בעניין עיין עוד בספר "דרך ה' לרמח"ל חלק ב' פרק ד')
רק ישראל מיוחדים בכוח התפילה – כחיוניות של קשר, שייכות, זהו "קול יעקב" – ירושת אבותינו ותכונתנו העצמית. אין התפילה בישראל רק "הכשר-מצווה" בבחינת אמצעי לזכות לתועלת מקֹווה כלשהי – גשמית או אפילו רוחנית – כי אם תכלית עצמית. וכך מובא במדרש: (בראשית רבה (וילנא) פרשה מה ד"ה ד ויבא אל) – מפני מה נתעקרו האימהות? "מפני שהקב"ה מתאווה לתפלתן ומתאווה לשיחתן".
לא הסרת הצרות או הייסורים היא מטרת התפילה אלא התפלה בעצמה היא המטרה, הקשר השייכות "כבן המתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו" (ברכות יט' עמוד א') הצרה היא רק אמצעי המביא לכך. "השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאווה" .
את עובדת היות עניין התפילה מרכזי מאוד בחיינו ניתן ללמוד מכך שאנחנו מכנים את הקב"ה בכינוי מיוחד "אל שומע תפילה" על היותו "שומע קול תפילת עמו ישראל ברחמים" (תפילת יוה"כ).
אנו היחידים היודעים לקרוא בשם ה' המפורש (שם הוויה) ולא רק בשם "אלוקים" או "אלוקי האלוקים" אשר אותו גם הגויים מכירים. משום שרק לעם ישראל הקב"ה התגלה בשם זה. אנו ראינו בעינינו. "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר" (שמות פרק יט פס' כ)
גם יכולת הבנת המידות האלוקיות שבהן העולם מונהג – שייכת לטבעם של ישראל אנו "עם יודעי אלוקיו". ועל כן ברית כרותה היא לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם. ובכל הדורות אנו מתפללים: " כְּיום – "ויקרא בשם ה"…." ותפילת שמונה עשרה נתקנה ע"י אנשי כנסת הגדולה ובהם כמה נביאים ובפתחה תפילת משה רבנו "האל הגדול הגיבור והנורא".
2. לאור האמור לעיל יובן כי כל פרט בישראל הבא להתפלל, חייב להתפלל כפרט של עם ישראל – משום שזוהי תכונתו, כך הוא נוצר, ורק באורח חיים על פי טבעו העצמי יוכל לחיות חיים שלימים. תפילה על מחלתו חייבת להיות ב"תוך שאר חולי עמו ישראל" וגם ניחום אבלים ל"ע הוא "בתוך שאר כל שאר אבלי ציון וירושלים". חנה, העקרה, מתפללת להיפקד בבן זכר וממנה אנו לומדים דיני תפילה (גמרא בברכות פרק חמישי) והכתוב מציין "ותתפלל על ה'" – לא לה' אלא על ה' – תפילה על גילוי שמו של ה' שמתעכב בעולם כיון שאין לה בן אשר עתיד למשוח שני מלכים. זהו מקור לימוד להלכות תפילה ולצורתה.
3. מצאנו בתנ"ך תפילות רבות של יחידים: אברהם – על היפקדות בבן ועל רפואת אבימלך ואשתו, יצחק ורבקה – לזכות לבנים, יעקב – להינצל מעשיו, רחל – להיפקד בבנים, משה – לרפואת מרים, חנה – להיפקד בבנים, שמשון – לנקום בפלישתים (נקמת ישראל), דוד – להינצל משאול ולכפרה על חטאו, חזקיה – להירפא מחוליו, יונה – לצאת ממעי הדג, דניאל – תפילה לקב"ה. – אין שום איסור או התנגדות לכך ח"ו. הביקורת היא על הוצאת הפרט מתוך הכלל והעמדתו במרכז כשלעצמו. נוסח התפילה שנתקן על ידי אנשי כנסת הגדולה ובתוכם כמה נביאים מבטא את המגמות הכלליות, היסודות שעליהן כל בקשתנו הפרטיות מבוססות ורק עם הופעת מגמות אלו – בקשתנו הפרטיות יקבלו את ערכן ומקומן.
