אני בכיתה י' ועכשיו אני לומדת לבגרות בבקיאות ואני קצת מרגישה שאני לא מספיק מבינה את ההבדל בין לימוד תנ"ך לבין ספר רגיל, לפעמים אני מרגישה שזה קצת מגוחח ללמוד בע"פ משפטים, מקומות וכו' אם זה סתם כמו ספר רגיל למשל כמו שאני יעשה בקיאות בהארי פוטר להבדיל..
תודה רבה ורק טוב!!!
שלום וברכה.
יישר כח על השאלה החשובה! הלואי שכולם לא היו מסתפקים בלימוד שטחי של "ספר הספרים".
תארי לעצמך נער בגיל ההתבגרות, המגבש את דרכו. והנה נקרית לידו הזדמנות לקרוא יומן שכתבו הוריו אותם הוא מעריץ – ובו הם מתארים את חייהם שלהם בגילו: כיצד מצאו בעצמם כוחות של חיים, כיצד נכשלו לפעמים, כיצד יצאו ממשברים וכיצד הפיקו את הלקחים ממשברים אלו. זהו התנ"ך! חכמים אומרים כי "נבואה שהוצרכה לשעתה לא נכתבה, נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה". בתנ"ך אנו לומדים על אבות האומה, על כוחותיהם ומשבריהם. דוגמאות ספורות: אברהם אבינו שהפיץ את האמונה בבורא עולם ברבים ולא הסתפק ב"אני את נפשי הצלתי". דוד המלך שלאחר שחטא (ואין זה משנה כרגע מה היתה חומרת החטא) והוכח על כך – לא ניסה להתחמק אלא הודה מיד "חטאתי". בתנ"ך אנו פוגשים את מלחמות ישראל, שלא נרתעו למרות הקשיים ולמרות שלא תמיד היה נראה הרבה סיכוי וזאת משום שהאמינו בקב"ה שהבטיח להם את הארץ וציום שלא לפחד (חשוב מאוד לדורינו שלנו). התנ"ך מלמד אותנו לחשוף את הכוחות גם בתוכינו! הן באופן פרטי והן באופן לאומי – ציבורי.
בתנ"ך אנו למדים גם על מגמת חיינו – לקדש את שם ה', על ארץ ישראל השייכת לנו ועוד. אנו לא רק למדים על התאוריות אלא גם כיצד השכלנו ליישם אותם במציאות (או לפעמים נכשלנו). בספרי נביאים אחרונים (ובעצם גם בתורה) יש נבואות שבאופן מפליא מתגשמות לנגד עינינו בדורות אלו – שיבת עם ישראל לארצו לאחר גלות ארוכה, הפרחת השממה וכו'.
עד עכשיו עסקנו בקומה אחת של שייכותו של התנ"ך אלינו – התנ"ך עוסק בקורות עם ישראל, קורות עצמנו, וממילא יש לכך לימוד גדול גם לדורינו. קומה נוספת היא שהמבט של התנ"ך על הארועים אינו המבט האנושי – אלא המבט הנבואי, המבט האלוקי! מבט הנותן את המשמעות האמיתית לכל מאורע.
ללימוד הפרטים בתנ"ך יש חשיבות משום שזהו הא"ב שבעזרתו בונים את התמונה הגדולה יותר. אכן, אסור להסתפק בלימוד זה ויש לשאוף ללימוד מעמיק המתבונן במשמעות הדברים בכלל ואלינו בפרט (אמנם גם כאשר לא מקשרים כל מה שלומדים לדורינו, הרי שאם הלימוד היה בצורה מעמיקה אז הוא יחדור לאישיות, ובבוא הזמן האדם יקשר מה שלמד לארועים שלפניו).
