שאלתי "היאך האדם הפרטי יודע לאיזה זרם להשתייך. ואם תגידו לי "עשה לך רב" אז עדיין מי אמר שהוא הרב הכללי ביותר? מה לעשות? היאך אני מכריע בשאלות השקפתיות אמוניות? ו" וכו' ועניתם לי כך: "…אין תפקידי להכריע האם הרב ש"ך או הרב קוק צודק, מה שכן מוטל עלי הוא לעשות לי רב, כלומר למצוא אדם גדול בתורה, ביראת שמים, בקישור לכלל ישראל, במידות וכו' שאני מוצא ענין מיוחד, קישור מיוחד ורוממות מיוחדת דווקא באותו רב. וכאשר אותו רב יצדיק אותי, יחנך אותי, יפתח את הצדדים האידאליסטים שבי – בזה אני צועד ועולה בדרך האמת, בזה אני הולך ונעשה כללי יותר ויותר…" שאלתי כעת היא: נכון ש " אין תפקידי להכריע האם הרב ש"ך או הרב קוק צודק" אך מי באמת צדק? האם אפשר לומר שהרב ש"ך טעה? והוא הטעה אלפי תלמידים אחריו? ואם אכן הוא טעה והטעה היאך יתכן שכל הרבנים ישבו בשקט ולא מיחו נגדו ולא החרימוהו?
שלום וברכה.
שאלת – איך אפשר לדעת מי צודק? וברשותך אשאל שאלה אחרת. מדוע בכלל יש מחלוקות בהלכה?
במחשבה ראשונית, נראה שהתשובה לכך היא שאמנם היה עדיף שהיתה אמת אחת שכולם היו הולכים בה, והמצב של ריבוי הדעות הוא מצב של דיעבד. אבל מדוע הקב"ה לא נתן לנו את התורה באופן כזה שלעולם לא תיווצר מחלוקת?
בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פרק ד הלכה ב) ניתנת תשובה מפתיעה לשאלה זו: "וידבר ה' אל משה, אמר לפניו רבונו של עולם הודיעיני היאך היא ההלכה! אמר לו אחרי רבים להטות. רבו המזכין – זכו, רבו המחייבין – חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור". הקב"ה קובע לכתחילה את הכרעת ההלכה לידי ישראל – דוקא בגלל המחלוקת! כיצד יתכן הדבר???
סוד העניין נעוץ בפער בין הבורא לנברא. הגמרא אומרת על מחלוקת בית שמאי ובית הלל: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". מבאר המהר"ל (באר הגולה עמודים יט-כ) שהאמת האלוקית היא כל כך גדולה, שאדם אחד אינו יכול להקיפה מכל ריבוי צדדיה. כאשר יש מחלוקת, כל צד רואה את העניין מזוית ראייתו – שיש בה הרבה הרבה אמת, אבל יש נקודות אמת נוספות בדבריו של החולק. אם נשתמש במשל: האור הלבן מורכב כידוע מכל צבעי הקשת, באחוזים שונים. אולם אם נשים זכוכית בינינו לבין האור, יש זכוכית שתעביר רק את האור האדום, זכוכית שתעביר רק את הצהוב, וכו'. כאשר הצבעים כולם מתלכדים – מתקבל האור הלבן השלם.
עיקרון זה בא לידי ביטוי במציאות, אם נסתכל על מחלוקות במבט מקיף של שנים. לפעמים נראה בתחילה שיש "מלחמת עולם" בין הצדדים. אולם, אם נתבונן במחלוקות עצומות שהיו בין גדולי ישראל בדורות שעברו, נראה שלאחר זמן תרם כל צד את תרומתו לדרך השלמה. דוגמא לכך – מחלוקת ה"חסידים" וה"מתנגדים". בשל מצבם העגום של ישראל בגלות, קמה החסידות להראות לעם את השמחה שבקיום המצוות, את חשיבות הכוונה והרגש במצוות ועוד. לתנועת החסידות קמה התנגדות עזה מצד גדולי ישראל רבים, ובראשם הגר"א, משום שהיו אנשים רבים מהמון העם שתפסו את החסידות בצורה מעוותת וחשבו שהכוונה והרגש במצוות היא הדבר היחיד אותו ה' רוצה, וממילא פגעו בקיום המצוות ברובד המעשי. ברבות השנים התבררה האמת שבכל צד, וכיום בכל ספריה תורנית יש הן ספרים של גדולי החסידות והן ספרים של מתנגדיה, זה לצד זה. תלמידי חכמים רבים יונקים את תורתם מכל הגוונים ורואים כיצד הדברים משלימים זה את זה, וברור לכולם שהקב"ה רוצה מאיתנו גם את המעשה וגם את הרגש, בלי שיבוא האחד על חשבון השני. תהליך דומה היה בהתנגדות שהיתה לספרו של הרמב"ם "מורה נבוכים".