וביחס לשאלותיך –
4. תפילה לזכות לסייעתא דשמיא בלימוד תורה מוזכרת בתפילה במקומות רבים: א. ברכה שלימה שנתקנה על בחירת ישראל ונתינת התורה – ברכת "אהבת עולם" (אהבה רבה) – "אבינו אב הרחמן…ותן בליבנו בינה להביו ולהשכיל, לשמוע, ללימוד, וללמד את כל דברי תלמוד תורתך באהבה." ב.תפילת שמונה-עשרה "אתה חונן לאדם דעת..חננו מאתך דעה בינה והשכל" – ועל האדם לכוון שיזכה להבין את התורה. ג. "ובא לציון גואל" – "ברוך הוא אלוקינו…ונתן לנו תורת אמת…הוא יפתח לבנו בתורתו…" ד.בתפילת "בריך-שמיה" – בפתיחת ארון הקודש – יהא רעוא קדמך דתפתח ליבאי באורייתא. (יהי רצון מלפניך שתפתח ליבי בתורה)
5. בהקדמה המובאת לעיל הסברנו שאין כאן מחיקת הפרטיות חלילה. ההיפך הוא הנכון, יש כאן הכללת הפרטיות על ידי נתינת המקום המתאים לה בתוך מכלול מעגלי הזהות היותר רחבים של האדם – שייכותו הלאומית, היותו ברוא בצלם, התכלית שלשמה נוצר. מעין המסופר על ר' אריה לוין זצ"ל שאמר לרופא של אשתו: "הרגל של אשתי כואבת לשנינו"… האם הוא מחק את אישיותו או שמא להיפך, הוא הרחיב אותה?!
6. דבר נוסף שאותו יש לזכור הוא שכתוצאה מנוסח התפילה הכללי, הפרט מבין את היחס הנכון שיש בין בקשותיו הפרטיות לבין "צרכי עמך ישראל – המרובים" – ועל ידי כך לא יבוא לידי גאווה בכך שיחשוב שאין מבלעדי רצונו האישי והמצומצם מאומה ועל כן אם משהו לא יסתדר בדיוק לפי תוכניותיו מיד הוא מחרף ומגדף ומלא טענות ומענות כלפי כולם – חוץ ממנו. בתפילה, האדם מעלה את רצונו האישי על ידי ההתקשרות לרצון הכללי של הקב"ה בבריאת העולם וכך הוא מבין לאן יש לו לשאוף ואת מה צריך באמת לתקן.
7. וודאי שניתן תמיד להוסיף תפילות יחיד, תחינות ובקשות שונות מהקב"ה – ניתן לעשות זאת או בתוך תפילת "שמונה-עשרה" בברכת "שומע-תפילה" או בסוף "שמונה עשרה" לפני עקירת הרגליים, וכן בזמן הפנוי של האדם במהלך היום.
8. המובן של "להתפלל על כלל ישראל" כולל את הכול – הן את היחידים הנמצאים בכלל, והן את הכלל כישות אחת. תפילה מליאה ובכוונה על – דעת, תשובה, סליחה, גאולה, רפואה, פרנסה, הסרת הרע, צדק, מלוכה, שלום. ובעומק העניין מובן התפילה על הכלל – הוא שהאדם מבקש "להיבלע כולו ברוח ישראל….צימאון לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים, לראות בשמחת ישראל – צימאון לה' לאור תורה, ליושר, לחכמה, ולכל טוב ונעלה. (על פי "אורות ישראל" פרק ג' סע' ה' ועיין עוד ב "אורות התחייה" סע' כד') "עמך עמי – ואלוקיך אלוקי" (מגילת רות)
לסיום, מצורף כנספח מובאות חשובות מספר "הכוזרי" לרבי יהודה הלוי, העוסקות בתפילת היחיד ובתפילת הציבור. מומלץ מאוד ללמוד אותן.