כל פרט בתנ"ך הינו בעל משמעות, ולאורך הדורות אנו חושפים משמעויות אלו. דוגמא השייכת לדורינו – כיום עם ישראל זכה לעצמאות, להנהגה – ובאופן טבעי עולות שאלות רבות השייכות לאופי ההנהגה. לימוד יסודי ומעמיק של פרקי המלכות בישראל (ספרי שמואל ומלכים) יחשוף נקודות רבות הנוגעות לדורינו, ואכתוב כאן דוגמא אותה שמעתי לאחרונה (מפי אחד מרבותי). כאשר בא שמואל למשוח את המלך המיועד – ישי, אביו של דוד, מזמן רק את שבעת בניו אך כלל אינו קורא לדוד. מדוע? התמיהה גוברת כאשר גם לאחר שאמר שמואל לישי שה' לא בחר באף אחד משבעת הבנים שואל אותו שמואל "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?" ואז עונה ישי "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רעֶה בַּצּאן". נו, ישי אינו יכול להבין לבד שצריך לקרוא גם לדוד? מסתבר שלא, כי שמואל היה צריך לומר לו זאת: וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לא נָסב עַד בּאוֹ פה" (שמואל אפילו נאלץ להשתמש באיום לשם כך!) מה פשר הניכור?
אם נמשיך ונתבונן בפסוקים נראה כי גם שמואל אינו מזדרז להמליך את דוד: "וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב ראִי פ וַיּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי-זֶה הוּא: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה". בניגוד לאליאב אשר שמואל עצמו חשב שהוא המלך הראוי, כאן ה' הוא זה שאומר לשמואל שדוד נבחר, למרות שבעצם אין עוד הרבה ברירות. חוץ מזה, מעמד המשיחה אינו מלווה בהבעת כלשהי של רגש, ואף לא בדיבור בין שמואל לדוד. גם בתום המשיחה, עוזב שמואל את המקום: "וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה". גם בהמשך, דוד ושמואל נפגשים רק עוד פעם אחת, וגם זאת ביוזמתו של דוד (יט, יח). התמיהה מתחזקת אם נזכור כי אצל שאול נזכר יחס הפוך לחלוטין, הן בביטוי חיבה במעמד ההמלכה והן בקרבה ביניהם אח"כ (ואכמ"ל).
מבאר המלבי"ם (בעקבות חז"ל): והוא אדמוני – כי דוד היה אדמוני שגברה בו האדומה והוא בטבעו מוכן לשפיכת דם, ומצד אחר נראה בו גם כן רושמים טובים כי היה יפה עינים וטוב ראי – שזה מורה על שהוא חד העיון וטוב המזג כמ"ש הטבעיים, ואם היה נשאר על ההבחנה האנושית של שמואל היה מחליט היותו בלתי ראוי…" כלומר דוד היה נראה כאישיות של הפכים: מצד אחד איש מלחמה (כפי שאנו רואים בהמשך) ומצד שני – דוד הוא מחברו של ספר תהלים, המלא בשירות ותשבחות לה'! גבורה או עדינות? האם איש הנוטה בטבעו לשפיכת דם ראוי להיות מלך? והתשובה – ה' יראה ללבב. דוד איחד בתוכו את שני הכוחות, ובזה גדולתו. מלך תפקידו לאחד את כל חלקי העם, גם כאשר הם נראים מנוגדים זה לזה, ואיחוד זה יכול להיעשות רק אם המלך עצמו כולל בתוכו את כל הכוחות.
לפעמים יש בתנ"ך פרטים הנראים טכניים לחלוטין – כמו שמות מקומות, מספרים וכו'. שני דברים ביחס לכך: א) כאשר מעמיקים מוצאים גם לכך משמעות ב) פרטים אלו נועדו גם להמחיש את הארועים בעיני הקורא, כך שהוא יוכל לדמיין כאילו הוא נמצא בפנים – וכך הוא יפנים את משמעות הארוע הרבה יותר חזק.
אם נפשך חפיצה בלימוד תנ"ך מעמיק את יכולה להיעזר בפירושו של המלבי"ם, בסדרת ספרי הרב יגאל אריאל, בסדרת ספרי "דעת מקרא" (שאמנם עוסקים גם בפרשנות הפרטית לכל פסוק ופסוק אך גם מצרפים סיכומים ומבואות שעוסקים גם במשמעות הכתובים הכוללת).
בהצלחה רבה, המשיכי בהתבוננות ובהעמקה ביחס לכל דבר בחיים!
יעקב,
yaakov@makshivim.org.il
