קשיים בישיבה החדשה ועוד בעיות

שלום לך.
אני לא יודע מתי הדברים האלו יגיעו אליך, ובאיזה מצב רוח תהיה כשתקרא אותם, אבל אני מקווה שהם יעזרו לך במשהו.
דבריך ולבטיך העמוקים והמיוסרים נגעו ללבי. ברור לי שחוננת ברגישות נפלאה ודבריך משקפים כמיהה עמוקה לטוב. אבל לרגישות זו גם מחיר כבד – הכאב.
הכאב שבמעבר למקום חדש ולא מוכר. בו אתה אולי חש זר ומנוכר. מקום בו אתה לא מכיר את כולם, והם לא אותך. אין לך מעמד מגובש ויציב. אינך יודע כיצד אתה נתפס בעיני אחרים, או מה הם מצפים ממך. יכול להיות שאתה קצת לבד, בלי התמיכה והאהבה של החברה המוכרת והחברים והמשפחה שאתה יכול לסמוך עליהם. אינך יודע מה צופן לך עתידך. אתה ניצב בתחילת דרך חדשה עם הזדמנויות רבות וגדולות, אך לצידם גם הפחד שאולי תיכשל. אולי זה לא מתאים לך.

הכאב שבניסיון לעבוד את ה' באמת. בלב שלם ביראה ובאהבה. ההשתדלות לעמוד לפני ה' ולהתכוון בתפילה, ולצידה מפח הנפש והעצבות שבכישלונות החוזרים ונשנים. כישלונות המעוררים רגשי אשמה וחוסר ערך. הרגשה שהקב"ה אינו אב אוהב אלא רודן אכזר. וההרגשה שזה לא צריך להיות כך. שהתורה אמורה להיות דבר נפלא ונעים, שהקב"ה אמור לחבק ולהעניק שפע ואהבה אין-סופיים ולא הרגשה של מצוקה וייאוש.

הכאב שבהתמודדות עם היצר. שבהתמודדות עם הכישלונות. שבהרגשה שדרישות ההלכה מוגזמות. שאין הבנה לנפש האדם, למאבקיו ולדחפיו הקיומיים והעמוקים. ואולי גם הרגשת אשמה על אותה ביקורת שיש לך על התורה, על חז"ל או על מחנכיך.

הכאב לנוכח כל הסבל בעולם ולנוכח כל האטימות המשודרת על ידי מי שאמור לטפל ולעזור- המחנכים, הממשלה והציבור בכלל.

"הזמן מורכב מיום ולילה וכן חיי האדם אור וחושך עולה ויורד…" [צה"צ י"ג]. בחיים לפעמים כואב. לכל אחד יש תקופות בהם קשה לו והוא עצוב ומדוכא- זה נורמלי ואנושי. אל תצפה לחיים נטולי כאב. כולנו צריכים ללמוד איך להחזיק מעמד בתקופות קשות. לדעת לוותר לפעמים על האגו ולבקש עזרה. זה כל כך פשוט לבקש עזרה, אבל הרבה אנשים ממשיכים לסבול לבד בשקט ולא מבקשים עזרה (אני זוכר תקופות בהן סבלתי מקשיים נפשיים ולא שיתפתי אף אחד. אני זוכר את הייסורים ואת הבדידות. את הכמיהה שמישהו יעזור. אבל באותו זמן נפנפתי את כל מי ששאל לשלומי בכנות, "הכל בסדר" הייתי עונה בחיוך, וממשיך לאכול את עצמי). כולנו בני אדם, וכולנו צריכים לפעמים עזרה- אוזן קשבת, כתף תומכת, עצה והכוונה. תוכל למצוא הרבה אנשים שישמחו לעזור, להקשיב, לקבל ולאהוב אותך כמו שאתה. יכול להיות שהר"מ שלך לא מודע למצוקה שלך. אם לא עשית נסיון כנה לדבר אתו, קשה יהיה לו לקלוט את הקשיים והלבטים שלך. ויכול להיות שאין לו את הכישורים לכך, את הרגישויות הנחוצות לעזור לך. לכל אחד יש מוגבלויות וזאת המגבלה שלו. אבל אני בטוח שתוכל למצוא מישהו לשתף אתו את לבטיך: משגיח, רב, אברך, חבר, הורה, מדריך, ראש הישיבה.