בברכה,
שי, "חברים-מקשיבים"
ספר הכוזרי מאמר ג:
יז. ולאחר שמקדשהו ומרוממהו בזה, יתחיל בבקשת צרכיו בכלל כל ישראל, ולא יעבור זה, כי התפלה הנענית אינה כי אם לקהל או בקהל, או לאחד שיהיה במקום קהל, והוא נעדר בזמננו זה.
יח. אמר הכוזרי: ולמה זה, הלא שיתיחד האדם יותר טוב ותהיה נפשו זכה ומחשבתו פנויה יותר.
יט. אמר החבר: אבל היתרון לקהל מכמה פנים. מהם כי הקהל אינם מתפללים במה שיש בו הפסד ליחיד והיחיד אפשר שיתפלל במה שיש בו הפסד ליחידים אחרים, ואפשר שיש ביחידים ההם מי שיתפלל במה שיש בו הפסדו. ומתנאי התפלה הנענית שתהיה במה שיועיל העולם ולא יזיקהו בשום פנים. ומהם שמעט הוא שתשלם תפלה ליחיד מבלי שגגה ופשיעה. ומפני כן קבעו לנו שיתפלל היחיד תפלת הצבור, ושתהיה תפלתו בצבור בעוד שיוכל לא פחות מעשרה, כדי שישלים קצתם מה שיחסר בקצתם בשגגה או בפשיעה, ויסתדר מהכל תפלה שלמה בכונה זכה, ותחול הברכה על הכל ויגיע לכל אחד מהיחידים חלקו ממנה. כי הענין האלהי כמטר מרוה ארץ מהארצות כשתהיה הארץ כלה ראויה לו, ואפשר שיכלול בה מי שאינו ראוי לו מהיחידים ויצלחו בעבור הרוב, ובהפוך זה, ימנע המטר מארץ מהארצות מפני שהארץ כלה אינה ראויה לו, ואפשר שיכלול בה יחידים היו ראויים לו ונמנע מהם בעבור הרוב. אלה דיניו יתברך העולמיים. ואצלו יתברך הגמול ליחידים ההם בעולם הבא, ועוד שבעולם הזה יתן להם תמורה טובה וייטיב להם בקצת טובה יהיו בה נכרים משכניהם, אך מעט שינצלו מהעונש הכולל הצלה גמורה. ומשל מי שהתפלל לצורך עצמו, כמשל מי שהשתדל לחזק את ביתו לבדו ולא רצה להכנס עם אנשי המדינה בהעזרם על חזוק חומותם, הוא מוציא הרבה ועומד על הסכנה, ואשר יכנס במה שנכנסים בו הצבור, מוציא מעט ועומד בבטחה, כי מה שמקצר ממנו אחד משלימו אחר, ותקום המדינה בתכלית מה שיש ביכולת, ויהיו אנשיה מגיעים כלם אל ברכתה בהוצאה מועטת עם הדין וההסכמה. ועל כן קורא אפלטון מה שיוציא בצד התורה, חלק הכל, ובעוד שיתעלם היחיד מחלק הכל והוא שיש בו תקנת צבורו, אשר הוא חלק ממנו, וחשב כי יותירנו לעצמו, הוא חוטא על הכל וחוטא לנפשו יותר, כי היחיד בכלל הצבור כאבר האחד בכלל הגוף. אלו היה מקפיד הזרוע על דמו כשהוצרך אל ההקזה, היה נפסד הגוף כולו ונפסד הזרוע בהפסדו. אך ראוי ליחיד לסבול הצער גם המות בצד תקנת הכל. והנחוץ ממה שיעיין עליו היחיד, הוא חלק הכל שיתננו ולא יתעלם ממנו.
