קיום המצוות מתוך עצמי או בגלל השפעת הסביבה?

בתיה, שלום רב!
לעניות דעתי, נקודת המוצא של שאלתך מוטעית. כלומר, ההנחה שאדם שקיבל עליו עול תורה ומצוות מרצונו החופשי והבין מהכרתו האישית ש"יש מנהיג לבירה", עדיף על אדם ששומר תורה ומצוות כיוון שכך קיבל במסורת, מאביו ומסבו וכן הלאה, אינה נכונה.
אמנם בתחומים רבים, אנו נוהגים להעריך הרבה יותר אנשים שהגיעו למעמד מסויים בכוחות עצמם על פני כאלה שהגיעו למעמדם ב"דרכים עוקפות" (פרוטקציה וכו'), אך בנידון דידן המצב שונה.
אחת מיסודותיה המוצקים של האמונה היהודית היא המסורת. בלי המסורת, יקשה עלינו מאוד להתמודד עם שאלות רבות שמתעוררות בכל מיני תחומים באמונה ובמצוות. בלי המסורת, איך היינו יכולים להיות בטוחים שאכן התפילין צריכות להיות שחורות? לדוגמה. הרבה מעבר לכך, מעמד הר סיני: איך אנחנו יודעים שהוא אכן קרה? אז אמנם יש גם את הגורם שנקרא "היגלותם התמדתם בהמונים רבים" שמשמעותו, שכל הניסים שארעו לאבות אבותינו, קרו לא באופן חד פעמי ולא לאדם בודד (כמו בדתות אחרות), אלא לעיני כל ישראל, אך בלי העברת ומסירת הדברים מאב לבן ומבן לנכד וכן הלאה, לא היינו יכולים להתמודד עם טענות המקנטרים. למסורת ערך רב גם בתחום המנהגים, וידוע ש"מנהג ישראל – דין הוא".
אם כן, למסורת יש ערך רב ביותר ביהדות.
כל אחד נולד לחברה מסויימת, לתרבות מסויימת. החברה משפיעה עלינו בין אם נרצה בכך, ובין אם לא, בין אם נכיר בכך ובין אם לא. וזה נכון במגוון תחומים, החל בהשקפה פוליטית, דרך צורת לבוש, צורת דיבור, ועד להשקפת עולם דתית.
כעת, יש לבדוק, אם מדובר על השפעות שליליות. על האדם לברר עם עצמו כל הזמן האם הוא נגרר אחרי החברה, האם הוא נוהג כך וכך רק בגלל שאלה תכתיבי החברה, או שמא הסיבות הן אחרות. אם מדובר על השפעות טובות, על האדם לברך על כך שהוא הגיע לחברה זו, ועם זאת לנסות ולהעמיק את ההזדהות עם השפעות אלו, ע"י ברור הדברים וליבונם.
את מספרת שאת מבררת את ענייני האמונה, חוקרת ושואלת שאלות. אשרייך!
אני לא חושב שיש לך מה להיות לחוצה מכך שאת "מושפעת". אז מה אם את מושפעת? לא תמיד זה רע להיות מושפע, יש השפעה שהיא לטובה ויש השפעה לרעה, (בישיבות החסידיות, בעיקר בחב"ד, יש תפקיד שנקרא "משפיע", שתפקידו "להשפיע" ולחזק את התלמידים מבחינה רוחנית). אם את לא מקיימת את המצוות הללו כמובנות מאילהן וכ"מצוות אנשים מלומדה", אלא מנסה לברר מה עומד ביסודן, אני באמת חושב שאת צריכה לברך כל יום על כך שנולדת לחברה ולמשפחה שכזו, שהאמונה ושמירת המצוות הן נר לרגליה. המשיכי בדרכך זו, ואל תפחדי להיות מושפעת בדברים חיוביים!
בברכה,
אביעד, חברים מקשיבים

תשובה שניה: שלום בתיה
כל הכבוד לך על השאלה. היא מצביעה על רצון אמיתי לקישור בריא אל דרך החיים שלך ולא שמעשי המצוות מנותקים מהווי החיים שלך. המשיכי בדרך זו.
שאלת כיצד תוכלי לדעת שדרך האמונה והתורה בה בחרת איננה מושפעת מהורייך, מורייך וסביבתך החברתית.