גם בנושא הציונות כך הדבר. הציונות הדתית חרטה על דגלה את חשיבות חיבור התורה לחיים ולעולם, כך שהתורה לא תהיה מנותקת מהחיים הטבעיים של הכלל והפרט. לעומתם הציבור "החרדי" חשש שחיבור כזה יפגע בקיום התורה כראוי ולכן התנגד אליו, והוא מדגיש את "הרף" הגבוה של קיום המצוות. מתוך כך מתרבים אנשים רבים שהם גם מחוברים לתחיית האומה וגם מקפידים על קלה כבחמורה, ומאידך הציבור החרדי רואה שלא חייבת להיות סתירה בין הדברים. ברוך ה' קיימת עם השנים התקרבות גדולה בין הציבורים. למשל, חלק גדול – אולי רובו – של הציבור החרדי רואה עצמו שותף ואיכפתי למצבו של עם ישראל וארץ ישראל, וזאת ללא ספק בהשפעת הרב קוק, תלמידיו ותלמידי תלמידיו (וכמובן גדולי ישראל נוספים).
כך הוא דרכה של האמת: ככל שהאמת מורכבת ועמוקה, הרי שכדי לצאת לאור בעולם היא עוברת דרך בירורים וליטושים. על כן השאלה 'מי צודק' אינה מדוייקת. השאלה הנכונה היא מה הן נקודות האמת שבכל צד, וזאת מוטל על כל אחד מאיתנו לברר עד כמה שידו מגעת. אשרי מי שמקשיב לנקודות האמת העולות מדבריו של חבירו, המבקש כמוהו לברר מהו רצון ה' בעולמו.
הייתי רוצה להזכיר עוד דבר שהרבה פעמים שוכחים כשעוסקים במחלוקות. לפעמים מציגים מחלוקות בין גדולי ישראל כאילו הן מחלוקות בעיקרי האמונה, וכאילו יש לנו שתי תורות חלילה – ולא היא. המעמיק ומתבונן היטב בדברי שני הצדדים, יגלה שאין מחלוקת על היסודות, גם אם ברובד המעשי יש מחלוקת חריפה מהו היסוד המתאים לדור מסויים. אין מחלוקת על תרי"ג מצוות ו- 13 עיקרי האמונה, אין מחלוקת על החשיבות העצומה של לימוד התורה, אין מחלוקת על כך שבמצב האידיאלי של עם ישראל יש לו צבא, אין גם מחלוקת שבאופן עקרוני שכאשר אדם מחוייב במצוה אזי חיובו קודם ללימוד תורה. יש מחלוקת כיצד להתבונן על קורות עם ישראל בדורות האחרונים, וממילא מהי ההדרכה המתאימה לדור זה.
כאן יש להוסיף הערה חשובה. כתבתי עד כאן את המבט האמוני – מחשבתי למחלוקות. אולם באופן מעשי, כל עוד אין סנהדרין, כמובן ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". הקב"ה רוצה שכל אדם יעשה כמיטב הבנתו ותפיסתו מהו רצון ה'.
אגב, לא כ"כ הבנתי את השאלה למה הרבנים לא החרימו את הרב ש"ך, בהנחה שהוא טעה. דרכה של היהדות אינה בחרמות נגד מי שרוצה לעשות רצון ה', ואני חושב שלא היה מעולם ולא יהיה לעולם ויכוח על כך שהרב ש"ך אמר כל מה שאמר אך ורק לשם שמים. מה עוד שלרב ש"ך יש זכויות גדולות בהרבצת התורה.
זה הכלל: גם כאשר "על פני השטח" יש קצת מתח (החרוז בלי כוונה) – כיון שכולם מכוונים לשם שמים הרי ש"מיני ומיניה יתקלס עילאיה" (=ממני וממנו יתקלס הקב"ה).
מטבעו של האינטרנט, כתבתי את הדברים בתמצית. אשמח תמיד להוסיף ולהרחיב.
כל טוב
יעקב, חברים מקשיבים
yaakov@makshivim.org.il
