השאיפה לשלמות

חני – שלום רב,
את שואלת שאלה טובה וחשובה – אצטט לפנייך תשובה מתוך הספר "התבהרות". התשובה נפלאה ומדברת בעד עצמה:

"אכן, צריך לשאוף לשלמות. אכן, תכלית האדם לעבוד ולשפר את עצמו ואת חייו הפנימיים ממש כשם שהוא מצווה על שמירת אורח חיים דתי בחיצוניות. אלא שנדמה לי ששורש הבעיה נעוצה בהגדרה מוטעית של המושג "הצלחה" או "התקדמות".
לשיטתך, התקדמות פירושה שלמות. כלומר, כל עוד לא קנית שלמות בלימוד, במידות, בתפילה וכדומה, לא קנית כלום וכל מאמציך היו לשווא.
לדאבוננו, מוצאת שיטה זו סימוכין מבלי משים בסיפורים רבים על צדיקים ועל גדולי ישראל. כמעט באופן קבוע אנו נתקלים בסיפורים אלו בתבנית שחוזרת על עצמה: "כבר מנעוריו ראו עליו שהוא צדיק"… אתה מוצא מיד בעמוד הראשון של הספר – מעולם לא שיחק עם ילדים בחיידר, רק למד בהתמדה, מידותיו התרומיות היו לשם דבר מעודו, הוא ויתר, התעלה, התקדש והתרומם – עד סוף הספר.
ואתה, הקורא הנבוך, מתבייש להודות שעליך לא ראו מילדותך שום סימני צדיקות, שאתה כן אהבת להשתובב כמו כולם, וכמו כל אדם נורמלי היו לך בחייך מעידות וכשלונות, מורדות ועליות, ולשלמות כמו זו המתוארת בסיפורים אלו לעולם לא תוכל להגיע.
"כנראה", אתה אומר לעצמך בשקט כשאיש אינו שומע, "שאני – צדיק כבר לא אהיה". עובדה, הלא אתה יודע כמה גדול המרחק בינך לבין אותן דמויות הוד, גדולי ישראל, המתוארות בסיפורים אין קץ.
כוונתם של מחברי הספרים הללו היתה, מן הסתם, טובה. למען ילמדו צעירי הצאן גדולה מהי וילכו אף הם בדרך גדולים.
אבל הם טעו טעות מרה ואנושה, כאשר הפכו גדולים אלו לבלתי אנושיים ותיארו אותם כנשגבים מעם כבר מילדותם – ולכן גם זרים בתכלית לאדם מן הישוב, להגיגיו ולמשבריו. ובאמת תמונה מסולפת ציירו, כי כל הגדולים, בלי יוצא מן הכלל, נולדו עם יצר הרע כמונו. כמונו הם עלו וירדו, ביקשו וחיפשו, מעדו ונשאו תפילה, ורק אחר מאבק מתמיד עם הרע הטמון בנפשם, התעלו לאט לאט, מעלה מעלה, וזכו למה שזכו.

על כך כתב שלמה בחכמתו: "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ב ט"ז). גם הצדיק נופל, אבל הוא – קם ומתחיל מחדש. גם הוא, כשאר האדם, מועד לטעות ושגיאה. דביקותו איננה דבר מולד ומעלתו נובעת מעבודתו בקודש ולא מיחוס או מאיזו סגולה יחודית מופלאה השמורה לו בלבד.
משום כך טורחת גם התורה להדגיש ולהבליט את מעידותיהם של כל הצדיקים, החל מאברהם אבינו וכלה במשה רבינו וכו'. ודאי, מעידותיהם דקות וקלות ביחס אלינו, אבל בעצם הזכרתן באה התורה ללמד, שהם היו אנושיים, הם היו עלולים לשגות. לכן, דווקא משום כך, גם אתה הקורא האנושי, מסוגל, כמותם, להעפיל לגבהים. גם הם וגם אתה קורצתם מאותו חומר עצמו – בשר ודם.
וכן כותב רבי יצחק הוטנר זצ"ל בספרו "פחד יצחק – אגרות ומכתבים": "רעה חולה היא אצלנו, שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל, כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע?".