את מספרת שנהגת בצניעות ושמרת שבת עוד לפני שעמדת על חשיבות הדברים, פשוט מפני שהורייך וכו' חינכו אותך לכך. שאלתך היא בעצם, אם אני מבין אותה נכון, כיצד תוכלי לדעת היום, אחרי שאת כבר חיה במסגרת הזו ו'משוחדת' בבואך לבדוק אותה, שהיא נכונה גם מבחינה מוחלטת, אובייקטיבית, ולא להמשיך לחיות בה מכוח ההרגל אלא מכוח בחירתך שלך, בחירה מחודשת בדרך שאת כבר הולכת בה. כמו אדם שהוריו לימדו אותו לנגן כאשר היה צעיר ואפילו שלא הייתה לו סבלנות להתאמן הם הכריחו אותו (יכול להיות מאוד שהמצב הזה מוכר לך) ואחרי מספר שנים הוא פתאום גילה בליבו פנימה את היופי שבנגינה וראה שהיא טובה לו ונכונה כלפיו לא מכוח מה שהרגילו אותו אלא בגלל שהוא באמת מזדהה עם נגינתו והיא באמת מבטאת את פנימיותו.
אני מקווה שהבנתי נכון את שאלתך כי אפשר להבין אותה בעוד כמה דרכים ולענות עליה בעוד כל מיני כיוונים. אנסה לענות על שאלה זו. נראה לי שמה שחסר לך זה לא ההוכחות למציאות הבורא ואמיתות התורה (כי אז היית שואלת בצורה פשוטה יותר 'מי אמר שאלה שהסבירו לי על מציאות הבורא היו הכי חכמים, אולי הכופרים, שאיתם לא כל כך דיברתי, יותר חכמים ויש להם הוכחות יותר טובות') אלא דבר אחר לגמרי.
לחוזר בתשובה 'ממוצע' ישנה הרגשה נפלאה של גילוי האור באופן פיתאומי, הרגשה איך כל חייו מקבלים משמעות אחרת, זהות פנימית מלאה עם דרכו. כל אלה 'חסרים' לאדם ש'לצערו' תמיד שמר את דרך התורה ומצוותיה. מאידך תשאלי כל חוזר בתשובה והוא יאמר לך שהוא מקנא בך על שזכית לגדול בתוך הדרך הזו, בבית שומר מסורת, ולא נאלצת לעבור את כל מה שהוא עבר, את כל הזוהמא שהוא נאלץ לספוג את נשמתו ולהתנתק ממנה אחר כך בקושי רב, שאת 'נקייה' הרבה יותר ממנו בפנימיותך. בכל צד יש חיסרון.
ננסה להסביר את החסרונות האלה באופן קצת עמוק ועל פי זה אולי יובן לך יותר מדוע הדרך הזו נכונה גם לגבייך ומה את צריכה להרגיש בה.
יש מחלוקת בגמרא האם צדיק גמור עדיף או בעל תשובה עדיף. רבי יוחנן (שהיה צדיק גמור) אומר שהצדיק הוא העדיף שהרי הוא מנותק לגמרי מן החטא וכלל לא התלכלך. ריש לקיש (שהיה שודד וחזר בתשובה) אומר שבעל תשובה עדיף. לא נכנס כרגע לנימוק של ריש לקיש, נימוק שמתוכו נלקח המשפט הידוע 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד'. נסביר רק את הנקודה של 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים במחלוקת הזו'.
העולם הזה נברא לכבוד הקב"ה, כדי להרבות את כבודו. כך מוכיח המהר"ל מפראג לאור הרבה פסוקים בספר שנקרא 'באר הגולה'. לא נכנס לעומק ההסבר הזה אלא רק להשלכתו כלפינו. כמו מלחין ומנצח שגדלותם היא בכך שהוא מצליח לחבר ולהבין מנגינות שונות מסוגים שונים וכולם יפים לאוזן, גם המנגינות הסוערות וגם הרגועות, גם כלי המיתר וגם כלי הנשיפה והם מצליחים לנצל לצורך מנגינות אלו כלים השונים זה מזה ולשלבם בהרמוניה, בסדר נפלא, כך גם הקב"ה ועולמנו.