המעבר למקום חדש הוא תהליך קשה לאנשים רבים. אתה עוזב את כל מה שהיה בטוח ומוכר וצועד אל עבר הלא ידוע. לא פלא שקשה לך. שאתה מלא חששות, וכעסים על אלו שמילאו אותך בציפיות לחיים שלווים ושמחים של עלייה בעבודת ה' ולימוד התורה. אתה לא היחיד שקשה לו. התקופה הראשונה בישיבה לא קלה עבור רבים. גם אם מסביבך כולם מחייכים ומפגינים ביטחון עצמי- דע לך שרבים מהם מרגישים בדיוק כמוך, לפעמים "מי שמחייך בחוץ בוכה בפנים" (כך אמרו לי בני נוער במוסד שיקום מהתמכרויות). זו תקופה מצוינת ליצור חברויות חדשות. חבריך לשיעור פתוחים עכשיו יותר מתמיד ליצירת קשרים חדשים. תוכל לפגוש אנשים חדשים (כל אחד עם עולם של רגשות ומחשבות עמוק ונפלא) וליצור חברויות חדשות לכל החיים. בכל אופן, החוויות שאתה עובר אינן בהכרח סימן לכך שהמקום לא מתאים לך.

אתה רוצה לאהוב גמרא, וכועס על מי שהבטיח לך חיים קלים? אתה צודק. אבל תעזוב את זה מאחוריך. אל תסחב איתך את המועקות והכעסים. תנסה לחיות את ההווה על כל ההזדמנויות וההתמודדויות הכרוכות בו, בלי לשקוע במחשבות וטרוניות על העבר. לי אין מתכון לאהבה. מה שבטוח זה שלא כדאי להיות לחוץ על זה- או שאתה אוהב, או שלא. ואם לא- אז לא. זה לא יעזור לך להאשים את עצמך או אחרים, או לחפש באובססיביות את האהבה- "מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ". תלמד. זה חובה. זו זכות. בכך אנו נאמנים למסורת של דורות שמסרו נפשם על התורה. בכך אנו מפנימים בעצמינו עולם מושגים ורעיונות- של קדושה, של צדק, של מוסר. כאן יש לנו הזדמנות לפגוש את רצון ה'. שיעור א' זו תקופה מצויינת לנסוי ותעיה- אל תבהל מכך שדברים לא ברורים ודרכך בעולם התורה ובחיים בכלל איננה מגובשת- זה לוקח המון שנים. זו תקפה מצוינת לרכוש מושגים ברחבי עולם ההלכה והמחשבה, ולהכיר דרכי לימוד וספרים שונים. "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ"- זה כלל גדול בלמוד תורה (עי' על כך בהרחבה באוה"ת). תבדוק אפשרויות שונות בלימוד ותמצא מה מתאים לך (גמרא- התרכזות בפשט התלמוד והמקורות מהתקופה/התרכזות ברעיונות וביסודות ההלכתיים העקרוניים של הסוגיה/התרכזות בהשתלשלות ההלכה למעשה מתוך הסוגיה/בקיאות. הלכה- לימוד של ספר הלכה על הסדר [לאו דוקא משנ"ב]/לימוד שות"ים העוסקים בשאלות מתחדשות. מחשבה- ראשונים/מדרש/חסידות/מוסר/מודרני. תנ"ך- פשט/דרש/פרשנים) רק צריך סבלנות ולתת לזה זמן. לשמור על הלו"ז גם כשאין כח וזה לא מתחשק. לדעתי, כדאי ללמוד לפי הסדר הקבוע בישיבה (פחות או יותר), זה מתאים לרוב האנשים ומהווה בסיס טוב לחיי הלימוד בבית המדרש. אבל אם אין מספיק לימודי מחשבה לטעמך, תיזום אותם. תיזום חברותות בספרים שונים. תיגש לאברך ותבקש חברותא או שיעור לחוג מצומצם של חבר'ה (זה יחמיא לו מאוד, מקסימום הוא יגיד לך שאין לו זמן). תדבר על העניין עם הר"מ והמשגיח (ואם אין לך אומץ, אולי בעתיד יהיה).

