כידוע, לאלוקים יש שליחים, בני אדם שמבצעים פעולות שונות. לדוגמה נבוכנדצר היה השליח של אלוקים להחרבת המקדש וקיימים עוד עשרות שליחים לביצוע פעולות שונות בעולם. האם זה לא סותר את יכולת הבחירה החופשית? הרי האדם נברא בצלם אלוהים ויש לו רצונות ובחירות משלו ובאמירה שאדם מסויים הוא שליח נראה שאלוקים שולט בבחירתו והוא עושה את רצון ה'. ועוד שאומרים על רשעים גמורים שהם שליחי אלוקים בכך שגנבו או חלילה רצחו זה נראה סותר את התורה שהרי זה בניגוד גמור לרצון ה'. מה התשובה לכך?
בתודה מראש.
שלום לך,
השאלה ששאלת היא בעצם אחת השאלות החשובות ביותר ביהדות, ודנו בה גדולי הרבנים בכל הדורות, ובראשם הרמב"ם, בעיקר ב"מורה נבוכים" (חלק ג פר' יז – כב).
על כל פעולה שאדם עושה בעולם ניתן להסתכל בשתי נקודות מבט:
1. בחירית – האדם, שהינו בעל בחירה חופשית, החליט לעשות כך את הדברים, ולכן התוצאה נובעת ממעשיו של האדם ומהבחירה שביצע. לדוגמה אם בא ראובן ובועט בשמעון, לשמעון כואב בגלל שראובן בחר לבעוט בו.
2. השגחתית – הקב"ה משגיח על העולם, ומודע למהלכו כל רגע ורגע, ושום דבר הקורה בעולם אינו קורה במקרה. לכן אם בא ראובן ובעט בשמעון, כנראה שכך רצה הקב"ה שיקרה. מדוע שהקב"ה ירצה שיבעטו בו? כאן ניתן לראות את זה או כעונש על מעשה מסוים, או כרמז לשמעון שעליו לתקן משהו לא נכון במעשיו וכדו'.
כפי שציינת בשאלה ישנה סתירה ברורה לעין בין שתי הסיבות האלו, שהרי אם יש לאדם בחירה והוא מחליט על מעשיו, כיצד ניתן להגיד שמעשיו אירעו כיון שכך הקב"ה רצה? מעשיו אירעו כיון שכך הוא בחר לעשות. אותו דבר גם בצד השני, אם הקב"ה קובע הכל – היכן נמצא המקום של האדם?
למרות הפרדוקס (הסתירה הפנימית) שיש בין שתי הסיבות האלו, היהדות קובעת את שתיהן כעקרונות ברזל:
1. יש לאדם בחירה מוחלטת ללכת באיזו דרך שיבחר.
2. אין מקרים בעולם – הכל בא כתוצאה מרצון הקב"ה, וכתגובה למעשי האדם.
השאלה היא כאמור איך מתמודדים עם השילוב של שניהם. על זה אומר הרמב"ם שאין פה סתירה אמיתית, אלא חזותית בלבד. אבל בגלל שהאדם נמצא בעולם הזה, וכבול בכבלי המחשבה של העולם הזה, אין ביכולתו לדעת כיצד הדברים מסתדרים.
מדוע אין ביכולתו לדעת? מה מונע מהמחשבה האנושית לתפוס את הדברים?