כל תנועה – קנין השלמות

אם הצלחה היא רק שלמות, ואם התקדמות משמעה רק להגיע לאותו קו גמר של צדיקות גמורה (ובלתי מושגת), אזי איש, מסתמא, לא יצליח לזכות לה. אולי למתי מעט – לאלה המושלמים מבטן – שמורה זכות ההצלחה. אולם מלבדם, נידונו כנראה הבריות כולן להתבוסס לנצח בביצת הכישלון, להתייסר ביסורי מצפון מתמידים, ולבסוף לרשת אבדון.
תשאל – מי אמר שפני הדברים שונים הם? מה ערך יש באמת להשתדלות או לרצון קדוש, אם אינם מגיעים אל תכליתם ושלמותם?
כותב דוד המלך (תהילים קי"ט צ"ו): "לכל תיכלה ראיתי קץ, רחבה מצוותיך מאד", ומבאר המלבי"ם: "רוצה לומר, בכל הדברים שבעולם, אם רוצים להשיג התכלית צריך תחילה שיהיה קץ, היינו שישלם הדבר, כי התכלית לא יבוא רק בגמר המעשה, כמו שהישיבה בבית ועל הכיסא שהוא התכלית לא יהיה, רק אם נגמר (בנין) הבית והכסא. אבל מצוותיך, אחר שהיא רחבה מאד ואי אפשר להשיג בה (את) הקץ… ובכל זאת יושג התכלית, כי כל מצוה היא תכלית לעצמה! וגם ההליכה אחר המצוה היא תכלית בפני עצמה! כי עיקר תכלית המצוה היא האמונה שמאמין בה' ושומע מצוותיו ונחת רוח הוא לפניו שאמר ונעשה רצונו".
בענייני העולם הזה אם כן, רק בהשלמת החפץ יש בו תכלית. אם לא גמרת לבנות בית, לא תוכל לגור בו והוא לא יצלח לכלום. אבל בקדושה, בתורה ובמצוות, כל דבר בדרך אל השלמות הוא תכלית לעצמו. "כל מצוה היא תכלית לעצמה" – כל פסוק שלמדת הוא תכלית לעצמו, כל התגברות על המידות היא קנין נצח גם בטרם השלמת עבודתך, ויתירה מזו – אפילו "ההליכה אחר המצוה היא תכלית בפני עצמה", אפילו רצון, אפילו השתדלות, נקראים הצלחה בקודש.
אפילו לא פעלת כלום חוץ מהשתדלות, לבד מרצון – כבר הצלחת! במידת מה כבר קנית שלמות!

הכל או לא כלום

שורש שגיאה זו בתפישת השלמות הוא קדום מאד, וכמובא במדרש שזה היה שורש מפלתם ואובדנם של אנשי דור המבול. שהרי דור המבול, בעלי דעת רחבה היו ובקיאים בכל החכמות. כיצד, אם כן, הרשיעו וחטאו כל כך עד שגזר ה' כליה גמורה על עולמו?
אלא שאנשי הדור ההוא ידעו, כי מלחמה לטוב ולרע מתחוללת בנפשם.
היו להם מנהיגים מורמים מעם: חנוך, מתושלח, נח, והם בודאי עוררו את ההמונים ללכת בדרך הטוב והיושר. לא פעם ולא פעמיים ניסו אנשי דור המבול לתקן את דרכיהם ולבקש את האור, עד שקמו מתוכם אנשים ואמרו – די!
"מה ש-די כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע (נתפלל) בו" – אל הטוב השלם, הנקי מרבב, אין ביכולתנו להגיע. ככל שאנו מתקדמים, מתקדם גם הרע, פעם אנו כובשים את יצרנו ופעמיים הוא מכשילנו. ואם כן, מה הטעם בעבודת הבורא, ומה התועלת בפניה אליו?
להגיע אל הטוב בשלמות איננו מצליחים, צדיקים גדולים אנחנו לא, מהרע אסור לנו להנות ויסורי המצפון מציקים לנו השכם והערב. מוטב, אם כן, להיפטר מהם לגמרי! הבה נחליט להתמכר לרע עד הסוף, וכך נוכל לפחות להנות מן העולם הזה, אם אל העולם הבא אין לנו שום סיכוי להגיע בשלמות!
"אין תוצאות", טענו האנשים ההם, "לא רואים התקדמות… לכן, אם לא נקבל הכל – נבחר בלא כלום, וגרוע ממנו – ברע לשמו. הכל או לא כלום!". ומן הבחירה ב'לא כלום' רוחני קצרה הדרך עד שהגיעו ל'לא כלום' ולאבדון מוחלט של העולם במבול.
דווקא השאיפה לשלמות – היא שהפכה להם לרועץ והמיטה חורבן על ראשם.
חסרה להם רק ההסכמה לחוק האלוקי שטבע ה' בעולמו. הם רצו שלמות כפי שהם מבינים אותה – שלמות במונחים חיצוניים של העולם הזה, תנו לי את הכל, עכשיו, אני רוצה להיות 'הכי'… לא רק הכי עשיר והכי גיבור, אלא גם הכי צדיק, הכי רוחני, והכי תלמיד חכם…
ואילו ה' הנהיג את עולמו באופן שונה. ה' אומר לנו, בתורה ובדברי חז"ל, ששלמות אמיתית אין פירושה דווקא להגיע לקו הגמר, כי אם כל תנועה וכל צעד בדרך אליו שלמות תיקרא.