כולנו מנסים להתרכז בתפילה ולעשות את תפילותינו תחנונים. במיוחד בתקופה והקשיים בהם אנו נמצאים. כמה היינו רוצים לבכות ולקרוע שערי שמים בזעקותינו… אבל זה קשה. זה קשה כי קשה לנו להיפתח רגשית. זה קשה כי הנוסח מקובע ויוצא מתוכנו כמו תקליט. יכול להיות שאתה מכווין יותר, או אולי פחות מאחרים. זה לא משנה. זו התפילה שלך ויש בה נקודת קדושה מיוחדת. איזה-שהוא זיק של אהבת ה' עומד מאחורי כל התפילות האפורות והיומיות שלנו. ר' אייזק שר (מגדולי המוסר לפני כ70- שנה) התרעם פעם על היחס הניתן לתפילה. הוא קרא לציבור "בואו ונחזיק טובה לתפילת של מצוות אנשים מלומדה". אנשים נוטים לזלזל באותה תפילה שיגרתית חצי-אוטומטית, והרב ביקש להעלות על נס דווקא את המעלה הגדולה שיש בתפילה הקבועה והשיגרתית. באופי ובקדושה עליהם היא שומרת בחיינו. אולי תגיד לי שזה רעיונות חדשים. שחז"ל דרשו את עומק הדין ואני עוסק באפולגטיקה. אצטט לך משהו מאותם חכמים קפדנים, חסרי ההבנה לנפש האדם:

"אמר רבי חייא רבה: מימי לא עלה בידי לכוון בתפילתי. פעם אחת רציתי לכוון ושוב נפל הרהור בלב [זה היה הרהורו]- מי קודם להיכנס לפני המלך- 'ארקבסה' שהוא השר הממונה על ריש גלותא, שכן דרך הנכנסים למלך שהחשוב יותר נכנס ראשון, או ה'ריש גלותא' נכנס תחילה לפי שנכנסים למלך דרך מטה למעלה? שמואל אמר: אני מונה באמצע תפילתי אפרוחים הפורחים. ר' בון בר חייא אמר: אני מונה שורות בנין החומה. אמר ר' מתניה: אני מחזיק טובה לראשי- שכשהנני מגיע למודים הוא כורע מעצמו, אפי' בלא שאני מכוון!" [ירושלמי ברכות פ"ב סוף ה"ד].

הרבה כנות והומור יש בדברי האמוראים הנ"ל. יכול להיות שנתקלת בדברי ביקורת ודרישות גבוהות על כוונה בתפילה, אך אין ספק שהם לא התכוונו להחליש אנשים ולדכא אותם בעבודת ה'. "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" הוא כלל בסיסי בתורה. התורה ניתנה לבני אדם, עם חולשות ומגבלות אנושיות, ואין צפייה שאדם יהיה מושלם. התורה מבקשת רק שתנסה. "אין הקב"ה בא בטרוניה לבריותיו"- אתה והקב"ה יודעים את מצבך, את ההתמודדויות והקשיים שלך. ראיתי פעם פתגם באתר של N.A (למכורים לסמים): "אין אנו שואפים לשלמות. אנו שואפים להתקדמות". וזו בעצם תמצית השקפתו של הרב קוק על התשובה. ה"תשובה" איננה רעיון של בדיעבד, אלא מלכתחילה. אין ציפייה מהאדם שיהיה מושלם, אלא שיכוון את חייו להתקדמות ולשאיפה לטוב:

"אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו. מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות…
התשובה קדמה לעולם, ולפיכך היא יסוד העולם. שלמותם של החים היא דוקא התגלותם על פי טבעם העצמי. וכיון שטבע מצד עצמו אינו בעל הסתכלות והבחנה, הרי החטא מוכרח מצד זה, 'ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. וביטול עצם טבעיותם של החיים כדי שיהיה האדם בלתי חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול, 'וכפר מאשר חטא על נפש' [-נזיר]. על כן התשובה מתקנת את הקלקול ומחזירה את העולם ואת החיים למקורו דוקא בגילוי יסוד עצמיותם העליון, עולם החירות, ועל שם כך מכנים שם ה'- אלוקים חיים" [אוה"ת פ"ה, ו].

אוסיף עוד נקודה, שאינני יודע עד כמה היא נוגעת אליך. מדובר בהבנה שהיתה לי על עצמי- אולי זה נכון גם לגביך. אני נוטה להיות מאוד ביקורתי כלפי עצמי. אינני מסוגל לומר (בכנות) "חפיף" "קח את זה בקלות". אני מודע היטב לכל עבירה, לכל חולשה, ולכל פגם בעצמי. לעיתים אני מגזים במימדי הבעיה. עצם ההתמקדות בכישלון גורם לאיבוד פרופורציות. אלא, שאת אותו שיפוט עצמי חסר רחמים, אני מייחס גם לקב"ה. ממילא אני מתרעם על התורה ועל הקב"ה ומאשים אותם, במידה מסויימת, בכל אותם ייסורים ורגשות אשמה הממלאים אותי כשאני עומד לנוכח מגרעותי. אלא שאף שאכן יש מימד עמוק של דין בתורה, מידת האהבה והרחמים הם שמאפיינים את הקב"ה ע"פ עדות עצמו "א-ל רחום וחנון…". הקב"ה הוא אכן מלך, אך אני נוטה לשכוח שהוא גם אבא, ואמא ואוהב, שאע"פ שחטאנו אנו קרויים בנים, ש"על כל פשעים תכסה האהבה". הקב"ה לא מחפש אותנו בפינה. הוא מבקש רק להדריך ולאהוב ללא תנאי (וככל אוהב, כמיהתו הגדולה היא שנאהב אותו חזרה). הביקורתיות שלי כלפי עצמי גרמה לי להתמקד ולתת דגש לביטויים מסויימים בהם נתקלתי בעולם התורה, ולהתעלם מאחרים. היא גרמה לי לראות לפעמים ביקורת חסרת פשרות בדברים שנאמרו מתוך אהבה.