המושג "השגחה" בו אנחנו משתמשים כל הזמן מכוון כלפי אלהים, כוונתו היא בעצם שאלהים "משגיח" על העולם, ומחליט כיצד יתרחש כל דבר. אלא שבגלל ריחוקו של אלהים, וקיומו במימד אחר לגמרי מאשר האדם, איננו יכולים אפילו לנסות להבין את מהותו ועצמות, במילים אחרות אין לנו שום מושג מה זה "אלהים" (לדוגמה נסה לדמיין מרובע בעל 20 ממדים במקום שלושה, וכאן מדובר על דבר שלפי הפיסיקאים קיים בעולמנו, אך לנו בלתי אפשרי לדמיין דבר כזה כי אנחנו תופסים רק שלושה ממדים. אלהים הוא דבר רחוק לאין סוף (עוד מושג שאין ביכולתנו לתפוס במוח האנושי) ולכן ברור שיהיה מחוץ לתפיסת השכל האנושי המוגבל). אומר הרמב"ם שכפי שאיננו יכולים להבין מה זה אלהים, איננו יכולים להבין אף פעולה אחרת המתייחסת לגביו, איננו יכולים להבין מהי מחשבתו, מהי ידיעתו, וכן מהי השגחתו. לכן, כיון שאין לנו שום מושג מהי השגחה, איננו יכולים להבין כיצד משתלבת עם בחירה, וכיצד כל פעולה שאדם עושה, למרות שהוא בחר בה, הפעולה נבעה מרצון ה'.
השאלה הבאה שצריך לשאול היא – כיצד אנחנו אמורים להתמודד עם דברים שאיננו מבינים? כיצד ניתן לדרוש מאדם שיאמין בשני דברים הסותרים אחד את השני חזיתית?
לפני שנענה על השאלה הזאת, נסביר מדוע שני הדברים חייבים להיות נכונים:
בחירה – ברור מדוע הבחירה הינה דבר הכרחי – שהרי כל התורה כולה מבוססת על העניין של שכר ועונש, ושל יכולת האדם לבחור האם לקיים מצווה או לא, לולא הבחירה אין מקום כלל לכל ציווי התורה, שהרי אין טעם לצוות אדם שממילא כל מעשיו מוכתבים מלמעלה ואין לו כלל בחירה האם לעשותם. נוסף על זה כל אדם החי בעולם יכול להרגיש בבחירה שיש לו כיצד לבצע את הדברים, טענה כי אין לאדם בחירה סותרת את הרגש הטבעי וההגיון הבריא של כל אדם.
השגחה – אנחנו מאמינים כי אלהים הוא שברא את העולם. אחת ההגדות של הרמב"ם לאלהים היא שהוא "טוב", ושניתן לייחס לו רק תכונות טובות. דבר זה נובע מהסתכלות על כללות העולם, והראיה כי העולם בכללותו הוא דבר טוב. אם העולם בכללותו הוא דבר טוב, איזה אינטרס יש לאלהים, שכבר ראינו שהוא טוב, לברוא בני אדם, ולזרוק אותם לעולם שייעזבו למקריות, וייגרמו להם דברים רעים. לא יכול להיות שהקב"ה ייתן ליצרי כפיו להיפגע סתם כך ללא שום דבר שהם עשו, שהרי למה לה' לברוא בני אדם סתם כדי לפגוע בהם? לכן לא רק שאנחנו מניחים שישנה השגחה, שהרי אין לה' שום אינטרס לברוא סתם בני אדם, אלא שההשגחה היא טובה – שהרי ה' הוא טוב, ואם קורה רע לאדם אין זה אלא מאחת משתי סיבות: עונש על רשעתו, או רמז לאדם שאינו רשע גמור, שייטב את דרכיו, בנקודות מסוימות.
נחזור לשאלה האחרונה ששאלנו כיצד ניתן לחיות עם הפרדוקס הזה, ובעולם שאיננו מבינים כיצד הוא פועל?
כאן התשובה היא פשוטה, האדם כל הזמן צריך לפעול כאילו שניהם נכונים, כאשר הוא נדרש לחלק בין הרגעים בהם הוא נדרש לבחור האם לבצע פעולה מסוימת – ואז הוא צריך להתייחס בעיקר לבחירה, לבין הרגעים בהם קורא לאדם משהו – ואז הוא צריך לראות את הדברים כאילו הם נובעים מהקב"ה, ולפי זה לנתח אותם, ולהסיק מסקנות, ונסביר:
כאשר אדם בא לבצע מעשה מסוים, כל פעולה שהוא יבצע עליו להאמין באמונה שלמה שבידו הבחירה, והוא צריך להחליט האם לעשות טוב או רע, ועל ידי בחירה זו ישפיע על עצמו ועל העולם כולו. גם כאשר באים לדון אדם על מעשיו מתייחסים לכל מעשיו כאל מעשים שהיה בידו להחליט האם לעשותם או לא – והוא בחר לעשותם, ולכן הוא נושא באחריות עליהם.