ואנו? כשאין בכוחנו להשיג את הטוב המקווה, להיות טובים ומוצלחים ממש ועד הסוף, האין גם אנו נוטים לוותר על הכל? האין גם אנו נוטים לבטל את ההשגים הקטנים, החלקיים והשבריריים שלנו מול השלמות הלא מושגת?
כמה אפשר לחיות עם יסורי מצפון ועם ריחוק משלמות? מחשבות ורגשות כאלה מובילים רבים – כשם שהובילו אותך, וכשם שהובילו את דור המבול אל המסקנה הנואשת והשגויה שמוטב לוותר על הכל.

מי קטן ומי גדול?

ועוד, אותה שאיפת שלמות, אף שיש לה בוודאי מקור קדוש בנפש, בה בעצמה טמון גם שורש רע, תהומי וחשוך, שכן "הכל או לא כלום" ברוב המקרים אינה אלא התבטאות בוטה של מידת הגאוה.
הגע בנפשך. אם היינו מגיעים, כרצוננו, במהירות ובקלות אל השלמות המקווה בלימוד, בתפילה, או בעבודת המידות, אין ספק כמעט, שמשם – בלי שום יכולת להתנגד – היינו נופלים אל תהום הגאוה. "ראו כמה הצלחתי, כמה צדיק אני, ולמדן…" היינו מדמים כי אנו שרויים בחוג האור של השלמות, ובאמת היינו מוטלים בתהום הנוראה, אליה לא חודרת אפילו קרן אור. שהרי על המתגאה קורא ה' "אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה'), ואם הוא לא דר בנפשי – מי דר שם???
במסכת סנהדרין ק"ד מתואר מעשה בירבעם בן נבט, שהיה רשע גדול, וה' בעצמו הציע לו דרך תשובה: "אמר רבי אבא, אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי (דוד מלך המשיח) נטייל בגן עדן, אמר לו (ירבעם להקב"ה) מי בראש? (ענה לו הקב"ה) בן ישי בראש. (אמר ירבעם) אי הכי לא בעינא" (אם כך איני רוצה).
מדהים? מטורף? לאו דווקא. אין זו אלא הדגמת הרגש המוכר והידוע, "הכל או לא כלום". אני רוצה רק הכי טוב! ואם לא אז את הכי רע. רק לא בינוני, רק לא קטן, אפילו לא קטן במעט, אפילו לא קטן מאדם אחד…
בעולם האמת – ההפך הוא הנכון. "מי שהוא קטן הוא גדול ומי שהוא גדול הוא קטן", מכריז ספר הזוהר (חלק א' דף קכ"ב).
השמח במועט ומעריך אותו, המקבל את חסרונותיו וריחוקו משלמות באורך רוח ובסבלנות, הוא הגדול באמת. הוא – שאין לו במה להתגאות ולהתפאר, נותר לו רק לעבוד את ה' לשם שמיים, ו"טוב מעט בכוונה (ולשם שמיים) מהרבה שלא בכוונה" (ולא לשם שמיים).
ואילו הגדול, הרוצה לבלוע הכל, ואין די לו בפחות מזה – הוא הקטן באמת. שאיפת שלמותו אינה אלא פניה אחת גדולה של רצון להתפאר, ומשום כך הוא חפץ להשליך הכל כשאין גדולתו עולה בידו כרצונו.
"כי עיקר תכלית המצווה היא האמונה שמאמין בה' ושומע מצוותיו ונחת רוח הוא לפניו שאמר ונעשה רצונו". נחת רוח כזו – מושגת בכל מעשה קדוש ובכל מצוה, בכל רגע של לימוד ובכל מילה של תפילה, ואפילו, כלשון המלבי"ם, "ההליכה אחר המצוה", כלומר הרצון והכוונה, "היא תכלית בפני עצמה"!
זוהי השלמות המסתתרת בכל תנועה של קדושה, ואין שלמות אחרת מלבדה!" (מתוך התבהרות)

סליחה על האריכות, אך זוהי התשובה
אם יהיו לך עוד שאלות נשמח לנסות ולענות.
כל טוב,
שלמה, חברים מקשיבים
shlomo@makshivim.org.il