הכעס שלך על מחנכים שאינם משקיעים בתלמידיהם הוא מוצדק, אבל (לדעתי) מופרז ומכליל. אנשי חינוך רבים וטובים שוקדים ועובדים קשה ומנסים לפתח קשר עם התלמידים, לעזור ולהכווין אותם. במיוחד בשעות שאתה לא רואה אותם הם חושבים על התלמיד, מתייעצים, מנסים למצוא דרך לעזור. לא קל לזהות את מי שזקוק לתמיכה, לא קל לעזור לו (והוא לא בהכרח משתף פעולה), ויש הרבה יותר תלמידים ממחנכים. קל לדבר על מה שראוי שיהיה, אבל הרבה יותר קשה להביא את הדברים לידי יישום. גם מחנכים הם בני אדם. כמוני וכמוך גם להם יש חולשות ומגבלות והם משתדלים לעשות את הדברים הכי טוב שהם יודעים. יכול להיות שהיתה לך התנסות לא נעימה עם בן אדם אטום במיוחד, אבל אין סיבה להשליך מכאן על כל מי שעוסק בחינוך.

סיימת את שאלותיך בדברים שכואבים לכולנו- המצב הכלכלי בטחוני והמדיני הקשה. גם אני מתוסכל מהמציאות חסרת המוצא. כל גילוי של אטימות וטפשות מצד מנהיגי המדינה מוסיף שמן למדורה הבוערת. אבל לדעתי, אם זה כואב לך אז במקום להיות מתוסכל תעשה את חלקך הקטן. קשה לך עם המצוקה הכלכלית? תתנדב לעזור למשפחות עם קשיים (תחנוך ילדים הזקוקים לעזרה בבית הספר, תעזור בחלוקות מצרכים בארגון החסד הקרוב אליך, שים קופת צדקה של ארגון חסד בישיבה/בבית כנסת/בבית, תוסיף בקשות בתפילתך על עם ישראל). אתה אמנם לומד בישיבה ומשימתך בימים אלו להתפתח בתורה ובעבודת ה', אבל אם לדעתך המצב מצדיק את זה, תתרום קצת לחברה. זה לא חייב להיות הרבה (שעה-שעתיים בשבוע)- תעשה את המעט שלך. התנדבות ונתינה (בכל מסגרת), עשויה לתרום גם לך ולהתפתחות שלך בישיבה. אם הסכם ז'נבה מעצבן אותך, כתוב מכתבים לעיתונות, פרסם מודעות. הרבה אנשים מתלוננים על עוולות או רשלנות מצד גורמים שונים, אבל לא נוקפים אצבע בעניין (ואם אדם לא מצליח לאזור אומץ לפעול בעצמו, למה הוא מתפלא על חולשות של אחרים?).

מאחר והדברים התארכו כבר מעל ומעבר, אומר רק עוד דבר אחד- בו פתחתי. אתה אדם מיוחד ורגיש עם הרבה כמיהה לטוב ולצדק. אלו תכונות נפלאות שאתה יכול לטפח ולהכווין לחיים עשירים ועמוקים. אתה יכול לעזור לאנשים ולהקשיב להם תוך רגישות לכאבם ותוך הזדהות למה שעובר עליהם. אתה יכול לשתף אותם בחיים שלך. אל תוותר על השאיפה לעולם טוב וצודק- תביא את השאיפה לידי ביטוי בחיים שלך, תעשה את הטוב במסגרת שלך. "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", אפילו טיפה של טוב זה דבר מדהים ביופיו, והרבה יתר עמוק ואמיתי מהרע והשחור. אל תבלע בתוך עצמך את כל ייסורי העולם. אנחנו לא צריכים לסחוב את כל העולם על כתפינו. תשאיר את זה לקב"ה.

באהבה ובברכת כל מילי דמיטב
עמיחי, חברים מקשיבים