לעומת זאת כאשר באים לבחון את היחס שלנו לתוצאות, האדם צריך להאמין שהמעשה שנעשה לגביו מגיע מאת הקב"ה, בתור שכר, או לחילופין בתור עונש, וברוב המקרים דווקא בתור רמז – לגרום לו לחשוב ולנתח את מעשיו וכמובן לתקן אותם. גישה כזו של אדם כמובן שאינה פותרת את עושה המעשה מנשיאת האחריות, אבל האדם שהמעשה נעשה בו חייב להתנתק לרגע מהמציאות הגלויה והנראת לעין, ולחשוב על המעשה כדבר שהגיע עליו מלמעלה, וכמובן להשלים עם הדברים, ולהפיק מהם את מה שביכולתו להפיק.
נחזור לרגע לדוגמה שהבאנו למעלה, ראובן שבעט בשמעון, ברור שראובן אשם כיון שבחר לבעוט בו, ולכן גם נעניש אותו במידת האפשר. גם בשמים אנחנו מאמנים שראובן ישא באחריות לבעיטה אותה נתן לשמעון. אבל שמעון מצידו לא יכול להסתפק במחשבה שקיבל בעיטה מראובן וצריך גם לחשוב מדוע החליט הקב"ה כי מגיע לו לקבל בעיטה – מה הוא עשה רע? וכיצד הוא יכול לתקן את הדברים?
ולסיום נחזור לשאלה ולדוגמה המובאת בה – הגדרת נבוכדנאצר כשליח של ה' להחריב את ביהמ"ק. במקרה זה יש לנו שני דברים ברורים:
1. ביהמ"ק לעולם לא היה נחרב אם הקב"ה לא היה רוצה בכך, ובגלל שהקב"ה הוא טוב, ולא מעניש סתם ניתן לראות את החורבן כעונש לעמ"י על חטאיו – וכפי שניתן לראות בספרי הנביאים (בעיקר ירמיהו, והחצי הראשון של ספר יחזקאל העוסקים בחורבן).
2. נבוכדנאצר כאיש היה רשע גדול, והחליט להחריב את ירושלים ולשרוף את ביהמ"ק.
על פי מה שאמרנו, אין ספק שנבוכדנאצר אשם, ואכן רואים שחז"ל בהרבה מאד מקרים מתייחסים אליו כאל רשע גמור, ואין ספק שגם בשמים נושא נבוכדנאצר באחריות על מעשיו.
אבל אין זו הסיבה היחידה לחורבן הבית – הסיבה העיקרית היא חטאיהם של ישראל, ובלעדיהם לא היה נחרב הבית.
המשפט הזה שנבכודנאצר הוא שליח ה', בא לומר לנו שכאשר המקדש נחרב, ואנחנו באים להסיק מהמקרה הזה מסקנות, עיקר עבודתנו אינה צריכה להתרכז באדם שבחר להחריב אותו, או בסיבות המדיניות / צבאיות/ פוליטיות שגרמו לחורבנו (ואין ספק שהיו כאלה) – כיון שאלו דברים שוליים. הסקת המסקנות העיקרית צריכה להיות בצד השני – הצד שלנו, לראות מדוע הקב"ה גרם לביהמ"ק להחרב, מה בא הקב"ה להגיד לנו באמצעות פעולה זו, ומה אנחנו צריכים לתקן בעקבות זאת.
ובניסוח יותר כללי – כאשר הרוע כבר נעשה אין טעם להתרכז ברשעים, ובגורמים המציאותיים שגרמו לו (אם כי אין ספק שיש להתייחס גם אליהם). אלא להתייחס לרשעים בעיקר כשליחים של הקב"ה – ולהתרכז בעיקר בבעיות שלנו, שעליהם בא הקב"ה להצביע לנו באמצעות הרע שקרה לנו.
כל טוב
אהרון, חברים מקשיבים