כבוד הקב"ה הוא בכך שכל אדם עם כל רקע, עם מיזוג התכונות השונות, כל אחד מצליח להתחבר אליו. אפשר להמשיל את זה לנואם שמצליח לרתק את כל סוגי הקהל, דבר שמלמד על גדלות עצומה ביכולת הנאום והבנת אופי השומעים. לקב"ה יש גדלות שכזו. בשביל גדלות שכזו הקב"ה 'חייב' היה לברוא סוגי 'קהל' שונים זה מזה. אלו בעצם הצדיקים ובעלי התשובה. כל אחד מהם מראה באופן שונה על כבוד הבורא. הצדיק מראה על יכולת ה' להדריך את האדם בדרך חיים שלימה ולשמור על נקיונו הפנימי באופן מלא. זה סוג אחד של כבוד לקב"ה. בעל התשובה מראה שהקב"ה ותורתו הם האמת היחידה, שהרי הוא היה במקומות אחרים אבל לא מצא בהם את מקומו, ורק בדרך עבודת ה' נרגעה נשמתו ומצאה את מנוחתה, את זהותה הפנימית. כל אחד צריך לשמוח בתפקידו ולראות את הגודל שבו.
זכית להיות מה'צדיקים הגמורים' שהושפעו כבר מקטנותם. אין זו השפעה רעה אלא דרך העבודה שבה הקב"ה רוצה שאת תראי כמה הוא גדול, איך באופייך המיוחד לך קיבלת את הוראותיו, הבנתם אותם כפי שיכלך ויישמת אותם כפי נטיותיך. (דרך התורה עצמה מאפשרת הרבה דרכים, וכמו שברור לגמרי שאת שונה מחברותייך, וכך מתברר גם שיש סוגי חוזרים בתשובה שונים וצדיקים גמורים שונים, וכל אחד מוסיף עוד על כבוד ה' וכך עד אין סוף, במכלול המעשים של האדם, באופן עשייתו כל מעשה- אפשר לתת צדקה אחרי אמירת יהי רצון ואפשר לתת בלא אמירת יהי רצון ולהספיק לתת ליותר עניים, כל אחד והאמת שבו, במחשבה בשעת המעשה עצמו שמשתנה מאדם לאדם וכו' וכו' עד אין סוף).
עד כאן בעצם הסברנו מדוע ההשפעה עליך איננה רעה אלא דבר טוב שלא צריך להתעצב עליו.
אבל עדיין נשארה לך עבודה. אמרנו למעלה במשל על הילד שלומד נגינה שהוא מגיע לשלב בחיים שבו הוא מגלה בליבו פנימה את היופי שבנגינה. יופי שיתכן שללא הוריו הוא כלל לא היה מתוודע אליו אבל בגדלותו הוא מתפקח ומשתמש בכלים שהנחילו לו הוריו, מוריו וסביבתו כדי למצוא את זהותו הפנימית. תחום זה שייך גם בקודש בעניין שאנו מדברים עליו. גם לצדיק גמור יש מעין חזרה בתשובה (ויש המסבירים בזה את 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא') והוא צריך להעמיק את הזדהותו הפנימית עם הדרך שהוא כבר חי בה, להיות נאמן בליבו פנימה לדרך זו יותר ויותר. הצדיק צריך להמשיך בדרך שבה הוא כבר חי מתוך אמונה שהיא הנכונה ביותר ובמקביל לבצר את אמיתות האמונה על ידי 'חזרה בתשובה', על ידי ראיית עוד הוכחה חיצונית למציאות הבורא וכו' מחד ומאידך על ידי הרגשה פנימית של שלווה שאפשר להשיג רק בדרך התורה. הדברים הם ארוכים ואפשר להאריך בהם מאוד (העברתי על זה סמינריון שלם, שבע יחידות של שעה) אבל יסוד הדברים מובן.
לסיכום: אין כל רע בכך שאדם ממשיך את הדרך שהוא הודרך לחיות בה. אין אפשרות לבדוק את כל הדרכים, האמונות וכו' ולכן אין לנו כל צורך לעשות זאת. רק אם נווכח שדרך החיים שלנו איננה נכונה נאלץ בצער רב להתנתק ממנה ולחפש דרך חיים אחרת. חוזר בתשובה נאלץ לעשות זאת. אדם שנולד בתוך מסגרת דתית מצווה לחזק את קישורו הפנימי אליה על ידי ביסוס שיכלי וריגשי, על ידי הרחבת האמונה. אין כל רע בכך שהוא לא ניסה את שאר הדרכים ואין זה תפקידו בעולם.
אני מקווה שעניתי לשאלתך ואם לא אל תהססי לשאול שוב.
יהונתן, חברים מקשיבים